עוצמה רכה
בפוליטיקה וביחסיים בינלאומיים עוצמה רכה היא היכולת להשיג שיתוף פעולה באמצעות אטרקטיביות והשפעה חיובית, ולא דרך כפייה (בניגוד לעוצמה קשה).
המושג מתאר את היכולת לעצב את רצונותיהם והעדפותיהם של אחרים באמצעות כוח משיכה. כאמור עוצמה רכה אינה מבוססת על כפייה, אלא משתמשת בתרבות, ערכים פוליטיים ומדיניות חוץ כדי ליצור שינוי. ב-2012, ג'וזף ניי (Joseph Nye), פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת הרווארד ואחד החוקרים המובילים בתחום היחסים הבינלאומיים, הסביר שבעידן העוצמה הרכה "התעמולה הטובה ביותר איננה תעמולה". כוונתו היא שבמקום לנסות לשכנע אחרים באופן ישיר וגלוי, מוטב ליצור מציאות שבה ירצו מעצמם את שמוצע להם. הוא הוסיף שבעידן המידע, "אמינות היא המשאב הנדיר ביותר".[1]
ניי טבע את המונח והפך אותו למוכר בספרו מ-1990, "נועדו להוביל: הטבע המשתנה של העוצמה האמריקאית" (Bound to Lead: The Changing Nature of American Power).[2] בספר כתב: "כאשר מדינה אחת גורמת למדינות אחרות לרצות את מה שהיא רוצה, ניתן לכנות זאת עוצמה משכנעת (co-optive power) או עוצמה רכה, להבדיל מעוצמה קשה או עוצמת ציווי (command power) המבוססת על ציווי אחרים לעשות את רצונה". את המושג פיתח בהרחבה בספרו מ-2004, "עוצמה רכה: האמצעים להצלחה בפוליטיקה עולמית" (Soft Power: The Means to Success in World Politics).[3]
הסבר הרעיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מילון אוקספורד לאנגלית הגדיר את הביטוי "עוצמה רכה" מ-1985 - "כוח של מדינה, ברית וכדומה, הנובע מהשפעה כלכלית ותרבותית ולא מכפייה או עוצמה צבאית".
ניי הפך את המושג לנפוץ בסוף שנות ה-80. לגישתו, כוח הוא היכולת של גורם מסוים להשפיע על התנהגותם של אחרים כדי להשיג את התוצאות הרצויות עבורו. ישנן כמה דרכים להשיג זאת: אפשר לכפות על אחרים באמצעות איומים; אפשר לפתותם בתשלומים; ואפשר למשוך אותם ולגרום להם לרצות את מה שהגורם המשפיע רוצה. הדרך האחרונה היא עוצמה רכה - היכולת לגרום לאחרים לחפוץ בתוצאות שהמדינה חפצה בהן - והיא משתפת אנשים במקום לכפות עליהם.
עוצמה רכה עומדת בניגוד ל"עוצמה קשה" - שימוש בכפייה ובתמריצים כלכליים. עוצמה רכה אינה נחלתן הבלעדית של מדינות - גם ארגונים לא-ממשלתיים, תאגידים ומוסדות בינלאומיים יכולים להפעיל אותה.[3] חוקרים מסוימים רואים בעוצמה רכה ביטוי ל"פנים השניות של הכוח" - אותן דרכים עקיפות וסמויות שמאפשרות להשיג תוצאות רצויות ללא הפעלת כוח גלוי.[4] לטענת ניי, עוצמה רכה של מדינה נסמכת על שלושה יסודות מרכזיים: ראשית, התרבות שלה - בתנאי שהיא מושכת ומעוררת הערצה אצל אחרים; שנית, הערכים הפוליטיים שלה - כאשר היא אכן מיישמת אותם בעקביות הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית; ושלישית, מדיניות החוץ שלה - כאשר מדינות אחרות תופסות אותה כלגיטימית ובעלת סמכות מוסרית.[5]
”מדינה עשויה להשיג את מבוקשה בזירה הבינלאומית מכיוון שמדינות אחרות - המעריצות את ערכיה, רואות בה מודל לחיקוי, ושואפות להגיע לרמת השגשוג והפתיחות שלה - בוחרות ללכת בעקבותיה. במובן זה, היכולת לקבוע את סדר היום ולמשוך אחרים בפוליטיקה העולמית חשובה לא פחות מהיכולת לכפות עליהם שינוי באמצעות איום צבאי או סנקציות כלכליות. עוצמה רכה זו - היכולת לגרום לאחרים לרצות את התוצאות שהמדינה מעוניינת בהן - יוצרת שותפות במקום כפייה.” (ג'וזף ניי, בספרו "עוצמה רכה: האמצעים להצלחה בפוליטיקה עולמית")[6]
משאבי העוצמה הרכה הם נכסים שיוצרים אטרקטיביות, שבתורה מובילה פעמים רבות להסכמה ולשיתוף פעולה. ניי מדגיש ש"פיתוי תמיד יעיל יותר מכפייה, וערכים רבים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם והזדמנויות לפרט הם בעלי כוח משיכה עמוק".[6]
החוקר אנג'לו קודווילה (Angelo Codevilla) הצביע על היבט חשוב שנשכח לא פעם: קבוצות שונות באוכלוסייה נמשכות או נדחות מדברים שונים - רעיונות, דימויים או חזונות. עוצמה רכה נחלשת כאשר המדיניות, התרבות או הערכים של מדינה דוחים אחרים במקום למשוך אותם.[7] בספרו, ניי מסביר מדוע עוצמה רכה מהווה אתגר מיוחד לממשלות בהשוואה לעוצמה קשה. ראשית, רבים מהמשאבים החיוניים שלה - כמו תרבות פופולרית, חברה אזרחית וערכים חברתיים - נמצאים מחוץ לשליטה ישירה של הממשלה. שנית, עוצמה רכה פועלת באופן עקיף, דרך עיצוב האווירה והסביבה הציבורית, ולעיתים נדרשות שנים עד שהיא מניבה תוצאות.[6] הספר מחלק את העוצמה הרכה לשלוש קטגוריות עיקריות: "תרבות", "ערכים פוליטיים" ו"מדיניות".
בספרו "העתיד של הכוח" (The Future of Power) מ-2011, ניי מבהיר שעוצמה רכה היא מושג תיאורי, לא מושג ערכי. כלומר, היא מתארת תופעה ולא שופטת אם היא טובה או רעה. לכן, גם משטרים רודניים יכולים להפעיל עוצמה רכה. "היטלר, סטלין ומאו זכו כולם לעוצמה רכה ניכרת בעיני מעריציהם, אך זה לא הפך אותה לחיובית. אין זה בהכרח עדיף לשטוף מוחות מאשר לשבור זרועות".[8] ניי הדגיש גם שעוצמה רכה אינה סותרת את גישת הריאליזם ביחסים בינלאומיים. "עוצמה רכה אינה ביטוי לאידיאליזם או ליברליזם. היא פשוט סוג של כוח, דרך נוספת להשיג תוצאות רצויות".[8]
מגבלות המושג
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש חוקרים שמותחים ביקורת על יעילותה של העוצמה הרכה. ניאל פרגוסון, היסטוריון בריטי בולט, טען בהקדמה לספרו "קולוסוס" (Colossus) שעוצמה רכה אינה אפקטיבית. חוקרי הנאו-ריאליזם, גישה הרואה במערכת הבינלאומית זירת כוחות אנרכית שבה מדינות פועלות רק מתוך אינטרסים ושיקולי כוח, דוחים לחלוטין את רעיון העוצמה הרכה. גם חוקרים רציונליסטים אחרים שותפים לדעה זו, למעט סטיבן וולט (פרופסור ליחסים בינלאומיים בהרווארד, מחשובי חוקרי הנאו-ריאליזם). לטענתם, שחקנים בזירה הבינלאומית מגיבים אך ורק לשני סוגי תמריצים: כסף וכוח.
בעיה המרכזית שהועלתה לגבי השימוש במושג היא הקושי להבחין בין עוצמה רכה לקשה. החוקרת ג'ניס ביאלי מטרן (Janice Bially Mattern) מדגימה זאת באמצעות ניתוח נאום של ג'ורג' וו. בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר. כאשר בוש הכריז "אתם איתנו או עם הטרוריסטים", הוא לכאורה השתמש בעוצמה רכה - שכנוע ללא איום צבאי או כלכלי. אולם מטרן טוענת שמדובר דווקא בעוצמה קשה מסוג אחר - "כוח ייצוגי". איום זה תוקף את עצם זהותן של המדינות ומכריח אותן לבחור צד, שאם לא כן ייתפסו כתומכות טרור. המסקנה: עוצמה רכה לא תמיד כה רכה.[9]
מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהתיאוריה של ניי מזניחה את השימוש ההגנתי בעוצמה רכה. ניי מתמקד בשאלה "איך גורמים לאחרים לעשות את רצוננו", אך מעצמות עולות כמו סין מפתחות דרכים חדשות להשתמש בעוצמה רכה כמגן - לא כדי להשפיע על אחרים, אלא כדי להגן על התדמית שלהן.[10]
חוקרים אחרים מדגישים תופעה מדאיגה: ניסיונות להפעיל עוצמה רכה עלולים להתהפך ולפגוע במדינה המפעילה אותם. תופעה זו, המכונה "היחלשות רכה" (soft disempowerment), מתרחשת כאשר מאמצי שכנוע נתפסים כמניפולטיביים או צבועים, וגורמים לנזק תדמיתי חמור.[11]
החוקר אמית קומאר גופטה (Amit Kumar Gupta) מציע רפורמה יסודית בהגדרת המושג. לדבריו, "מדינות אינן מושפעות מעוצמה רכה של מדינות אחרות כפי שניי מתאר. כל מדינה שוקלת קודם כל את האינטרסים שלה ופועלת לפי השקפת עולמה, ללא קשר לכמה היא 'נמשכת' למדינה אחרת".[12] כחלופה להגדרה הקיימת, גופטה מציע להבחין בין "עוצמה רכה חיובית" ל"עוצמה רכה שלילית".[12]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עוצמה רכה, באתר מכון ראות
- ניסים אוטמזגין, קומיקס במקום F-16: העוצמה הרכה של יפן, באתר ynet, 25 בפברואר 2013
- ח"כ נחמן שי, אריאל שרון טבע את המושג, חכ נחמן שי, באתר גלובס, 27 באפריל 2012
- עבדאללה צוואלחה, הסביבה האסטרטגית החדשה של ישראל – אתגר העוצמה הרכה, המכון למחקרי ביטחון לאומי
- יוסף ישראל, "מקדונלד'ס אאוט": האטרקטיביות של ארצות הברית בשפל, צרפת מובילה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Joseph Nye, China's Soft Power Deficit To catch up, its politics must unleash the many talents of its civil society, The Wall Street Journal
- ↑ Joseph S. Nye, Bound to Lead: The Changing Nature of American Power, Basic Books, 1990
- 1 2 Joseph S. Nye, Soft Power: The Means to Success in World Politics, PublicAffairs, 2004
- ↑ Bekir Parlak (עורך), The Handbook of Public Administration, Vol. 2, Livre de Lyon, 2022
- ↑ Joseph S. Nye, The Future of Power, PublicAffairs, 2011
- 1 2 3 Joseph S. Nye, Soft Power: The Means to Success in World Politics, 2004
- ↑ Angelo M. Codevilla, J. Michael Waller (ע), Political Warfare: A Set of Means for Achieving Political Ends, IWP Press, 2008
- 1 2 Joseph S. Nye, The Future of Power, 2011
- ↑ Janice Bially Mattern, Why 'Soft Power' Isn't So Soft: Representational Force and the Sociolinguistic Construction of Attraction in World Politics, Millennium: Journal of International Studies 33, 2005
- ↑ Nilgün Eliküçük Yıldırım, Mesut Aslan, China's Charm Defensive: Image Protection by Acquiring Mass Entertainment, Pacific Focus 35, 2020
- ↑ Paul Michael Brannagan, Richard Giulianotti, The soft power–soft disempowerment nexus: The case of Qatar, International Affairs 94, 2018
- 1 2 Amit Kumar Gupta, Re-examining the Concept of Soft Power and Initiating a Debate on How to Define the Concept from the Negative and Positive Connotations, Soft Power Journal: Euro-American Journal of Historical and Theoretical Studies of Politics and Law 10, 2023
