עוזי ברעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עוזי ברעם
UziBaram.jpg
עוזי ברעם, 2015
לידה 6 באפריל 1937 (בן 83)
ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק פוליטיקאי, סוציולוג עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת העבודה הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה המערך, העבודה, ישראל אחת
שר התיירות ה־6
13 ביולי 199218 ביוני 1996
(4 שנים)
שר הפנים ה־13
27 בפברואר 19957 ביוני 1995
(14 שבועות ו־3 ימים)
חבר הכנסת
13 ביוני 197715 בפברואר 2001
(23 שנים)
כנסות 9 - 15
יו"ר ועדת העלייה והקליטה ה־2
19811984
(כ־3 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עוזי ברעם (נולד ב-6 באפריל 1937) הוא איש ציבור ופובליציסט ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת ושר ממפלגת העבודה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברעם, בנם של גרציה ושל שר העבודה ושר הסעד משה ברעםממשלת ישראל השבע עשרה), נולד וגדל בשכונת נחלת אחים שבירושלים. בשירותו הצבאי היה מדריך ידיעת הארץ. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים במדע המדינה וסוציולוגיה ובתקופת לימודיו היה יושב ראש ארגון הסטודנטים הארצי של מפא"י.

ברעם היה נשוי לרותי עד למותה ב-1995 ולזוג שלושה ילדים, נועם, רן והסופר ניר ברעם. כיום (2020) ברעם נשוי בשנית לאביבה. אחיו הם הפובליציסט ופרשן הספורט חיים ברעם, דרורה ברעם (נפטרה ב-2016) ומנחם ברעם (נפטר ב-2020).

בשנת 2009 התפרסם רומן שכתב המשקיף על ירושלים של ימי מלחמת העצמאות מבעד לעיניו של ילד בן עשר. מאז 2014 כותב מאמרים שבועיים בעיתון הארץ.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברעם היה ממייסדי המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ושמש כיושב הראש הראשון שלה עד שנת 1970. בשנתיים שלאחר מכן שהה בשליחות בארצות הברית מטעם משרד העבודה והסוכנות היהודית כממונה על עליית אקדמאים מארצות הברית. עם שובו בשנת 1972 עמד בראש מחלקת ההמשך של הסוכנות היהודית. ב-1974 נבחר ליושב ראש מפלגת העבודה במחוז ירושלים והנהיג את המחוז בשיתוף פעולה עם טדי קולק ראש עיריית ירושלים. בעת המאבק בין יצחק רבין לשמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה בשנת 1974, ובכינוס מרכז המפלגה ב-22 באפריל 1974 הציג את מועמדותו של רבין[1]. בשנים 19841988 כיהן כמזכ"ל מפלגת העבודה. בתפקידו זה הוביל במפלגה את תהליך הדמוקרטיזציה של בחירת מועמדי המפלגה לכנסת השתים עשרה (1988)[2]. בעת כהונתו זו גם סייע לשמעון פרס ביישום תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 בהביאו את הנהגת הממשלה וההסתדרות להדברות[3] ,ותמך בצעירי המפלגה[4]. בשנת 1988 נבחר במרכז המפלגה לשמש כשר בממשלת שמיר וסירב להיכנס אליה[5]. הוא גם ריכז את צוות הבחירה של המפלגה לבחירת יצחק נבון (1978) וחיים הרצוג (1983) לנשיאות המדינה[6].

ברעם נבחר לכנסת וכיהן כחבר בה בשנים 19772001. היה חבר בוועדת החוץ והביטחון (ובוועדות המשנה למודיעין ושירותים[7]) וועדת הפנים וועדת הכנסת. בכנסת העשירית כיהן כיושב ראש ועדת העלייה והקליטה. בכנסת ה-13 כיהן כשר התיירות בממשלות רבין ופרס, וכן נוסף לתפקיד זה כיהן כשלושה חודשים (בשנת 1995) כשר הפנים.

בבחירות המקדימות לבחירת מועמדי הכנסת של המפלגה בשנת 1996 נבחר ראשון בקולותיהם של 151,000 מתפקדים. אהוד ברק לא צירף אותו ב-1999 לממשלתו, על אף הבטחה מפורשת לכך, ובמקום זאת הציע לו להיות שגריר באחת מבירות העולם שיבחר. ברעם סירב, והיחסים ביניהם הפכו למתוחים.[8] בעת ניסיונו של ברק לזכות מחדש בראשות מפלגת העבודה ב-2007, הוא שב והתפייס עם ברעם.[9] בשנים 20022007 הרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת ספיר בנושא: "סוגיות נבחרות בפוליטיקה הישראלית"

ברעם כיהן כיו"ר ההנהלה הציבורית של תיאטרון בית ליסין משנת 2004 ועד 2017.

בין השנים 2008 ל-2016 עמד בראש עמותת club50, עמותה שנועדה לעזור לבני 50+, ומוציאה עיתון בשם club50, בעריכתו.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001, התפטר מהכנסת[7] ופרש מן החיים הפוליטיים. בדרכו לצמרת מפלגת העבודה לא ניצל את מעמדו לטובתו האישית והעדיף להיות נאמן לדרכו. כך סירב לשמש כשר בממשלת שמיר 1989. הוא לא הסס לצאת נגד ראשי המפלגה, כך לדוגמה הצביע נגד חוק רמת הגולן בעוד שאר חברי הסיעה נמנעו.
"היה משהו מוסרי מאוד בהתנהלות ובהכרעות הפוליטיות שלו. המצפון תמיד ניצח את האינטרסים האישיים, לפעמים זה הפריע לו לרוץ חזק יותר. יש בו קומבינציה של מצפון עם יצר מרידה בלתי-פוסק...הוא אדם בלי טירוף פוליטי, ואנחנו רואים יום-יום עד כמה אנשים פוליטיים מוכנים לעשות דברים מטורפים לגמרי עבור האינטרס האישי והרצון להגיע לראש הפירמידה." (אופיר פינס)[10].

ברעם מגדיר עצמו "יונה" ונמנה עם היונים במפלגתו, וככזה הוא בעד פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדעותיו הכלכליות הוא דוגל בשוויון סוציאל-דמוקרטי.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל בר-זוהרכעוף החול - שמעון פרס - ביוגרפיה, תל אביב: משכל), 2005, עמ' 421.
  2. ^ רענן כהןנשיקת הצבר, תל אביב: משכל, 2002, עמ' 92 - 93.
  3. ^ מיכאל בר-זוהרכעוף החול - שמעון פרס - ביוגרפיה, תל אביב: משכל), 2005, עמ' 532.
  4. ^ אבי שילוןתוגת השמאל, דביר, 2017, עמ' 132.
  5. ^ ירון דקל ויעל שטרנהל, ראיון עם עוזי ברעם, חדשות שבע וחצי, רשת 11.2.2001
  6. ^ רון לוין ואסף חיים, מעצור בעוזי, מעריב, 11.2.2001
  7. ^ 1 2 דן מרידור ואחרים, הישיבה המאה-ושבעים-וארבע של הכנסת החמש-עשרה יום רביעי, כ"א בשבט התשס"א (14 בפברואר 2001),דברי פרידה עם פרישתם של חברי הכנסת אלי גולדשמידט ועוזי ברעם מהכנסת, דברי ימי הכנסת 14.2.2001
  8. ^ רביב דרוקר - חרקירי, אהוד ברק במבחן התוצאה. הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 50.
  9. ^ יוסי ורטר - תכף מתחילה התמודדות חדשה. כתבה בהארץ על הפריימריז הקרבים במפלגת עבודה.
  10. ^ מיכל קפרא, פרישת הפרשן, מעריב, 16.2.2001


Knesset in Jerusalem Israel.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא חברי הכנסת. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.