עווני עבד אל-האדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עווני עבד אל-האדי בשנות ה-40 של המאה ה-20

עווני עבד אל-האדיערבית: عوني عبد الهادي; 1889 - 15 במרץ 1970) היה מדינאי פלסטיני ופאן-ערבי לאומי בולט וחלוצי. עמד בראשות מפלגת אל-איסתקלאל והיה מנהיגה בכל שנות קיומה. במסגרת זו היה בין האחראים המרכזיים למרד הערבי הגדול בשנים 19361939. לאחר הנכבה היה שר בממשלת ירדן ושגרירה לקהיר.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עווני עבד אל-האדי נולד בג'נין, והתחנך בבירות, באיסטנבול ובסורבון בפריז. בשנת 1911 הקים יחד עם רפיק אל-תמימי, ג'מיל מרדם ואחרים את תנועת אל-פתאת, התנועה הלאומית הפאן-ערבית הראשונה והיה מבין מארגני הקונגרס הערבי הלאומי הראשון בשנת 1913 בפריז. היה יועץ מדיני בחצרו של פייסל הראשון, מלך עיראק וכנציגו השתתף בשנת 1919 בוועידת השלום בפריז. לאחר מכן היה יועצו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן.

בהיותו עורך דין, סייע עבד אל-האדי ליהושע חנקין ברכישת אדמות ואדי חווארת (עמק חפר), שהייתה כרוכה בפינוי אריסים, אולם במקביל להתנהלות הפרשה, דרש מהנציב העליון לאסור על מכירת קרקעות ליהודים.[1]

ב-22 באוגוסט 1929, עם תחילתם של מאורעות תרפ"ט, השתתף יחד עם ג'מאל אל-חוסייני בפגישה בביתו של המזכיר הראשי לממשלת המנדט, הארי לוק, עם שלושה נציגי ההסתדרות הציונית ובהם יצחק בן צבי, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם על הודעת הרגעה משותפת לקראת תפילות יום שישי למחרת. לוק לחץ עליהם להודיע לפחות שנפגשו. היהודים הסכימו, אולם הערבים סירבו.[2]

ב-4 באוגוסט 1932 ייסד את מפלגת אל-איסתקלאל, כמפלגה לאומית חילונית של צעירים שמאסו בהתנהלות האיטית של החוסיינים. אל-האדי היה מנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה לכל אורך שנותיה. באוגוסט 1933, כשביקרה המפלגה את אמין אל-חוסייני על שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה, תקפו אותה החוסיינים והמועצה המוסלמית העליונה פיטרה את עבד אל-האדי מתפקידו כיועצה המשפטי. החוסיינים החלו לגנות אותו על חלקו בטיפול המשפטי בעסקת מכירת אדמות ואדי אל-חוארת' ליהודים בשנים 1929-1928.[3] אולם מעמדו לא נפגע לגמרי ועם הווצרו של הוועד הערבי העליון בשנת 1936, כיהן בו עבד אל-האדי כנציג מפלגת אל-איסתקלאל כמזכיר הוועד. כשנידונה שאלת שביתת פקידי הממשלה, הלשין עליו אמין אל-חוסייני, שמונה לתפקידיו על יד הממשלה ולכן רצה בכל מחיר למנוע החלטה על שביתה כזו, כי הוא מסית את עובדי הממשלה לשבות. ב-7 ביוני עצרה הממשלה את עבד אל-האדי וכעבור שבועיים גם את יורשו בתפקיד, עיזאת דראוזה.[4]

עמדתו כלפי היישוב הייתה מורכבת. הוא לא ראה בתנועה הציונית כאויב בפני עצמו, אלא כזרוע של אימפריאליזם בריטי. לדידו, ובניגוד בולט לחוסיינים, היה צורך ערבי להלחם באימפריאליזם הבריטי המפלג את העולם הערבי ולא להשחית משאבים על התמודדות עם הציונים. הוא קיים מפגשים עם אישים ביישוב, בהם חיים מרגליות קלווריסקי[5]. בשנת 1934 נפגש עם דוד בן-גוריון. בנאומו לפני חברי ועדת פיל, טען כי פלסטין אינה ישות מדינית נפרדת, וכי זו המצאה ציונית. פלסטין היא חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה ומהעולם הערבי שצריך להשתחרר כולו מעול הבריטים ולהיות תחת שלטון ערבי.

עקב מעורבותו הפעילה בארגון המרד הערבי הושם בשנת 1937 במעצר על ידי שלטונות המנדט בעוג'ה אל-חפיר ולאחר מכן הוגלה למצרים. רק בשנת 1941, לאחר שהתחייב לא לעסוק בפוליטיקה פעילה, הותר לו לשוב. אולם, על אף התחייבותו חזר במרץ אל לב הפעילות בראשות מפלגת אל-איסתקלאל ובוועד הערבי העליון המחודש. במסגרת זו פתח משרד אינטרסים בלונדון. נתן אלתרמן הלעיג על יוזמה זו בשיר שכתב ב-24 באוגוסט 1945 במסגרת הטור השביעי, השיר נכתב כביכול כמכתב מהארון א-רשיד על עבד אל-האדי: "אגדות אלף לילה טיפחתי, אך בלונדון משרד לא פתחתי, כי חשקתי בזאת בבגדד... המשרד הוא בסדר, עווני, אך השקר מופרז בו קצת, עווני, ומופרזת מעט חוצפתו".

לאחר קום מדינת ישראל גלה למצרים והיה לשר לענייני רווחה בממשלת כל פלסטין. לאחר מכן היה שר בממשלת ירדן ושגרירה לקהיר בין השנים 19511955. בין השנים 1955 - 1958 כיהן כחבר בסנאט של ירדן. בשנת 1958 התמנה לראש הוועדה המשפטית של הליגה הערבית בקהיר.

עבד אל-האדי היה נשוי לדודניתו, הפעילה הפוליטית טרב עבד אלהאדי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמוד 230
  • משה חננאל, הירושלמים, ירושלים 2007, עמוד 278

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עווני עבד אל-האדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 225.
  2. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 257-256.
  3. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 156.
  4. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 204.
  5. ^ אביבה חלמיש, העלייה כאבן נגף וראש פינה, קתדרה 66, דצמבר 1992