עגור לבן טיבטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עגור לבן טיבטי
ארץ מקור הודוהודו הודו/טיבטטיבט טיבט/הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין
מייסד למה או דאט טו
סגנון התקפות, התחמקיות, עצירות.
התפתחה מ סימהאנאדה וואג'ראמוקטי, סימהאויקרידאטה (אגרוף יהלום, שאגת האריה)
אמנים מפורסמים צחי שוחט, אייל חי

עגור לבן טיבטי - (סינית 白鶴派, לאמה פאי[1] - 喇嘛派) היא אמנות לחימה טיבטית-סינית שפותחה על פי האגדה בשנת 1426 לספירה על ידי למה או דאט טו, ומקורה ע"פ מיתולוגיה זו עוד בהודו, בשלהי 2500 לפנה"ס. לעיתים היא נחשבת חלק ממשפחת הוו-שו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השיטה לעגור לבן החלה על פי המיתולוגיה - בשלהי שנות ה-2500 לפנה"ס, בהודו שם נקראה בשם: "סימהנאדה וואג'ראמוקטי" על ידי אלם של ההודים - אינדרה. אינדרה העביר את השיטה לתלמידיו ולצאצאיו.

ב-100 לספירה - החלו זרמי ההוואג'ראמוקטי (ההינדי והבודהיסטי), חדרו למנזר פוטאלה בטיבט. חדירת ההוואג'ראמוקטי נעשתה לפני שהבודהיזם הטאנטרי נכנס לטיבט (במאה השמינית לספירה על ידי הגורו רינצ'ופה פדמהסמבהאווה). ב-700 לספירה - לאמה קונג קוט - היה דורג'ה דרולו, מהזרם הטנטרי של השיטה. תלמידו של קונט קוט היה לאמה אה-דאט-טו.

או-דאט-טו נולד בשנת 1365 במחוז יואה שו, בפרובינציית שנחאי בסין לשבט נוודים אתני מבני ההאן, הנדד באזור רוסיה, מונגוליה, סין וטיבט. התייתם בגיל צעיר ונשלח למנזר פוטלה. שם הפך או-דאט-טו לחבר בבית הספר קג'יו, של הדוב-דוב. הדוב-דוב היו נזירים לוחמים ששמשו כשומרי הראש של דלאי לאמה. האומנות אותה למד או-דאט-טו הייתה הסימהאנאדה וואג'ראמוקטי. בנוסף למד את אומנות הדינאה (היאבקות) מאדם זקן בשם טס לאי אשר שהה באותם ימים בפוטלה. ביום מן הימים החליט לפרוש להרים למשך 15 שנים. הוא עלה להר שכיוונו היה אפריקה. על הר זה, ליד בריכת מים, או-דאט-טו השלים את לימודיו מהמנזר.

האגדה מספרת כי באחד הימים שמע קריאה של עגור לבן. הוא איבד את ריכוזו והפנה מבטו אל העגור. בעוד העגור שתה מים מהבריכה התפרץ מהיער קוף לבן ותקף אותו. הקוף ניסה לאחוז בכנפי העגור, שבתגובה לכך העגור חמק לצדדים, נפנף בכנפיו, שרט בציפורני רגליו וניקר במקורו. או-דאט-טו ציפה כי הקוף יהרוג את העגור, אך דווקא הקוף הראה סימני עייפות. העגור ניצל זאת, וניקר במהירות את הקוף בעינו, שכתגובה, צרח וברח אל היער ממנו בא. באחד הימים הותקף או-דאט-טו על ידי חבורת בוזזים וללא מאמץ הביסם. מתוך כך הבין כי השתמש בתנועות העגור והקוף, והחל לבנות אמנות לחימה חדשה. אומנות זו התבססה על הסיבובים מהירים, התפיסות, הרקיעות, והצעדים של הקוף, יחד עם הרכות, החמקמקות, ההטעיות, והטכניקות החכמות של העגור. לאחר שהשלים אותה בשנת 1426, הוא קרא לה בשם פוטאלה סנגווא מוואה – סגנון שאגת האריה מארמון פוטאלה (או סגנון שאגת האריה הטיבטי).

תלמידו ויורשו של אה דאט טו הוא למה דו לו קטאן, שהוסיף אלמנטים ללוחמה וקרא לה "עגור לבן מצפון טיבט".

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה-19, הגיעה לדרום סין תלמידו של ג'יק בולו קטוטו (דור תשיעי) הלמה סינג-לונג לואו-צ'אנג וארבעה תלמידיו. הוא שהה עימם במנזר ענן הברכות, ולימד את שומרי הראש של הקיסר את אומנותו. הוא ה'למה' הראשון שהביא את שאגת האריה לדרום סין, במחוז קנטון, בשנת 1860 לספירה. עם השנים התרחק סינג-לונג מהפוליטיקה והחל להתחבר עם נזירים סיניים, ביניהם ממנזר שאולין. הוא לימד מעט מאוד מהם את שיטת שאגת האריה במלואה וזו נודעה בקרבם בתור – למה פאי (שיטת הלאמה). מתוך כך קיבל על עצמו לואו-צ'אנג את העם הסיני, ומדורו נקראה השיטה בתוך שאר זרמי ה"גונג פו". בתקופה זו עגור לבן החלה לקבל גם אלמנטים סיניים כגון, בעיטות גבוהות, מתודות תנועה נוספות ונוצרו תבניות נוספות עם מאפיינים מקומיים.

לאורך השנים קיבל סינג לונג גם כמה תלמידים שאינם נזירים, ביניהם, צ'ו צ'י-יו (Chu Chi-Yu), וונג לאם-הוי (Wong Lam-Hoy), וונג יאן-לם (Wong Yan-Lam). צ'ו צ'י-יו שהיה הבכיר אף לימד את שני האחרים לאחר מותו של סינג לונג ונחשב לדור לפניהם במורשת. תלמידו הנודע ביותר של וונג לאם-הוי היה ממ סיו-צ'אנג (Ng Siu Chung), מייסדה של שיטת ה"פאק הוק פאי" (Pak Hok Pai), בעגור לבן הטיבטי, הוא היה הראשון אשר פתח את השיטה לציבור הרחב ולימד עשרות תלמידים. בתחילת דרכו הספיק גם להיות תלמיד של סינג לונג, ולמד גם מצ'ו צ'י-יו. בין תלמידיו הידועים היה צ'ן האק-פו (Chan Hak-Fu) ואה ווינג-נינג (Au Wing-Ning) צ'ן האק-פו היה מורו של טון פאי-צ'אן (Ton Fai-Chan) וגם של ג'אנג קאו-ווא (Cheung Kwok-Wha), ג'אנג קאו-ווא בעיקר למד מאה ווינג-נינג.

מושגים בסיסיים ושיטות יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון האמנות מבוססת על קרבות בטווח ארוך, התחמקויות ופחות עצירות. היא חוסכת זמן יקר בהתקפתה: בשעה שהיריב תוקף, הלוחם מתקיף במכה אחת במקום לעצור ואז להתקיף. כמו כן האמנות בעקרונותיה רוצה לחסוך מהלוחם התקפות שווא. כלומר, א'. להתחמק. ב'. אם אין ברירה - אז להתקיף ובעוצמה. למשל בכוח האגרוף ה'ארוך' הידוע בכוחו בשיטות הקונג פו, - ובעיקר בעגור לבן. א' ממאפייני לוחם העגור הוא להסתובב סביב היריב או לצדדיו. שיטת העגור לבן נחשבת קשה ללמידה ודורשת זמן וסבלנות על מנת לשלוט בה. ייחודה הוא שהיא מערבת ט'אי צ'י טיבטי, צ'י קונג ומדיטציה.

תוכני לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרופים: ארוכים וקצרים. בעיטות: גבוהות ונמוכות. עמידות והליכות - לבניית בסיס חזק, ליציבות ולתנועה. אחיזות ונעילות. תרגולים לחישול הגוף. תבניות בסיסיות: לבניית כוח וקואורדינציה. תבניות מתקדמות: איגרוף הכוכב הנופל (lau sing kune), איגרוף מעוף העגור (fei hok kune), איגרוף פרח השיזף (mui fa kune), איגרוף שרשרת הברזל (tit lin kune), איגרוף חמש החיות (ng yen kune), איגרוף זריחת השמיים (tin gong kune), איגרוף שומר הבודהא (low horn kune), איגרוף שמונת בני האלמוות (ba sim kune) ועוד. כלי נשק (סיניים): מקל ארוך, חנית, חרב רחבה, חרב פיפיות, חרב גנרל קוואן, חרבות פרפר, חותך רגלי סוסים ועוד. קרבות מגע מלא: שיעורי לחימה וקרבות מגע מלא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך נקראה שיטה זו בפי הנזירים במנזר שאולין