עופר ללוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עופר ללוש
ללוש ב-1998
ללוש ב-1998
לידה 19 באפריל 1947 (בן 74)
תוניסיה
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור, פיסול, הדפס
יצירות ידועות דיוקן עצמי גדול, נוף בסביבות ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
www.oferlellouche.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עופר ללוש (נולד ב-1947) הוא צייר, פסל ואמן תחריט ישראלי. עבודותיו מוצגות בישראל ומחוצה לה, בין היתר במוזיאון גולבנקיאן לאמנות עכשווית בליסבון, במוזיאון תל אביב לאמנות, במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון אלברטינה בווינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללוש נולד ב-19 באפריל 1947 בתוניסיה. ב-1960 היגר עם משפחתו לצרפת. בשנים 1963–1966 למד מתמטיקה ופיזיקה בפריז, וב-1966 עלה לישראל והתיישב בקיבוץ יחיעם. בשנת 1968, בעת שירותו הצבאי, חלה בצהבת. עקב כך הוגבלה פעילותו למשך מספר חדשים ובתקופה זו התחיל לצייר.

החל משנת 1969 למד ציור אצל הצייר יחזקאל שטרייכמן במכון אבני שבתל אביב, במקביל למד באוניברסיטת תל אביב ספרות צרפתית. בשנת 1971 שב לפריז ולמד 4 שנים אצל הפסל סזאר באקדמיה לאמנויות היפות ("בוזאר"). במקביל המשיך והשלים באוניברסיטת פריז את התואר בספרות.

בשנת 1976 שב לישראל והקים ביפו את הסטודיו בו הוא פועל עד היום. בנוסף, יש לללוש סטודיו בפריז וכן בבית ינאי ובאזור.

ללוש נשוי בשנית ואב ל-4 ילדים.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1975 הציג את יצירתו הגדולה הראשונה "'מצבה לנרקיס". העבודה כללה שני חלקים: סלע שנבחר באופן אקראי ופסל מחימר שהיה דיוקן של אותו סלע. החימר אמור היה להתפורר עם חלוף הזמן ואילו הסלע נשאר במצבו הטבעי.

בסוף שנות ה-70 עסק בעיקר בדיוקן העצמי. הוא השתמש בטכניקות גרפיות של רישום והדפס בסדרות פתוחות, בהן ניסה להדגיש את הפוטנציאל לכישלונו של הייצוג שמקורו במגבלות החומר.[1]

היצירה "דיוקן עצמי על מראה שקופה" בשנת 1979 כוללת עבודות וידאו הקשורות לנושא המראה. עבודה זו הוצגה לראשונה במוזיאון תל חי בשנת 1980. בסרט נראה ללוש כשהוא מצייר את דיוקנו על זכוכית. העבודה, בה הדיוקן הולך ומתכהה עד שנעלם לגמרי, מתייחסת להיעלמות הדימוי האנושי.[2]

במהלך השנים הבאות ללוש בעיקר צייר וחרט דיוקנאות עצמיים, חלקם באופן אקספרסיוניסטי ובחלקם מערך קלסי יותר.

בשנת 1980 הציג לראשונה תערוכת יחיד בישראל. בתערוכה בגלריה גורדון הציג דיוקנאות עצמיים - נושא מרכזי ביצירתו לאורך השנים. היצירה "דיוקן עצמי גדול |, ||" 1980-1981 כוללת שני דיוקנאות עצמיים שנוצרו כהדפסים בטכניקה של אקווטינטת סוכר ותחריט יבש. שני ההדפסים הכילו דיוקן עצמי חזיתי גדול ממדים. הם נוצרו מאותה פלטת תצריב מפלדה עליה עבד ללוש ויצר עשרה מצבים שונים. סגנון הרישום של "דיוקן עצמי גדול" | ריאליסטי, כולל רשת של קווי עזר על הדיוקן המדגישים את תלת-הממדיות של הדמות. ב"דיוקן עצמי גדול || סגנון הרישום אקספרסיבי יותר ויוצר טשטוש בין הדיוקן לבין הרקע הכהה של העבודה.[3]

תצריב "טבע דומם" (1984) - היצירה הורכבה משלוש פלטות תחריט שונות. במרכז העבודה שולחן עץ ועליו מונחים עציצים וצמחים שונים. השולחן מתואר על רקע מרחב ריק ובהיר. העציצים מונחים ללא סדר מסוים ומופיעים במצבים של בין לבלוב ושפע לקמילה.

"נס הרים" "נוף בסביבות ירושלים" 1994, הוא הדפס המתאר נוף הררי באזור נס הרים, סמוך לירושלים.[4] נופי ירושלים שכיחים ביצירתו של ללוש. היצירה הודפסה בטכניקה של גיר אקווטינטה וחומצה של שישה עותקים. הנוף ההררי מחולק לשלושה במתכונת של טריפטיכון. העבודה מאופיינת באקספרסיביות של הרישום שנוצרה על ידי השימוש בטכניקת האקווטינטה ובהוספת כתמי החומצה על פלטות התצריב העשויות נחושת. לדברי מוטי עומר, שהיה מנכ"ל ואוצר ראשי של מוזיאון תל אביב, הניגודים בין תנועות מכווצות ומתרחבות בין אורות וצללים המצליחים לתעתע ולכבוש זה את זה לבין התמזגותו לפירוקו של המבנה הסימטרי, מחדירים ליצירתו של ללוש דרמה עזה.

באמצע שנות ה-80 יצר ללוש סדרת ציורים בפורמט גדול של דמות אחת או שתיים בנוף. אלה כללו את "אדם וחווה" (1984), "הצייר בגבעות יהודה" (1987), "דיוקן עצמי בשקיעה" (1990) ו"דיוקן עצמי בגן" (1991).

בראשית שנות ה-90 ללוש יוצר מעל 600 תחריטים. הנופים שהיו רקע לדמויות הפכו אטומים יותר ויותר עד שהתפתחו למשטחים שחורים ורחבים..

"שניים" 2006 – זוג פסלי ראשים גדולים, מוצב במוזיאון ישראל לאמנות, ירושלים. בעבודה זו בוחן ללוש את קיומו של האחד: האחד המונח אל מול שניים, השניים הכפולים.

פסל לזכר טבח יהודים במיינה, צפון איטליה ב-2010. ללוש הוזמן ליצור אנדרטה לזכר טבח היהודים בעיירה מיינה בשנת 1943. ללוש יצר פסל בדמות ראש בגודל 5 מטר, המביט באגם מאג'ורה אליו הושלכו הקורבנות.[5] בסרטו של איתי וינוגרד אומר ללוש: "..כשעמדתי מול הנוף המרהיב של לגו מג'ורה, שמסתיר במעמקיו את סוד הרשע הזה, הרגשתי צורך להציב שם אבן על גדת האגם, כמקובל באתרי קברים ואז התבהר לי הראש.. אינני יודע אם היה זה ראשו של גבר או אישה. תכונותיו הושמדו. לא הביע או אמר דבר. היה זה בדיוק שם מתחת לעצים, בוהה באגם כאילו אומר "אני כאן" זה הכל".[6] פסל דומה שיצר הוצב בגן הפסלים ע"ש רבקה זיו במוזיאון תל אביב.

בשנים 2008–2014 החל לצייר את הפסלים בחלל הסטודיו שלו, ויצר סדרה של ציורי שמן ורישומים קטנים. כדי ליצור חוויה מלאה הוא בנה דגם קטן של סטודיו דמיוני בו ארגן את הפסלים ויצר סדרת צילומים תוך שליטה מוחלטת בחלל, האדריכלות, התאורה וממדי הפסלים. סדרות אלה הוצגו במוזיאון האמנות בבייג'ינג (2012) ובמוזיאון ההימאלאס בשנחאי (2014).

בראשית 2011 חרט ללוש 25 חיתוכי עץ, שחלקם מוצגים במוזיאון אלברטינה בווינה.

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1963–1966 מתמטיקה ופיזיקה, אוניברסיטת סן לואי, פריז צרפת
  • 1969–1971 המכון לאמנות ע"ש אבני, תל אביב יפו
  • 1969–1971 תואר ראשון, ספרות צרפתית, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב יפו
  • 1971–1975 בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות, הבוז'אר, פריז צרפת
  • 1971–1975 תואר שני, ספרות צרפתית, אוניברסיטת פריז, הרובע השביעי פריז צרפת

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2014 – תערוכה במוזיאון ההימלאיה בשנחאי
  • 2012 – מוזיאון CAFA בייג'ינג
  • 2012 – גלריה זימאק תל אביב
  • 2005 – "עופר ללוש: בין תחריט לפיסול" המוזיאון הפתוח תפן
  • 2001 – מוזיאון תל אביב
  • 1994 – הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב
  • 1994 – "חותם הדפס: עשרים שנה לסדנת ההדפס, ירושלים" מוזיאון ישראל, ירושלים
  • תערוכת "ראש למיינה" הוצגה עי מוזיאון תא לאמנות בנמל יפו
  • 1983 – גלריה גרפיקה 3 חיפה
  • 1982 – גלריה גורדון
  • 1974 – גלריה אנטוורפן

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים וקטלוגים בולטים על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עופר ללוש, דיוקן עצמי, גלריה גורדון, תל אביב, 1980.
  • מרדכי עומר, "עופר ללוש: בת קול ממסע אחר, אובייקטים שבויים במים עכורים", עופר ללוש: תחריטים 1975–1987, המכון הצרפתי, תל אביב, 1987.
  • עופר ללוש: "פרקים על נרקיסיזם: עירום יורד במדרגות", סטודיו, גיליון 53, מאי–יוני 1994, עמ' 61–63.
  • מרדכי עומר, עופר ללוש: דיוקן עצמי 1977–2001, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001.
  • מישל גד וולקוביץ, ורדה שטיינלאוף, מארק שפס, עופר ללוש: ראש II, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 2012.
  • רון ברטוש, עופר ללוש: תשעה, גלריה זימאק, תל אביב, 2013.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]