עור תנין
עור תנין הוא חומר גלם המשמש בתעשיית האופנה לייצור פריטים יוקרתיים, בעיקר תיקי יד, נעליים, חגורות, ארנקים וריפוד רהיטים.
עור תנין עשוי מעור של תנין. זהו עור אקזוטי-מהווה פחות מ-1% מתפוקת העור העולמית, ודורש רמה גבוהה של ידע ומיומנות להפקתו. מוצרים מעור תנין נחשבים יוקרתיים, ונמכרים על ידי מותגי אופנה עילית כהרמס, מואט הנסי-לואי ויטון וגוצ'י. עור תנין הוא חומר גלם יקר בשל המספר המוגבל של תנינים, גודלם הקטן יחסית, ומיעוט העוסקים בגידול תנינים ועיבוד עורם. בנוסף, לאחר עיבודו נחשב עור התנין כאסתטי במיוחד.
סוגי עורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לייצור עור תנין נעשה שימוש במגוון מיני תנינים, בהם תנין הים, תנין היאור, קיימן ממושקף ותנין ג'ונסטון. לעורות של סוגי תנינים שונים ערך משתנה: עורו של תנין הים הוא המבוקש ביותר ונחשב לאיכותי ביותר, ולפיכך היקר ביותר. עורו של הקיימן, הזמין יותר לתעשייה, זול יותר. עלות העורות נגזרת גם מהשימושים האפשריים שלהם. תניני מים מתוקים מגינאה החדשה ידועים בעורם הניתן לעיבוד לעובי מתאים לתפירת בגדים, ואילו חוזקו של עור תנין היאור מייעד אותו למוצרים כחגורות ונעליים.
צרכנים רבים של מוצרי עור תנין מודעים להבדלים בין עורות תנינים שונים, ולא יהיו מוכנים לשלם עבור מוצר מעור קיימן את אותו המחיר אותו ישלמו עבור מוצר מעור תנין ים. הצגת מוצר כעשוי מעור יוקרתי יותר היא הונאה.
הערכת העור[עריכת קוד מקור | עריכה]
העור הוא החלק היקר ביותר בתנין. עלותו של העור נקבעת על פי שני פרמטרים: גודלו ואיכותו. גודל העור על פי רוחבו, הנמדד בין שתי קוביות השריון הצידיות השלישיות מאחורי הרגליים הקדמיות. איכות העור מחולקת ל-3 דרגות, כאשר בדרגה הראשונה נמצא עור טרי, גמיש ולח, ללא שאריות בשר או שומן, ברוחב מעל 30 ס"מ לתניני מים מתוקים ומעל 35 ס"מ לתנין ים. העור צריך להיות שלם, ללא חתכים או נקבים באזור הבטן או הזנב. הדרגות הבאות נקבעות לפי כמות הליקויים שנמצאים בעור. הפרש המחיר בין כל דרגה לדרגה הוא 25%, ומחיר עור איכותי מגיע (2020) ל-15 דולר אמריקני לס"מ, כך שעור תנין מהדרגה הראשונה ברוחב 40 ס"מ עולה כ-600$, אך די בפגם אחד על מנת שמחירו ירד ל-450$.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שימוש טרום מסחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש שעושים בני האדם במוצרים שמקורם בתנינים עתיק יומין. בראשיתו, עיקר ציד תנינים היה כמקור לבשר ולשימושים רפואיים. בנוסף, ניצודו תנינים כאשר סיכנו בני אדם וחיות משק. עד למאה ה-19 התקיים ציד ספורדי בלבד של תנינים לשימוש בעורם.
עלייתה של תעשיית עורות התנין[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 החל ביקוש מסחרי למוצרי תנין. המוצר הראשון לו היה ביקוש מסחרי היה שומן תנין, בו נעשה שימוש לשימון מנועים.
הביקוש לעורות תנינים גדל משמעותית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, עת שימשו חומר גלם מוערך לייצור מגפיים, ומייד אחר כך בשנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר המוצרים מעור תנין הפכו אופנתיים. העלייה בביקוש בשנים אלו הובילה לציד תנינים מוגבר בארצות הברית, שלא הצליח לספק את הביקוש. כתוצאה מכך התפשט ציד התנינים בשל עורם גם למקסיקו ולמדינות מרכז אמריקה אחרות.
בראשית המאה ה-20 המשיך הביקוש לעורות תנינים לגדול, ובשנות ה-30 החלו לצוד תנינים גם בצפונה של דרום אמריקה, אפריקה ואסיה, שם תפס הציד המסחרי תאוצה מובהקת אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50 וה-60 הגיע המסחר בעורות תנין לשיאו, כאשר מדי שנה נסחרו 5–10 מיליון עורות. עיקר המסחר התבסס על ציד הקיימן בדרום אמריקה.
המודל בתעשיית עור התנין מתחילתה היה של ניצול המשאב להפקת רווחים בטווח הקצר, והוביל להידלדלות המשאבים והפיכת המשך ההפקה ללא כדאית. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 17 מתוך 26 מיני תנינאים היו על סף הכחדה עקב ציד יתר.[1]
המעבר לגידול תעשייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוות תנינאים
בשנות ה-60, תוך המשך ציד התנינים, התעוררה מודעות לפגיעה האנושה באוכלוסייתם, ובשנת 1967 הוכרזו מיני תנינים רבים כבסכנת הכחדה, אך ציד בלתי חוקי נמשך עד לתחילת שנות ה-70. ארצות הברית הטילה מגבלות כבדות ואף אסרה לחלוטין סחר במוצרי תנינים. כתוצאה מכך התאוששה בהדרגה אוכלוסיית התנינים. הרגולציה הכבדה בענף הובילה להתפתחות חוות התנינים הראשונות, אשר איפשרו הפקת מוצרים מתנינים מבלי לפגוע באוכלוסייתם שבטבע. בפלורידה, צמחה תעשיית עור התנין בעשור של שנות ה-80 מתפוקה של פחות מ-100,000 רגל עור תנין לשנה בתחילת העשור, למעל 700,000 רגל בסופו ובשנות ה-90 המשיכה לצמוח. גידול תעשייתי של תנינים מתבצע בחוות (Ranch) ובמשקי (Farm) תנינים. חוות התנינים אוספות ביצי תנינים בטבע ומגדלות את התנינים שבוקעים מהן, בעוד שמשקי תנינים מרביעים תנינים ומפיקים ביצים חדשות בעצמם. בעוד שבטבע קצב הגדילה של תנינים הוא כ-30 ס"מ בשנה, בתנאים מבוקרים התנינים גדלים בקצב של עד 120 ס"מ בשנה. התנינים נטבחים לאחר כשנה עד שלוש שנים מבקיעתם.
הרגולציה בענף והפיכת הסחר לחוקי הייתה למנוע חזק לשימור התנינים. במאמר מ-1983 נטען למשל כי תמריצים כלכליים הם הסיכוי טוב ביותר להציל את האליגטור הסיני מהכחדה.[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John Thorbjarnarson, Crocodiles - An action plan for their conservation, IUCN, Gland, Switzerland 1992, ISBN 2-8317-0060-4, pp 3-4
- ^ Myma E. Watanabe, The Chinese Alligator: is farming the last hope?, Oryx 17, 1983-10, עמ' 176–181 doi: 10.1017/S0030605300025102