עדי יפת פוקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עדי יפת פוקס
Adi Fuchs.jpg
לידה 11 בנובמבר 1963 (בת 55)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק יוצרת קולנוע תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עדי יפת פוקס (נולדה ב-14 בנובמבר 1963) היא במאית ומפיקת סרטי תעודה, כותבת ספרים ויוצרת תיאטרון ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביה, זאב יפת, יליד ירושלים, היה עיתונאי בכיר ב"העולם הזה" וב"הארץ" ויושב ראש אגודת העיתונאים בתל אביב. אמה, שושנה יפת, הייתה מפיקה בתוכנית "זהו זה" של הטלוויזיה הלימודית. מאז שנות התשעים הוריה כותבים ומוציאים לאור את סדרת מדריכי הנסיעות "פספורט לאירופה". לעדי אחות צעירה, אלונה שפר-קארו, עו"ד במקצועה ולשעבר מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה. עדי יפת פוקס נשואה לרן פוקס אם לבת ולבן.

עדי יפת פוקס נולדה וגדלה בתל אביב ולמדה בגימנסיה העברית "הרצליה". שירתה בצה"ל כפקידת מבצעים בחיל האוויר. היא בוגרת תואר ראשון (באמנויות יפות) (B.F.A) בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב (1987-1984). במסגרת לימודיה הפיקה וביימה את סרטה התיעודי הראשון "בגובה העיניים" (תיעודי, 30 דקות)

לאחר סיום לימודיה עברה להתגורר בניו יורק לתקופה בת שש שנים (1993-1987) וסיימה תואר שני (M.S) בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק (1991). בשנים אלה הפיקה וביימה את "My Work – Allan Wexler" ‏(1991, 30 דקות) על האמן והיוצר הניו יורקי אלן וקסלר. הסרט הוקרן בגלריות לאמנות בניו יורק, לוס אנג'לס ובוסטון. סרט הגמר התיעודי שלה לאוניברסיטת קולומביה, "Great Expectations" ‏(1991), בן השלושים דקות, עסק בקושי של נשים לשלב קריירה ואמהות. בנוסף עבדה ב-Lennon Documentary Group, חברה שהפיקה סרטים תיעודיים עבור רשת PBS. יפת פוקס עבדה בין היתר על "The Choise 92", סרט באורך שעתיים מסדרת Frontline של רשת PBS, אשר תיעד את הביוגרפיות של הנשיאים קלינטון ובוש ושודר מחוף לחוף, בשעת צפיית שיא, לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992.

בשנת 1993 חזרה יפת פוקס לישראל ושימשה במשך שנתיים כבמאית וכתבת בתוכניות "ערב חדש", "עובדה", "תיק תקשורת", "ספורטיווי", "מבט נשי", "יומן תרבות" ואחרות.

בשנת 2003 הייתה חברת הנהלת פורום היוצרים הדוקומנטריים ונטלה חלק במאבק הזכויות של היוצרים.

יפת פוקס הפיקה וביימה באופן עצמאי סרטים תיעודיים: "מוקט וארקדי" (1997) "השולחן של אפלפלד" (2004) ו"שנת הארבעים שלי" (2006).

יפת פוקס כתבה והוציאה לאור שני ספרים שנהפכו לרבי מכר: "משחקי הילדות שלנו" (2005) ו"היה לנו אוצר – רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים" (2008).

מתחילת 2017 עולה בהבימה ההצגה "נבגדת", הפקה עצמאית אותה כתבה, ביימה והפיקה עדי יפת פוקס. "נבגדת" היא מונודרמה בת שעה בה משחקת מירב גרובר. החזרות נמשכו כעשרה חודשים, דניאל סלומון הלחין את המוזיקה וזיו וולושין עיצב את התאורה.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגובה העיניים (1989, 30 דקות)

סרט הגמר התיעודי של יפת פוקס וסיגל ורדי בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. "בגובה העיניים" תיעד את צילומי "המקלט", סרטו העלילתי הקצר של רשיד משהראווי בהשתתפות סלים דאו ומוחמד בכרי, אשר בעשייתו לקחו חלק אנשי צוות יהודים וערבים.

הסרט הוקרן במסגרת "ברוח החופש" אירוע משותף לסינמטקים תל אביב, חיפה וירושלים ביוזמת סינמטק ירושלים והקרן החדשה לישראל בשנת 1989, השתתף בתחרות פרס מוגרבי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב באותה שנה וזכה במענק של מועצת התרבות והאמנות.

מוקט וארקדי (1997, 50 דקות)

סרט תיעודי שיפת פוקס הפיקה וביימה באופן עצמאי. מוקט דרבה בן השמונה עשרה הוא עולה מאתיופיה, אלוף ושיאן ישראל לנוער המתאמן לקראת אליפות העולם בריצת 10,000 מטר לנוער, מגיע ממשפחה מעוטת יכולת ומתגורר בפנימייה. מאמנו הוא ארקדי סקלאר בן החמישים, עולה חדש מברית המועצות, שנהנה במכורתו מרווחה כלכלית ויוקרה ואימן את נבחרת האתלטיקה האוקראינית ובארץ חי בדוחק כמורה לספורט. הסרט עוקב במשך חודשים אחר אימוניהם בישראל ובבולגריה, קשיי קליטתם בישראל, הידידות ביניהם ומתעד גם את אליפות העולם לנוער בסידני, אוסטרליה בשנת 1996. הסרט צולם בישראל, בולגריה ואוסטרליה בידי יפת פוקס ויורם מילוא. מלחין המוזיקה הוא ערן ברון כהן.

יובל נתן, ידיעות אחרונות: "נמצאה פנינה תיעודית בערוץ 8. "מוקט וארקדי", סרטה הצנוע של עדי יפת-פוקס... מדובר בסרט מעניין שמספר סיפור מטאפורי על החברה הישראלית (ארקדי, מאמן אתלטיקה שעלה מרוסיה, והקשר המיוחד שלו עם מוקט, הנער העולה מאתיופיה שרץ למרחקים ארוכים), אבל גם מגיש כתב-אישום נגד מוסדות הספורט ההישגי האטומים, שאחרי מבט שטחי עליהם די ברור למה אנחנו לא מעצמה ספורטיבית, וכנראה גם לא נהיה בעתיד הקרוב. אימונים בתת-תנאים, יחס משפיל ומזלזל, חוסר רצינות וכל שאר הדברים שחשבתם על המוסדות האלה, אבל אף פעם לא ראיתם בעיניים". [1]

הסרט הופק בסיוע הקרן לעידוד הפקות מקור בכבלים, נגה תקשורת, שודר בערוץ 8, הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-13 בחיפה ובסינמטק תל אביב ונרכש לשידור בארצות שונות ביניהן קרואטיה ופולין.

השולחן של אפלפלד (2004, 48 דקות)

סרט תיעודי שיפת פוקס הפיקה וביימה באופן עצמאי אשר מספר על חייו ותהליכי כתיבתו של הסופר אהרון אפלפלד. יפת פוקס נפגשה במשך שלוש שנים עם אפלפלד הכותב מדי בוקר בסמוך לאותו שולחן בבית הקפה בבית טיכו בירושלים. חלק מהסרט צולם במולדובה שברומניה, שם עברה על אפלפלד ילדותו המוקדמת, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסרט עוסק בדמיון, זיכרון, הדחקה, זהות ויצירתיות. תוך שהוא מתחקה אחר תהליך הכתיבה של אפלפלד עוסק הסרט בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית המורכבת ברובה ממהגרים שבהגיעם ארצה נאלצו להגדיר עצמם מחדש. אלון אבוטבול מקריא קטעים מיצירותיו של אפלפלד.

הג'רוזלם פוסט: "'השולחן של אפלפלד' מעביר בצורה יפהפייה את ההומור, האופטימיות ושמחת החיים של אפלפלד, הן כסופר והן כאדם המצליח לשרוד את הזוועות כצעיר. באותה עת זהו סרט המתאר את הפיכתה של מדינת ישראל לקולקטיב ואודות המאבק היצירתי המצפה לאלו שמסרבים להיטמע בתוכה." [2]

הסרט פתח את אירועי תולדות חיים – פורטרטים של סופרים בהאג שבהולנד, ביוזמת ארגון יוניק, מכוני התרבות האירופיים בהולנד. [3] זכה בפרס ראשון בתחרות הבינלאומית "החוויה היהודית" בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2004. [4] [5] הסרט הופק בסיוע ערוץ 8, קרן מקור, קרן גשר והרשות השנייה, נקנה לשידור בארצות רבות, והשתתף בפסטיבלים בינלאומיים ביניהם הוטדוקס בקנדה ואידפא בהולנד. בישראל הוקרן בערוצים 8 ו-2. צולם בידי יפת פוקס ויורם מילוא. מלחין המוזיקה הוא ערן ברון כהן.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקי הילדות שלנו (2005)

ספר בפורמט אלבומי שיפת פוקס כתבה והוציאה לאור באופן עצמאי, עמית גושר צילם. הספר המתאר ומפרט את החוקים של משחקי הרחוב הקלאסיים בהם שיחקו ילדים בארץ בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. בין המשחקים: מחניים, חמש אבנים, תופסת, הקפות, פרה עיוורת, אבן נייר ומספריים, חבל קפיצה, גולות, גוגואים, קלאס, שלוש מקלות, עשרים ואחת, גע גע גע ועוד. הספר מכר כ-10,000 עותקים.

היה לנו אוצר – רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים (2008)

ספר בפורמט אלבומי שיפת פוקס כתבה והוציאה לאור באופן עצמאי, עמית גושר צילם. הספר מביט על חפצים יומיומיים שהיו בבתים רבים בישראל בשנות השישים והשבעים ובוחן דרכם את אורח החיים והמנטליות הישראלים. בין הפריטים המופיעים בספר: סנדלים תנ"כיים, צידנית, תנור נפט, טרנזיסטור, אלבום בולים, טלפון חוגה, תיק אוכל לבית הספר, כובע ים מגומי, טייפ סלילים, ונטילטור, קומקום שורק, אהיל מקרמה, סקטים, קופסת שקופיות, מאפרה על רגל. הספר היה לרב מכר (נמכרו כ-40,000 עותקים). [6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על "בגובה העיניים"

על "מוקט וארקדי"

  • דנה צימרמן, "רץ בעלייה", מוסף גלריה של העיתון הארץ, יום חמישי, 4 בספטמבר 1997.
  • "מבט מורחב – תעודה: מוקט וארקדי דרבה", פנאי פלוס, 4 בדצמבר 1997, עמ' 97., עמ' 58–59
  • אורית הראל, "עולים על המסלול", סופשבוע מעריב, 17 באוקטובר 1997
  • יובל נתן, "קצת תשומת-לב", ידיעות אחרונות, 16 בדצמבר 1997.
  • משה אשלג, עכבר העיר, 11-5 בדצמבר 1989, עמ' 69.
  • מאיר שניצר, "ריצה לניצחון", מעריב, 5 בדצמבר 1997, עמ' 21.
  • Greer Fay Cashman, "Mukat & Arladi: Immigrants on the run", The Jerusalem Post, November 1997.
  • Elana Chipman, The Jerusalem Post, Monday, December 8, 1997, p. 23.

על "השולחן של אפלפלד"

  • אור שטרצר, "פותחים שולחן", זמן נתניה, 24 בספטמבר 2004, עמ' 48–49.

על "משחקי הילדות שלנו"

  • טל אלעזר, "רעיונות טובים לחופש - קלאס, גוגואים ותפסוני גם", לאישה, גיליון 3197, 21 ביולי 2008, עמ' 82–88.
  • שיר-לי גולן-מאירי, "שובם של הגוגואים", מוסף זמנים מודרניים של ידיעות אחרונות, יום רביעי, 7 בספטמבר 2005, עמ' 10–12.
  • אורית הראל, "אוכלים, שרים ומתרפקים", מעריב, 14 בספטמבר 2005, עמ' 4.

על "היה לנו אוצר"

  • נרי ליבנה, "אלטע זעכן למתקדמים", מוסף הארץ, 14 במרץ 2008, עמ' 48–49.
  • יובל סער, "כזה בדיוק היה לסבתא!", מוסף ספרים, הארץ, 15 באפריל 2008
  • חגית רון-רבינוביץ', "נוסטלגיה – היה לנו כזה", ישראל היום, 26 במאי 2008, עמ' 23.
  • בועז כהן, "ספר - ילדות נשכחת", גלובס שלישי בערב, 7-6 במאי 2008, עמ' 24.
  • מיכל גילת, "חפצים מלאי חיים", עכבר העיר, 5 בנובמבר 2010, עמ' 34–35.
  • ענת בר-לב אפרתי, 'ספר: "היה לנו אוצר"', לאישה, גיליון 3179, 17 במרץ 2008, עמ' 24.

כתבותיה של עדי יפת פוקס בעיתונים

  • "העבר כבר כאן", מוסף יום העצמאות של ישראל היום, 28 באפריל 2009, עמ' 25.
  • "ביקוש לנרות כתומים", מוסף גלריה של הארץ, 30 בינואר 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יובל נתן, "קצת תשומת-לב", ידיעות אחרונות, 16 בדצמבר 1997.
  2. ^ Talya Halkin, "A table for one", The Jerusalem Post, Billboard section, September 24, 2004, p. 13.
  3. ^ מיה סלע, מוסף גלריה של העיתון הארץ, יום שני 14 במרץ 2011, עמ' 5.
  4. ^ גואל פינטו, "ננעל פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים", הארץ, יום ראשון, 18 ביולי 2004, א10.
  5. ^ הארץ, יום שני 19 ביולי 2004, א4.
  6. ^ שבוע תשיעי ברשימת רבי המכר במדור ספרים של העיתון הארץ, 11 ביוני 2008, עמוד 19.