עדה רפפורט-אלברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
אין תמונה חופשית

עדה רפפורט-אלברטאנגלית: Ada Rapoport-Albert; נולדה ב-26 באוקטובר 1945) היא חוקרת ישראלית המתגוררת בממלכה המאוחדת. עוסקת בין השאר בחסידות, בשבתאות ובמגדר. פרופסור אמריטה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בתל אביב. אמהּ, עלמה לבית תַגֵּ'ר, נולדה בעיר סופיה שבבולגריה, למדה בווינה, והגיעה לארץ ישראל המנדטורית ב-1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה, זלמן רפפורט, נולד בברדיצ'ב (אז ברוסיה וכיום באוקראינה), והגיע לארץ ישראל העות'מאנית עם הוריו כפעוט בן 5 או 6 ב-1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אמה הייתה פסנתרנית, ואביה, בוגר גימנסיה הרצליה, למד אגרונומיה בבלגיה ועם שובו לישראל השתלב כאגרונום במשרד החקלאות המנדטורי ואחר כך במשרד החקלאות הישראלי. בראשית שנות השישים עבר למשרד החוץ ונשלח מטעמו לבריסל שבבלגיה, שם כיהן, עד פרישתו לגמלאות ב-1976, במשרת היועץ החקלאי לשגרירויות ישראל בשש מדינות השוק האירופי המשותף.

לאחר שסיימה את שירותה הצבאי בצה"ל, שבמהלכו שירתה רפפורט בלהקת השריון, בקיץ 1965 נסעה לבריטניה והחלה ללמוד בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL). שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1968, סיימה רפפורט-אלברט בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה יהודית בקולג'. ב-UCL למדה רפפורט-אלברט אצל חוקר החסידות והקבלה יוסף גאורג וייס (אנ'), תלמידו של גרשם שלום.[1] גם את תואר הדוקטור לפילוסופיה סיימה בקולג' (בשנת 1974), והיא כיום פרופסור אמריטה בו. בעבר (משנת 2002 עד פרישתה לגמלאות) הייתה פרופסור עדה רפפורט-אלברט ראש המחלקה ללימודי יהדות ועברית בקולג' האוניברסיטאי.

לאורך השנים לימדה רפפורט-אלברט במכון האוריינטלי (אנ') של אוניברסיטת אוקספורד ושימשה פרופסור אורחת במספר אוניברסיטאות ומכוני מחקר נחשבים. היא לימדה בבית הספר לדתות של אוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת סטנפורד, באוניברסיטת קולומביה, במרכז למחקרי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה ובאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. כן עמדה רפפורט-אלברט בשנת 2001, כנשיאת האגודה, בראשה של האגודה הבריטית למדעי היהדות (אנ').[2]

כיום חברה רפפורט-אלברט בקבוצת חוקרים בינלאומית במכון שמעון דובנוב בלייפציג שמטרתה כתיבתה של "היסטוריה חסידית" חדשה. מלבדה חברים בפרויקט זה דוד אסף, דוד ביאל, בנימין בראון, אוריאל גלמן, סמואל היילמן, אלי מוזסון, משה רוסמן, גדי שגיב ומרצ'ין וודז'ינסקי.[3][4]

מחקריה של רפפורט-אלברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת הדוקטורט שכתבה רפפורט-אלברט בקולג' האוניברסיטאי של לונדון עסקה בהתפתחותה של תנועת החסידות מקבוצה קטנה ולא מגובשת של אישים כריזמטיים באמצע המאה ה-18 בפולין לתנועה גדולה וממוסדת של תחייה רוחנית ששטפה את כל מזרח אירופה ואת מרכזה של היבשת במהלך המאה ה-19.[5]

מאז פרסמה רפפורט-אלברט מחקרים רבים בנושאים שונים. תחומי מחקרה המרכזיים ונושאים נוספים שבהם עסקה הם ראשיתה של תנועת החסידות, התחום שבו עסקה כבר בעבודת הדוקטורט שלה, חסידויות שונות (ובהן חסידות ברסלב וחסידות חב"ד), שבתאות, פרנקיזם, מגדר (בהקשרים יהודיים שונים), השכלה ונושאים נוספים.

ראשיתה של החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמריה חקרה רפפורט-אלברט את ראשיתה של התנועה החסידית. באחד ממאמריה[6] ניסתה רפפורט-אלברט לתאר את המבנה הארגוני של החסידות בדורותיה הראשונים. הטענה המקובלת במחקר ובהיסטוריוגרפיה החסידית עד שכתבה את מאמרה הייתה כי הבעל שם טוב מייסד החסידות היה מנהיגה היחידי של התנועה ומי שמינה את תלמידו דוב בער ממזריטש ("המגיד") ליורשו. לאחר מותו של ר' דוב בער חלה בתנועה תמורתה רעיונית וחברתית ואחדים מתלמידי המנהיג החלו להנהיג במקום מגוריהם קהילה משלהם. באמצעות בחינת בני חוגו של הבעש"ט מגיעה רפפורט-אלברט למסקנה כי היו אלו אנשים בעלי יכולות שלא ראו ברבי ישראל מנהיגם, אלא מעין "ראשון בין שווים". כן היא כותבת שבטענה כי הבעש"ט מינה את המגיד ליורשו אין ממש. רפפורט-אלברט מגיעה במאמר למסקנה כי גם המגיד לא היה מנהיג החסידים הריכוזי לאחר מות הבעש"ט, אלא הבולט שבין מנהיגי קבוצות חסידיות; אחדים בתלמידיו החלו, עוד בחייו, להנהיג קבוצה חסידית משלהם (לדוגמה רבי אהרן הגדול מקרלין). וכך היא כותבת:

החלוקה הכרונולוגית המקובלת והנוחה לשלושה 'דורות' בהנהגה החסידית, כלומר ל'דור' הבעש"ט, ל'דור' המגיד [ממזריטש] ול'דור' תלמידיו, היא חלוקה שרירותית ומטעה למדי. ה'דורות' חפפו זה את זה במידה רבה.

עדה רפפורט-אלברט, "התנועה החסידית אחרי 1772: רצף מבני ותמורה", ציון נה, עמ' 205.[7]

השינוי המדובר בתחילת המאה ה-19 היה אם כן לא מהנהגה שושלתית-ריכוזית להנהגה שושלתית מפוצלת, אלא התמסדות הנהגה כריזמטית, מפוצלת ולא-תורשתית ההופכת במהלך המאה התשע-עשרה להנהגה מפוצלת של שושלות צדיקים מתרבות והולכות, שלכל אחת מהן מבנה ריכוזי מובהק. התשתית הרעיונית, לדברי רפפורט-אלברט, למבנה משתנה זה מקורה בתורת ניצוצות של קבלת האר"י. לפי תפישה זו לנשמת הצדיק ולנשמת החסיד הקשור בו שורש משותף, ולכן יחפש החסיד את הצדיק שנשמתו קשורה בנשמתו שלו, וביכולת הצדיק לדחות בעלי נשמות "זרות".

נשים בחסידות ובשבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מרכזי נוסף במחקריה של רפפורט-אלברט הוא מעמדן של נשים בזרמים המיסטיים של היהדות (בין השאר חסידות ושבתאות).

במאמר "On Women in Hasidism, S. A. Horodecky and The Maid of Ludmir Tradition" ("על הנשים בחסידות: ש"א הורודצקי ומסורת הבתולה מלודמיר")[8] פתחה רפפורט-אלברט למעשה את הדיון הביקורתי במציאות ההיסטורית של הנשים בחסידות בזיקה למסורות העממיות על הבתולה מלודמיר.

בספרו "החסידות והחסידים" עסק הורודצקי בקצרה בנשים ובמעמדן בחסידות. הוא כתב כי הנשים זכו למעמד של "שוויון גמור" בחסידות הבעש"טיאנית,[9] ותפיסה זו החזיקה מעמד במשך שנים רבות כמוסכמה מחקרית. רפפורט-אלברט עושה שימוש בגישה זו של הורודצקי לדיון מעמיק יותר בנושא. הורודצקי מציג מספר ביטויים למעמדן השווה של הנשים: חיזוק מעמד הנשים בקהילה ובחיי המשפחה, בכך שהבעל ואשתו היו בעלי זיקה שווה לצדיק; כתיבת ספרות המיועדת לנשים ביידיש, ובכך נפתחו שערי הלמדנות בפני הנשים; הנשים בחסידות יכלו להיות אפילו לצדיקים, ולכך הוא מביא כדוגמה את "הבתולה מלודמיר".[10]

רפפורט-אלברט עוברת על ראיותיו של הורודצקי, ועושה מאמץ על מנת להפריכן. טענתו העיקרית, שהחסידות ידעה להכיל אפשרות של מנהיגות דתית נשית, נדחתה על ידיה בצורה מלאה. היא טוענת, שלמרות קיומן של דמויות נשיות בעלות כוח בתולדות החסידות, התפיסה של נשים המנהיגות בזכות עצמן מעולם לא נתפסה כלגיטימית באידאולוגיה החסידית.[11]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Women and the Messianic Heresy of Sabbatai Zevi :1666--1816, translated from the Hebrew by Deborah Greniman, Littman Library of Jewish Civilization, 2011, ISBN 9781904113843[12][13][14]
  • Hasidic Studies: Essays in History and Gender, Littman Library of Jewish Civilization, 2017, ISBN 978-1-906764-82-1

עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ada Rapoport-Albert and Steven J.Zipperstein (eds.), Jewish History: Essays in Honour of Chimen Abramsky, London: P. Halban, 1988
  • Essays in Jewish Historiography, Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1988
  • Hasidism Reappraised, Littman Library of Jewish Civilization, 1996
  • Michael P. Weitzman, From Judaism to Christianity: Studies in the Hebrew and Syriac Bibles, edited by Ada Rapoport-Albert and Gillian Greenberg, Oxford: Published by Oxford University Press on behalf of the University of Manchester, 1999
  • Ada Rapoport-Albert, Gillian Greenberg (eds.), Biblical Hebrews, Biblical Texts: Essays in Memory of Michael P. Weitzman, London: Sheffield Academic Press, 2001[15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באחד ממכתביו לשלום מביא וייס דברים שהעלתה תלמידתו בהקשר נסיעתו של רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל. ראו נועם זדוף (מהדיר), גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948-1964, ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"ב 2012, עמ' 381.
  2. ^ נשיאי עבר של האגודה הבריטית למדעי היהדות
  3. ^ Project »A New History of Hasidism«, Simon Dubnow Institute
  4. ^ Jewish History, Vol. 27, No. 2/4, Special Issue: "Toward A New History of Hasidism" (December 2013). ראו במיוחד את הקדמת העורכים לגיליון זה: Ada Rapoport-Albert, Moshe Rosman, And Marcin Wodzinski, "Introduction, pp. 145–151
  5. ^ Prof Ada Rapoport-Albert באתר הקולג' האוניברסיטאי של לונדון
  6. ^ "התנועה החסידית אחרי 1772: רצף מבני ותמורה", ציון נה, תש"ן, עמ' 183–254; נדפס בשנית בתוך: דוד אסף (עורך), צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"א 2001, וכן בספרה חסידים ושבתאים, אנשים ונשים בעמ' 7–22; גרסה אנגלית ב: "Hasidism after 1772: Structural Continuity and Change", Ada Rapoport-Albert (ed.), Hasidism Reappraised, London 1996, pp. 76–140
  7. ^ מצוטט אצל: ד"ר מור אלטשולר, "מקבוצה אזוטרית לתנועת המונים", בתוך: הסוד המשיחי של החסידות, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשס"ב 2002
  8. ^ Ada Rapoport-Albert and Steven J.Zipperstein (eds.), Jewish History: Essays in Honour of Chimen Abramsky, London: P. Halban, 1988, pp. 495-525; נוסח עברי נדפס לראשונה בקובץ המאמרים צדיק ועדה שערך דוד אסף, ונכלל גם בספרה העברי של רפפורט, חסידים ושבתאים, אנשים ונשים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשע"ה 2014, ISBN 978-965-227-317-8, עמ' 223-254
  9. ^ שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, כרך רביעי (מהדורה שנייה), תל אביב: תש"ג 1943, עמ' 68
  10. ^ Rapoport-Albert, "On Women in Hasidism", pp. 496-497
  11. ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 508
  12. ^ ביקורת מאת יעקב ברנאי בציון שנה עח, תשע"ג, עמ' 260-265
  13. ^ ביקורת (review):‏ Marc David Baer, "Women and the Messianic Heresy of Sabbatai Zevi 1666-1816", Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies Volume 31, Number 2, Winter 2013 pp. 177-179, doi:10.1353/sho.2013.0012
  14. ^ ביקורת: Adam Sutcliffe, "Messianism and Modernity: Jacob Frank and the Sexual Politics of Transgression in Jewish Eastern Europe", Eighteenth-Century Studies, Volume 46, Number 2, Winter 2013, pp. 299-301, doi:10.1353/ecs.2013.0015
  15. ^ (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)