עבד אל-והאב מדב
צילום בשנת 2011 | |
לידה |
17 בינואר 1946 תוניס, תוניסיה הצרפתית |
---|---|
פטירה |
6 בנובמבר 2014 (בגיל 68) הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
מדינה | תוניסיה, תוניסיה הצרפתית, צרפת |
מקום לימודים | בית הספר אל-סאדיקיה, אוניברסיטת תוניס, אוניברסיטת פריז-סורבון |
שפות היצירה | ערבית, צרפתית |
צאצאים | הינד מדב |
פרסים והוקרה | |
עבד-אל-והאב מדב (בצרפתית: Abdelwahab Meddeb, בערבית: عبد الوهاب المدب; 1946 תוניס - 5 בנובמבר 2014) היה הוגה, סופר, משורר, מסאי, מתרגם ומפיק תוכניות רדיו צרפתי, ממוצא ערבי-תוניסאי. מדב ניהל את כתב העת הבינלאומי והרב-תחומי "דדאל" (Dédale), כיהן כמרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת פריז X - נאנטר והפיק את התוכנית השבועית "תרבויות האסלאם" (Cultures d'islam) בערוץ הרדיו הצרפתי "France Culture".[1] התפרסם במיוחד בביקורתו החריפה של האסלאמיזם והאלימות והקנאות הקשורה אליו. הוא ראה בהם "מחלה של האסלאם" בן זמננו ודגל ברפורמה של הדת והפוליטיקה בחברות הערביות והאסלאמיות באמצעות אימוץ עקרונות החופש והזכות על הגוף, המעוגנות בתרבות המודרנית החילונית המערבית, ושאינן להערכתו מנוגדות למסורות נאורות שהיו קיימות בהיסטוריה של הערבים ושל האסלאם.
שורשים משפחתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבד-אל-והאב מדב נולד בעיר תוניס בשנת 1946 כבן לאם שמוצאה במשפחה תוניסאית בעלת שורשים רחוקים לוביים (טריפוליטנים - דרך הסב, בלחאג') ותימניים (דרך הסבתא בת למשפחת לאסרם) ולאב צאצא למשפחה של נכבדים מלומדים בתוניס, אנשי רוח, חכמי דת ואנשי מסחר. לדברי הסופר, אבותיו מצד האב נמנו, במאה ה-17, עם המוריסקים שגורשו מספרד לפי הצו מ-1609 של המלך פליפה השלישי. הם מצאו מקלט קודם במרוקו שבה חיו כמאה שנה, ולאחר מכן התיישבו ברבע האחרון של המאה ה-18 בשטח תוניסיה של היום, בזר'ואן ואחר כך בתוניס.
הסב מצד האב, שייח מוכתאר מדב, היה מורה (מודאריס) (מֻדַרִס) לחכמת קריאת הקוראן (עֻלֻם אל-קיראעאת) באוניברסיטת אז-זיתונה העתיקה, ואבי הסופר, השייח מוסטפא מדב, תאולוג (עאלם), היה פרופסור למשפט מוסלמי (אוּצוּל אל-פיקה) באותה האוניברסיטה. בשנות ה-1930 הוא היה ידוע גם כמשורר, שקיבל השראה מהקבוצה הקהירית "אפולו".
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבד-אל-והאב מדב גדל באווירה דתית ושמרנית. בגיל 4 התחיל ללמוד קוראן אצל אביו, ובגיל 6 התקבל לבית הספר הצרפתי-ערבי שליד מכללת סאדיקי. בגיל 14 גילה בהתלהבות את הקלסיקונים של הספרות הצרפתית, כשבמקביל קנה ידע רחב גם בספרות הקלאסית הערבית. אחרי שלוש שנות לימוד באוניברסיטת תוניס, התחיל מדב בפריז לימודי ספרות ותולדות האמנות באוניברסיטת סורבון-פריז IV. בשנת 1967 הוא השתקע באופן קבוע בבירת צרפת, בה סיים את התואר הראשון בשנת 1969 ואת התואר השני בספרות בשנת 1970.
באמצע שנות ה-1970 פרסם את מסותיו הראשונות בכתבי העת הצרפתיים "קאייה די סינמה", Les Cahiers du cinéma ו"טאן מודרן" (Les Temps modernes - "זמנים מודרניים"), כמו כן כתב שירים - בכתב-העת "שאנז' ("Change" - "שינוי"). בין השנים 1972–1973 שיתף מדב פעולה עם ההוצאה לאור "דיקסיונר לה רובר" בחיבור ערכים בתחום האסלאם ותולדות האמנות בלקסיקונים והמילונים שלה. בין השנים 1973–1974 עבד כעורך בהוצאה לאור "סיי" (Seuil). בהמשך, בין 1988 ל-1974, היה יועץ ספרותי ומנהל סדרה בהוצאה לאור "סינדבד" והיה אחראי להפצה בצרפת של יצירות רבות של גדולי הספרות הקלאסית הערבית והפרסית, כמו כן של כתבי החכמים הסופים. ב-1983 תרגם לצרפתית את הרומן של הסופר הסודני א-טייב סאלח, "עונת הנדידה אל הצפון". בין השנים 1987–1995 לימד מדב כמרצה אורח באוניברסיטאות ז'נבה, ייל, פירנצה ופריז-דקארט קורסים לספרות השוואתית, לספרות ערבית פרנקופונית ולתולדות הסופיות.
בשנת 1991 סיים מדב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אקס-מרסיי בנושא "כתיבה והגנאלוגיה הכפולה", כשהגנאלוגיה הכפולה היא זיקתו של הסופר לאירופה של עידן האורות ולעולם הערבי-מוסלמי בעת ובעונה אחת. באותה תקופה לימד מדב ב"בית הספר הנורמלי לחשמל" וניהל תוכנית מחקרים בקרן "טרנסקולטורה".
יחד עם הפסיכואנליטיקאי פתהי בנסלאמה ניהל מדב בין השנים 1992–1994 את כתב העת "אנטרסין" (Intersignes) ובשנת 1995 הקים כתב עת משלו, "דדאל" (Dédale). באותה שנה ייסד גם סדרת ספרים באותו שם בהוצאת הספרים "מזונב - לארוז" (Maisonneuve et Larose). החל משנת 1995 מרצה עבד-אל-והאב מדב ספרות השוואתית (אירופה והעולם האסלאמי) באוניברסיטת פריז X-נאנטר-לה דפאנס. לפי בקשתו של פייר ז'לינה, אז מנהל בתחנת הרדיו "פראנס קולטור", יזם מדב באוקטובר 1997 תוכנית שבועית בשם "תרבויות האסלאם".
במחבר וחוקר, השתתף מדב בפנלים וסמינרים רבים המוקדשים ליחסים בין האסלאם ובין אירופה וכתב לכתבי עת רבים, כמו "אספרי" ("Esprit”) ו"קומוניקסיון" (Communication). לקח חלק בהפקת שני סרטים: "הקליגרפיה הערבית" של מוחמד שרבאגי (1986), ו"מראות בתוניס" (1993). הוא תרגם מכתביהם של הוגים סופיים רבים, למשל, אל-סוהרווארדי ואבו יאזיד אל בסטאמי.
עבד-אל-והאב מדב חילק את זמנו בין פריז לספרד. הוא נפטר בשנת 2014 מסרטן ריאות, בקליניקת ביזה בפריז. בנו, הינד מדב, הוא עיתונאי.
יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל ממסותיו, הרומנים, שיריו ועבודתו העריכה הראשונים בשנות ה-70, כתיבתו של מדב הייתה תמיד רב-גונית ורבת-פנים, ויצרה פרויקט ספרותי ייחודי שבו השתלבו סוגות ספרותיות שונות. פולימאת, הוגה בעל ידע רחב, כתביו הושפעו על ידי מה שהוא קרא "הגנאלוגיה הכפולה" שלו כאינטלקטואל מערבי ובו זמנית בעל תרבות מוסלמית, צרפתי ובו זמנית ערבי. תנועות משפטיו ומקצביהם בצרפתית התאימו למסַפֵּר סיפורים המתהלך לו ("פלאנר" flâneur) ברחובות העיר, ולהרהורים של משורר חסר גבולות. דימויים אסוציאטיביים איפשרו לסיפוריו לנדוד מעל זמנים ומרחבים, לשוחח עם סופרים כמו דנטה ואבן ערבי, עם פילוסופים כמו ההוגים הקדם-סוקרטים, עם המשוררים הסופיים, או עם מלארמה, שפינוזה, אריסטו ואבן רושד, ואף עם המשוררים הקלאסיים של סין ויפן. באופן פורמלי, השתמש מדב במה שהוא כינה "אסתטיקת ההטרוגניות" ושיחק בסוגות ספרותיות ממסורות שונות, כמו הרומן המודרניסטי האירופי, השירה הערבית הטרום-אסלאמית, השירה המסיטית האסלאמית, ההייקו היפני וכו'.[2] אף על פי שהוא כתב רק בצרפתית, עבודות התרגום שלו מיצירות המשוררים שכתבו בערבית בימי הביניים יחד עם שאיפתו הספרותית המודעת "לשחרר את הרפרנס האסלאמי מההקשר הצר שלו, על מנת לנוע בשיח הצרפתי בן זמננו",הביאו לכתיבתו את העקבות המסתוריות של תרבות ה"האחר". העדפת הסופר את פורצי הדרך שבתרבות הערבית והפרסית אפשרה לו לחקור את המשאבים התרבותיים הקדומים שבבסיס הצורות הספרותיות הפוסט מודרניות תוך שימת דגש על ההיבטים האסתטיים, הרוחניים והאתיים של האסלאם. יצירתו של מדב, שתורגמה ללמעלה מ-12 שפות, פתחה והעשירה את הדו-שיח עם הספרות המודרנית בת זמננו.
אסלאם ומודרניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפולמוס עם טריק רמדאן במסגרת התוכנית "הערב או... אף פעם" בערוץ הטלוויזיה "צרפת 3" (France 3) ב-30 בינואר 2008,[3] הסביר מדב מהו, מבחינתו, התנאי הנדרש לפיוס בין האסלאם למודרניות. לדעתו, רק ההתקדמות אל עבר החילוניות עשויה לשחרר את האסלאם מהיסודות הארכאיים העומדים בדרכו. מדב קרא לאסלאם הרשמי (של המדינות) לוותר על יישום השרייה ולביטול הג'יהאד (לרבות הגרסה הקרויה "הגנתית"). לדידו, הגישה למודרניות דורשת ניתוק מן המקור, עבודת אבל (הידועה בשפה הפסיכואנליטית) ועמידה בסבל הניתוק (לפי מילותיו של הגל). רק בדרך זו ראה מדב אפשרות להציל את המימד הרוחני של האסלאם והאתיקה שלו, בהתאם לניואנסים שנוסחו תאורטית ונחוו על ידי מורי הסופיות. מורשת רוחנית כזאת תוכל להסתגל לחיים המודרניים ולתרום אף להעשרתם.
מדב קרא למוסלמים לבצע "העברת ערכים" לפי מושגיו של ניטשה, כך שיפסיקו לשפוט כל מעשה ומילה לפי אמת המידה הדיכוטומית של עונש ותגמול, של גיהנום וגן עדן. הפנייה לרפרנסים קדומים כאלה מרוששים, בעיניו, את שדה ההוויה הפנימית ומורידות אותה לרמת "מיקוח של שוק", תוך חיזוקן של הצנזורה החברתית ו"משטרת המוסר והצניעות". לפי מדב, אלו נטיות פונדמנטליסטיות (או אינטגריסטיות) הפוגעות בחופש הפרט ובזכות לשלמות הגוף, שהם שני ההישגים העיקריים של המודרניות, שעל האסלאם לאמץ ללא התחמקויות או דיחוי.
מדב היה מאוד מאוכזב מהיעדרותה בארצות האסלאמיות בימינו של אליטה משכילה המסוגלת לנהל דיון חופשי, סובלני, על הדוקטרינות של האסלאם, כפי שהתקיים פעם בבגדאד או בתוניס של ימי הביניים.[4] מדב סבר שדוגמת החברות החופשיות יותר, כמו בטורקיה הרפובליקנית ובמרוקו המלוכנית עשויה לתת תקווה לאבולוציה של החברות האסלאמיות לכיוון המודרניות. משום כך הביע תמיכה בלתי מסויגת בצירוף טורקיה לאיחוד האירופי.
מדב ביקר בחריפות את ישראל ואת המנהיגים והתקשורת הערביים כאחד, על התנהלותם בימי אירועי מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה בדצמבר 2008.[5]
פרסים ומחוות כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 2002 פרס ע"ש פרנסואה מוריאק בשביל הספר "מחלת האסלאם" (La Maladie de l’islam)
- 2002- פרס ע"ש מקס ז'אקוב בשביל הספר "חומר של צפורים"„(Matière des oiseaux)
- 2007 - הפרס הבינלאומי לספרות פרנקופונית ע"ש בנז'אמן פונדאן - על ספרו "הטפות נגדיות ("Contre-prêches”)
- 2010 - פרס דוחה, בירת התרבות הערבית, למפעל חייו - יחד עם אדואר גליסאן
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Talismano, éd. Christian Bourgois, Paris, 1979, (טליסמנו), רומן
- Phantasia, éd. Sindbad, Paris, 1986 (פנטזיה)
- Tombeau d'Ibn Arabi, éd. Noël Blandin, Paris, 1987 (הקבר של אבן ערבי)
- Les Dits de Bistami, éd. Fayard, Paris, 1989 (אמרות בסתאמי)
- La Gazelle et l'enfant, 1992 (באילה והילד)
- Récit de l'exil occidental par Sohrawardi, 1993 (ספור הגלות המערבית מאת סוחווארדי)
- Les 99 stations de Yale, 1995 (99 התחנות של ייל)
- Image et l'Invisible, 1995 ) (Imaginea și invizibilul) (התמונה והבלתי נראה)
- Ré Soupault. La Tunisie. 1936-1940, 1996
- Blanches traverses du passé, 1997
- En Tunisie, 1998 (בתוניסיה) עם ג'לאל גסטלי ואלבר ממי
- Aya dans les villes, éd. Fata Morgana, Saint-Clément-de-Rivière, 1999 (איא) רומן
- Matière des oiseaux, 2002
- La Maladie de l'islam, éd. du Seuil, Paris, 2002 (מחלת האסלאם) ניתוח שורשי האלימות האסלאמיסטית; הדגשת הניגוד בין המסורת השירית של הוגים חופשיים ומיסטיקנים מימי הביניים ובין המסורת הלוחמנית של הוגים דוגמטיים וטהרנים קנאים, בו זמנית - בקורת על ההצגה הפשטנית של האסלאם כאויב מוות של המערב.
- Face à l'islam, interviu, cu Philippe Petit, éd. Textuel, Paris, 2003 (מול האסלאם)islamului)
- Saigyo. Vers le vide עם Hiromi Tsukui (הירומי צוקואי) 2004 (סאיגיו. אל הריק)
- L'Exil occidental, éd. Albin Michel, Paris, 2005 (הגלות המערבית)
- Tchétchénie surexposée, 2005 (צ'צ'ניה בחשיפת-יתר), עם מריבון ארנו
- Contre-prêches, éd. du Seuil, Paris, 2006 (הטפות-נגד)
- Islam, la Part de l'Universel, 2006 (האסלאם, חלק מהאוניברסלי)
- La Conférence de Ratisbonne : enjeux et controverses,cu Jean Bollack și Christian Jambet עם ז'אן בולאק וכריסטיאן ז'אמבה, éd. Bayard, Paris, 2007 (ועידת רגנסבורג: אתגרים ומחלוקות)
- Sortir de la malédiction. L'islam entre civilisation et barbarie, éd. du Seuil, Paris, 2008 (השחרור מן הקללה. האסלאם בין ציוויליזציה ובין ברבריות) - לימוד סנגוריה על אסלאם נאור, פתוח אל עולמו העצמי ומאמץ את היסודות המודניות שלו משני מקורות: המסורת הרציונית והנאורה שלו, תכופות בלתי ידועה למוסלמים של היום, והרפרטואר האוניברסלי לו תורמות כל התרבויות.
- Pari de civilisation, éd. du Seuil, Paris, 2009
- La plus belle histoire de la liberté, עם אנדרה גליקסמן וניקול בשאראן Nicole Bacharan et André Glucksmann, 2009 (ההיסטוריה הכי יפה של החרות)
- Les femmes, l'amour et le sacré, עבודה משותפת עם מייקל ברי, ז'אן קלר ואוליבייה ז'רמן-תומא Michael Barry, Jean Clair et Olivier Germain-Thomas, 2010 (הנשים, האהבה והקדושה)
- Le voyage initiatique, עבודה משותפת עם Giorgio Agamben (ג'ורג'ו אגאמבן), (ז'אן -לוק נאנסי Jean-Luc Nancy (ברברה קאסן) ( Barbara Cassin, 2011 (מסע החניכות)
- Printemps de Tunis, la métamorphose de l'histoire, éd. Albin Michel, Paris, 2011 (האביב של תוניס, מטמורפוזיה של ההיסטוריה)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עבד אל-והאב מדב, ברשת החברתית Goodreads
- בחיפוש אחרי מימד "יווני" של האסלאם - ריאיון לעיתון נויה צירכר צייטונג 2-4-2007 (Auf der Suche nach der «griechischen» Dimension des Islam) גישה ב-8 בדצמבר 2011
- לנטרל את האלימות, ריאיון לנויה צירכר צייטונג Neue Zürcher Zeitung, 30-7-2008
- על ספרו "הטפות נגדיות"
- ריאיון לעיתון די צייט în Die Zeit on line 5/20/2006 על המורשת האלימה שבאסלאם
- על השריעה, ריאיון לכתב העל טל-קל Tel Quel (בצרפתית)
- על "מחלת האסלאם" ריאיון ל"טל קל", Tel Quel (בצרפתית)
- עימות טלוויזיוני עבד-אל-והאב מדב - טאריק רמדאן באתר you tube
- Islam and the Enlightment:Between Ebb and Flow (האסלאם והאורות: בין שפל וגאות, באתר לוגוס, 2006)
- despre Meddeb pe situl culturebase
- מדב באתר אוניברסיטת פריז X
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Site de התוכנית "תרבויות האסלאם
- ^ Abdelwahab Meddeb. Talismano. Paris: Sindbad-Actes Sud. 1987, מבוא באנגלית מארכיון דארקי פרס, אוניברסיטת אילינוי
- ^ התוכנית השלמה "הערב או.. אף פעם" Ce soir... ou jamais ! מ-30 בינואר 2008 (France 3)
- ^ Die Zeit 23/10/2006
- ^ Le Monde 12 /1/2009