עובדיה קמחי

עובדיה קמחי
	אין תמונה חופשית
לידה	26 ביוני 1888; חֶבְרוֹן, האימפריה העות'מאנית
מדינה	צרפת
שפות היצירה	עברית

עובדיה קמחי (26 ביוני 1888 – ?) היה מחנך, משורר, מתרגם, עיתונאי, חוקר ופעיל ציוני יהודי-ספרדי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדיה קמחי נולד בחברון בשנת 1888 ליוסף ורחל, בן למשפחה יהודית-ספרדית ותיקה בארץ ישראל. בנעוריו למד בישיבה של הרב חיים חזקיהו מדיני בחברון. לאחר שהשלים לימודיו בישיבה בשנת 1905 נסע לאיסטנבול מתוך כוונה ללמוד לימודי רפואה או רוקחות, אולם לבסוף החליט ללמוד דווקא בבית המדרש לרבנים של איסטנבול שבניהולו של המשכיל העברי ר' אברהם דאנון. הוא השלים את לימודיו בבית המדרש בהצטיינות והוסמך לרבנות. לאחר מכן פנה להוראה - הוא היה מורה לצרפתית בבית הספר ע"ש משפחת קמונדו באיסטנבול, מורה לטורקית בבית הספר של חברת עזרה, ומורה לצרפתית וטורקית בבית הספר שבניהול אברהם אלמליח בגלאטה.

נוסף על פעילותו החינוכית החל בתקופה זאת לכתוב לעיתונים היהודים-ציונים של איסטנבול - בהם העיתון העברי המבשר, שבועון הלאדינו איל ז'ודיו, והעיתון הצרפתי ל'אורור שבעריכת לוסיין שיוטו. מאמרו הראשון התפרסם בשנת 1910 ב'המבשר' (שנה ראשונה, גיליון י"א) והיה סיפור עברי קצר.

כמו כן, בעודו באיסטנבול החל בפעילות ציבורית. ביחד עם דוד אלנקוה ייסד אגודה עברית-ציונית בשם "בני מזרח", שפעלה להפצת הרעיון הציוני והעברית בקרב בני הקהילה היהודית המקומית.

בשנת 1911 חזר לארץ ישראל והתיישב בירושלים כדי לעסוק בבנקאות. בשנים 1911–1914 שימש כמזכיר הכללי של הבנק העות'מאני בירושלים, ובמקביל הרבה לכתוב מאמרים פובליציסטים לעיתון החרות הירושלמי^[1]. הוא גם נהג לנאום מעל במות שונות בירושלים^[2] ונודע כנואם מוכשר. כמה ממאמריו עוררו פולמוס. כך למשל ב-1913 פרסם סדרה של ארבעה מאמרים ב'החרות' על הצורך "ביצירת תעשייה בארץ ישראל", וטען כי תעשייה, ולא חקלאות, היא הדרך הנכונה לפיתוח ארץ ישראל. הוא הסכים שלעבודת האדמה הייתה תרומה חשובה לחידוש החיים הלאומיים בארץ ישראל, אך טען כי רק תעשייה מפותחת תוכל למלא את צרכיו הכלכליים של היישוב^[3]. עמדתו זאת הייתה בניגוד לשיח הרווח באותה עת שהעמיד את החקלאות ועבודת האדמה כראשונה בחשיבותה, ומספר מאמרי ביקורת פורסמו בעיתונים כמו העולם כנגד טענותיו^[4]. מאמרים אחרים שלו קראו להתגייסות רבה יותר לציונות המעשית^[5], נגד ההתפרדות בין הספרדים והאשכנזים^[6] ולהקמת קהילה מאוחדת בירושלים שתתבסס על דמי חבר^[7].

במחצית הראשונה של שנת 1915 היה פעיל בענייני צדקה בירושלים^[8] ובניסיון לבטל את הקבצנות בעיר^[9]. במהלך מלחמת העולם הראשונה גורש מארץ ישראל לסוריה על ידי השלטון העות'מאני כמו רבים אחרים מבני היישוב היהודי. הוא נותר בדמשק עד תום המלחמה ועסק בפעילות ציבורית וחינוכית ביחד עם פעילים ציונים ספרדים אחרים שגורשו אליה, בהם אברהם אלמליח ויהודה בורלא. לאחר תום המלחמה נסע ללימודים בצרפת באוניברסיטת פריז ועסק בה בפעילות ציבורית ועיתונאית. בשנים 1919–1927 שימש בתור הכתב של העיתון העברי דואר היום בצרפת^[10] ובין השאר היה שליח העיתון לקונגרסים ציוניים^[11]^[12]. בשנת 1921 היה ממייסדי אגודה ל"עזרה תכופה לפליטי פולין ורוסיה", ביחד עם הרב ישראל לוי, הרב הראשי ליהדות צרפת, ששימש בתור נשיא הכבוד שלה.

בשנת 1922 ייסד את כתב העת "מנורה" (Menorah), ירחון בצרפתית העוסק ביהדות ובענייני השעה של העם היהודי^[13], בהשתתפות יהודים ולא-יהודים, שיצא לאור במשך שבע השנים הבאות. בין הכותבים לכתב העת נודעו החשובים בסופרים ובמשוררים היהודים בצרפת. כתב העת הופץ גם מחוץ לצרפת עצמה, לקהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון, שבהן צרפתית תפסה את מקומה כשפת הקריאה העיקרית.

לקמחי היה חלק חשוב גם בייסוד ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים. הוא היה ממארגני כינוסה בפריז במאי 1935, והחל מאותו כינוס שימש בתור המזכיר הכללי של ההתאחדות.

בדצמבר 1931 נקבע שקמחי יערוך את בטאון ההתאחדות העולמית של הספרדים^[14] וביולי 1932 הוא ייסד עם הרב נסים עובדיה את כתב העת של ההתאחדות הספרדית Le Judaïsme séphardi, שיצא לאור בקביעות עד מלחמת העולם השנייה. כתב העת שימש במה עבור ההתאחדות להפצת רעיונותיה, אך גם במה חשובה למחקרים ומאמרי הגות או ספרות בקשר לקהילות הספרדיות בעולם. עם הכותבים לכתב העת נמנו זאב ז'בוטינסקי, מנחם אוסישקין, משה דוד גאון, דוד ילין, אברהם אלמליח ואחרים.

בעת מלחמת העולם השנייה איבד קמחי את ספרייתו וביתו, אך הצליח להינצל כשנמלט לטולוז לפני שנתפס בידי המשטרה הצרפתית של משטר וישי. בעת שהותו בטולוז עסק בתרגום יצירות ספרותיות עבריות לצרפתית והפצתן בקרב הנוער היהודי. כמו כן ערך בשנה האחרונה של המלחמה ביטאון בשם "לה רנסאנס" (התחיה) עבור המחתרת היהודית בצרפת. לאחר המלחמה חזר לפריז, והמשיך להוציא את עיתון התחיה^[15]^[16]. בשנת 1950 חידש את הוצאת Le Judaïsme séphardi בפריז^[17] ולאחר מכן עבר ללונדון^[18], שם המשיך בפעילות עיתונאית וספרותית. משנת 1951 הוא כיהן כמזכ"ל הפדרציה הספרדית העולמית^[19]^[20].

עבודתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך חייו עסק בתרגום, שירה, ביקורת ספרות, מחקר וספרות יפה. אחד מתרגומיו הראשונים היה תרגום לצרפתית של רומאן בשם "המצילה" מאת איתמר בן-אב"י בשנת 1931. תרגום נוסף שהוציא לאור הוא אנתולוגיה של שירי חיים נחמן ביאליק בתרגום לצרפתית (1933). בשנותיו בטולוז בזמן מלחמת העולם השנייה עבד על תרגום לצרפתית ועיבודו לשירה של ספר איוב, והוציאו לאור בשנת 1942. בשנת 1951 פרסם תרגום של אגדות נבחרות מהתלמוד והמדרש לצרפתית. לאורך חייו הוא עסק גם בשימור של רומאנסות ספרדיות והשתתף במספר פרויקטים להעלתם על כתב. בנוסף הוא השלים מילון לאדינו גדול אך לא הספיק לפרסמו בחייו. לאחר פטירתו, חבריו ומכריו הוציאו לאור ספר אחר שהוא שחיבר ולא הספיק לפרסם - תרגום לצרפתית של סיפורים נבחרים מהתלמוד. ספר נוסף שלא עלה בידו לפרסם ונותר בכתב יד הוא תרגום לעברית של גדולי משוררי צרפת במאה ה-19, בהם ויקטור הוגו, אלפרד דה ויניי, שארל בודלר. בנוסף לספריו פרסם קמחי במהלך חייו מאות מאמרים מעל דפי העיתונים וכתבי העת השונים שערך או תרם להם בקביעות - בהם מחקרים רבים על שירה, היסטוריה וספרות.

מנעוריו הרבה לחבר שירה עברית וגם פרסמה מעל במות שונות. שיריו הראשונים פורסמו בשנת 1929 בכתב העת "מזרח ומערב". הוא המשיך לחבר שירה עברית במהלך חייו - שירה לאומית, אישית, אתית, עלילתית ועוד. בשנת 1966 יצא לאור ספר השירה העברי הראשון שלו - "חברון בילדותי: חברון לפני חורבנה". שיריו עוסקים בזכרונות ילדותו מחברון בתקופה העות'מאנית, אישיה, רבניה, שופטיה והחיים הקהילתיים בה אותם זכר באהבה רבה.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברון בילדותי: חברון לפני חורבנה - שירים, מבוא מאת אברהם אלמליח, ירושלים: אוגדן, תשכ"ו.

La sauveuse : roman d'amour et de religion / version francaise par O. Camhy, Paris : Sion ; Jerusalem : Typ.Azriel, 1931.
Poèmes hébraiques / par H.N. Bialik ; version française de O. Camhy ; préface de Gustave Kahn, Paris : Rieder, 1933.
Job (en vers), Toulouse : Éditions de Toulouse, 1942.
La Bible dans la légende et la vie, préface de H.N. Bialik, Paris : Éditions de la terre retrouvée, 1951.
Chants judéo-espagnols, London: World Sephardi Federation, 3 vol., 1959-1973
Paroles du Talmud, préface de Jacob Kapla, Paris : Stock, 1980.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם אלמליח, "עובדיה קמחי ופועלו הספרותי, הפיוטי והמדעי", בתוך: עובדיה קמחי, חברון בילדותי: חברון לפני חורבנה - שירים', ירושלים: אוגדן, תשכ"ו, עמ' 1–40.
אהרון רוסו, "עובדיה קמחי בן 90", במערכה 213 (ספטמבר 1978), עמ' 34.
להפיץ את הנכס היקר הזה בין קוראי צרפתית שלא ידעו על יצירות משוררנו כמעט מאומה. "הארץ", 9/2/24, מוסף "תרבות וספרות" עמ' 4.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד תדהר (עורך), "עובדיה קמחי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4509
משה דוד גאון, "עובדיה ב״ר חיים יוסף קמחי", יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב, ירושלים, תרצ"ח, עמ' 628–629, באתר היברובוקס
רשימת הפרסומים של עובדיה קמחי, בקטלוג הספרייה הלאומית
רשימת המאמרים של עובדיה קמחי באתר רמב"י

פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדיה קמחי, על התעשייה בארץ ישראל, החרות, 10 ביולי 1913.
- עובדיה קמחי, על התעשייה בארץ ישראל, החרות, 10 באוגוסט 1913.
עובדיה קמחי, נסיון של הסכם בין יהודים וערבים, הד-המזרח, 21 באפריל 1950
- חלק ב', הד-המזרח, 28 באפריל 1950
- חלק ג', הד-המזרח, 5 במאי 1950
- חלק ד', הד-המזרח, 12 במאי 1950

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ בארץ ישראל, העולם, 31 ביולי 1913
^ נאומו של האדון קמחי, החרות, 5 בספטמבר 1913
^ להכנסיה הבאה, החרות, 24 ביוני 1913
על התעשיה בארץ־ישראל, החרות, 1 ביולי 1913
על התעשיה בארץ־ישראל, החרות, 10 ביולי 1913
על התעשיה בארץ־ישראל, החרות, 10 באוגוסט 1913
^ יצחק בצלאל, השתתפות הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה הלאומית בשלהי התקופה העות'מאנית, חיבר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 157-159.
^ להכנסיה האחת עשרה, החרות, 1 בספטמבר 1913
^ על פירוד העדות, החרות, 19 ביוני 1913
^ להסתדרות העדה היהודית בירושלם, החרות, 9 בנובמבר 1913
להסתדרות העדה היהודית בירושלם, החרות, 14 בנובמבר 1913
להסתדרות העדה היהודית בירושלם, החרות, 28 בנובמבר 1913
^ עוד ע"ד הנשף, החרות, 28 במאי 1915
^ לבטול הקבצנות בירושלם, החרות, 14 במאי 1915
^ לקוראינו, דואר היום, 6 ביולי 1925
^ לקראת הכנסיה הבאה, דואר היום, 8 באוגוסט 1921
כתבינו בכנסיה הי"ג, דואר היום, 5 באוגוסט 1923
^ דאר היום כבנסיה הציונית הט"ו, דואר היום, 19 באוגוסט 1927
^ עיתונם של קמחי וקלמי, דואר היום, 11 באוגוסט 1922
^ לקראת הקונגרס העולמי של היהדות הספרדית מזרחית, דואר היום, 6 בדצמבר 1931
^ אורות וצללים בעולם הספרדי, העולם, 24 בספטמבר 1946
^ ש. בן אברהם, ערביי צפון־אפריקה מתנקמים ביהודים, המשקיף, 12 במרץ 1948
^ ג'ודאיזם ספרדי מופיע בפריז, הד-המזרח, 10 במרץ 1950
^ יצחק רפאל מלכו, גוברת ההשפעה האנגלו אמריקנית, זמנים, 10 בנובמבר 1953
^ מרכז עולמי של יהודים ספרדיים בפאריז, חרות, 15 בנובמבר 1951
^ אנשים ומוסדות, דבר, 21 באפריל 1954

[1] בארץ ישראל, העולם, 31 ביולי 1913

[2] נאומו של האדון קמחי, החרות, 5 בספטמבר 1913

[3] להכנסיה הבאה, החרות, 24 ביוני 1913
על התעשיה בארץ־ישראל, החרות, 1 ביולי 1913
על התעשיה בארץ־ישראל, החרות, 10 ביולי 1913
על התעשיה בארץ־ישראל, החרות, 10 באוגוסט 1913

[4] יצחק בצלאל, השתתפות הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה הלאומית בשלהי התקופה העות'מאנית, חיבר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 157-159.

[5] להכנסיה האחת עשרה, החרות, 1 בספטמבר 1913

[6] על פירוד העדות, החרות, 19 ביוני 1913

[7] להסתדרות העדה היהודית בירושלם, החרות, 9 בנובמבר 1913
להסתדרות העדה היהודית בירושלם, החרות, 14 בנובמבר 1913
להסתדרות העדה היהודית בירושלם, החרות, 28 בנובמבר 1913

[8] עוד ע"ד הנשף, החרות, 28 במאי 1915

[9] לבטול הקבצנות בירושלם, החרות, 14 במאי 1915

[10] לקוראינו, דואר היום, 6 ביולי 1925

[11] לקראת הכנסיה הבאה, דואר היום, 8 באוגוסט 1921
כתבינו בכנסיה הי"ג, דואר היום, 5 באוגוסט 1923

[12] דאר היום כבנסיה הציונית הט"ו, דואר היום, 19 באוגוסט 1927

[13] עיתונם של קמחי וקלמי, דואר היום, 11 באוגוסט 1922

[14] לקראת הקונגרס העולמי של היהדות הספרדית מזרחית, דואר היום, 6 בדצמבר 1931

[15] אורות וצללים בעולם הספרדי, העולם, 24 בספטמבר 1946

[16] ש. בן אברהם, ערביי צפון־אפריקה מתנקמים ביהודים, המשקיף, 12 במרץ 1948

[17] ג'ודאיזם ספרדי מופיע בפריז, הד-המזרח, 10 במרץ 1950

[מלכו53-18] יצחק רפאל מלכו, גוברת ההשפעה האנגלו אמריקנית, זמנים, 10 בנובמבר 1953

[19] מרכז עולמי של יהודים ספרדיים בפאריז, חרות, 15 בנובמבר 1951

[20] אנשים ומוסדות, דבר, 21 באפריל 1954

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]