עדה סרני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עדה סרני בגבעת ברנר

עדה סרני (1905נובמבר 1997) הייתה ממקימי גבעת ברנר, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אשתו של אנצו סרני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד עלייתה ארצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרני נולדה ברומא, בת למשפחת אסקרלי (Ascarelli) האמידה, שאבותיה עזבו את ספרד בגירוש ספרד, בשנת 1492. משפחת אסקרלי הייתה רחוקה מהיהדות ומהציונות וילדיה חיו חיי עושר.

אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת רומא, נישאה לאנצו סרני (אותו הכירה עוד בלימודיה בתיכון) אשר באותה תקופה כבר היה פעיל בתנועה הציונית. בפברואר 1927 עלו בני הזוג לארץ ישראל עם בתם התינוקת, חנה, והתיישבו ברחובות.

השנים בגבעת ברנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלהבותו של בעלה, שמצא עבודה בפרדס, לא דבקה בה, והחיים ברחובות היו קשים עליה. לאחר לידתה של בתם השנייה, הגר, מצאה את עצמה סרני על פרשת דרכים. היא התלבטה אם לעבור לתל אביב או לחזור לרומא, אך לבסוף החליטה להתיישב בקיבוץ. ביוני 1928 הצטרפה עם משפחתה לגרעין שהקים את גבעת ברנר.

סרני הסתגלה לקשיים האובייקטיביים הכרוכים בחיים ביישוב חדש וחסר תשתיות (אפילו מים היה צורך להוביל על חמורים). היא עבדה במטבח ובמחסן. בשנות השלושים הצטרפה עם ילדיה (ב-1930 נולד בנה השלישי, דניאל) לבעלה במספר שליחויות מטעם הקיבוץ והתנועה לאיטליה, לגרמניה ולארצות הברית.

בתחילת 1944 התנדב בעלה, אנצו סרני, לצנוח מאחורי קווי הגרמנים באיטליה, כדי ליצור קשר עם היהודים ששרדו שם. לאחר שצנח, ב-15 במאי 1944, אבד הקשר עמו. אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר התברר כי אנצו אינו בין השבויים שחזרו, פנתה עדה סרני לשאול מאירוב (לימים אביגור), ראש המוסד לעלייה ב' ובאישורו יצאה לאיטליה כדי לנסות להתחקות אחר גורלו של בעלה.

פעילות במסגרת המוסד עלייה ב' באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיפושים אחר בעלה הגיעו לסיומם כאשר נמצאה עדות כתובה לפיה אנצו סרני הוצא להורג במחנה הריכוז דכאו בנובמבר 1944.

באותו זמן פגשה סרני את יהודה ארזי, שריכז את פעילות המוסד לעלייה ב' באיטליה, ונענתה להצעה להצטרף למשימה. מיוני 1945 ועד קום המדינה פעלה סרני באיטליה, תחילה כסגנית של ארזי, ואחר כך (מאפריל 1947) כמפקדת המוסד באיטליה. במהלך תקופה זו הצליח המוסד לשגר מאיטליה יותר מ-20,000 מעפילים על עשרות ספינות, שיצאו לדרכן מאתרים שונים לאורך החוף האיטלקי (במסעותיה בכל רחבי איטליה נעזרה סרני בנהג מתנדב – מרדכי הוד, לימים מפקד חיל האוויר הישראלי).

בנוסף על פעילות ההעפלה הייתה סרני מעורבת גם ברכש נשק ואמצעי לחימה ושיגורם ארצה וכן בפעילות מבצעית של המוסד למניעת הגעתו של נשק למדינות ערב (מבצע שודד).

בזכות ידיעת השפה האיטלקית, נחישותה, חוכמתה ויש האומרים גם יופייה, הצליחה סרני לקשור קשרים הדוקים עם ראשי השלטון באיטליה ולרתום אותם לתת יד לפעילות המוסד לעלייה ב' או לחלופין להעלים עין מפעילות זאת. בין היתר נפגשה כמה פעמים עם ראש הממשלה דה גספרי, עם מפכ"ל המשטרה האיטלקית (שפעולותיו סייעו בביצוע מבצע שודד) ועם מפקד חיל הים האיטלקי.

אחרי הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שובה ארצה נמנעה סרני מלקיחת חלק בפעילות ציבורית בישראל. יחד עם יהודה ארזי ומאוריציו ויטלה הקימה את מלון "רמת אביב", ואף בחרה את שם המלון (ובעקיפין את שם השכונה).

בשנת 1954 פקד את סרני אסון נוסף. בנה דניאל ואשתו שהייתה בהריון נהרגו באסון מעגן, כאשר מטוס קל התרסק אל תוך הקהל שהשתתף בטקס זיכרון לצנחנים שפעלו באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.

בסוף שנות החמישים יצאה סרני בשליחות לאיטליה, במטרה להקים שדולה בקרב הצמרת האיטלקית למען יהודי ברית המועצות. היא שבה ארצה ב-1969.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים מונתה סרני כאחראית על "ריכוז המאמצים לעודד את תושבי רצועת עזה לעזוב את הארץ".[1][2]

בשנת 1995 זכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2007, הופק סרט בשם "אקסודוס: חלומה של עדה", המתאר את פעולותיה ומאמציה של עדה סרני לארגן את עלייתם לארץ ישראל של אלפי העקורים היהודים ששהו באיטליה בסיום מלחמת העולם השנייה. הסרט הוא עיבוד חופשי של הרומן האוטוביוגרפי של עדה סרני 'I clandestini del mare' "הנוסעים הסמויים של הים" (הספר יצא לאור בעברית בשם: "ספינות ללא דגל"). יוצרי הסרט הם ג'אנלואיג'י קאלדרונה וניקולה בדאלוקו. את עדה סרני גילמה השחקנית מוניקה גוריטורה. הסרט הוא קו-פרודוקציה של ערוץ הטלוויזיה האיטלקית Raiuno עם חברת Red Film. הוא שודר בטלוויזיה האיטלקית כמיני סדרה בת 4 פרקים ב-28 ו-29 בינואר 2006 לרגל יום הזיכרון לשואה, ובטלוויזיה החינוכית הישראלית. הסרט הוקרן בכמה פסטיבלים בארצות הברית וגם בפסטיבל הסרטים היהודי העולמי 2007 בתל אביב, וזכה לתגובות נלהבות.[3][4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]