עזרא חדד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עזרא חדד

עזרא י' חדד (חדאד) (ברזילי)[1]ערבית: عزرا حداد; 9 בספטמבר 1903[2]14 במאי 1972) היה מחנך, מתרגם, משורר, עיתונאי, היסטוריון ופעיל ציוני יהודי-עיראקי-ישראלי. לאחר עלייתו לישראל בשנת 1951 השתלב במוסדות ההסתדרות והיה לראש מחלקת הקליטה והפיתוח של ההסתדרות וחבר הוועדה המרכזית שלה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדד נולד בשנת 1903 בעיר בגדאד, בירת וילאייט בגדאד של האימפריה העות'מאנית (עיראק), בנם של פַרחה ויחזקאל. קיבל חינוך מסורתי בתלמוד תורה, ואחר כך חינוך מודרני בבית הספר "אל-תעאוון" (בהמשך נקרא "רחל שחמון") של הקהילה היהודית, ששפת הלימוד בו הייתה טורקית, ושם למד גם פרסית וצרפתית.[3] הוא היה איש ספר מגיל צעיר, במסגרת הבית ספרית ומחוצה לה השתלם ושלט היטב בשפות עברית, ערבית, פרסית, צרפתית, טורקית ואנגלית. בשנת 1923 סיים את לימודיו בבית מדרש ממלכתי למורים. בנובמבר 1924 נישא לנעימה מזרחי, והיה אב לארבעה.

עזרא חדד וקבוצת צופים יהודים, בגדאד, 1928.

החל משנת 1922 לימד ערבית, אנגלית והיסטוריה בבית הספר היהודי "אל-וטניה" בבגדאד. הוא התקדם במהירות, ובשנת 1924 היה למנהל בית הספר, תפקיד שמילא בארבע השנים הבאות. בשנים 1928–1933 היה לסגן מנהל בית הספר "שַמַּש" בבגדאד. לאחר מכן חזר לתפקידו כמנהל בית הספר "אל-וטניה" וכיהן בתפקיד זה לאורך 16 השנים הבאות. בשנת 1949 מונה למפקח על כלל בתי הספר היהודיים בבגדאד.

מלבד תפקידיו כמחנך, חדד היה מתרגם, פובליציסט ומשורר פורה. הוא היה חבר בכמה אגודות ספרותיות ואקדמיות, בהן החברה המלכותית ללימודים אסייתיים (אנ') של בריטניה ואגודת הסופרים העיראקית "נאדי אל-קַלַם". הוא היה כותב קבוע לעיתון היהודי-העיראקי בשפה הערבית "אל-מִצבָּאח'" ('המנורה') שהופיע בשנות ה-20, ושימש לצד אנור שאול כעוזר העורך סלמן שינה,[4] ובכתב העת הספרותי "אל-חאצד" ('הקוצר').[5] כמו כן, היה בעל טור בנושא יחסי חוץ בעיתון הלאומי העיראקי "אל-בלד". כחלק מתפקידו בעיתון ביקר בארץ ישראל, נפגש עם מנהיגי היישוב משה שרת ובן-גוריון ולצד זאת אף ראיין את המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.[6]

חדד חיבר שירה עברית ופרסמה בכתב העת העברי היהודי-עיראקי קצר הימים "ישורון". בשנת 1945 ראה אור בבגדאד תרגומו מעברית לערבית לספר המסעות הגדול של בנימין מטודלה, עם הקדמה מאת ההיסטוריון העיראקי הידוע עבאס אל-עזאווי (عباس العزاوي), אשר עורר תהודה משמעותית בעולם הספרותי הערבי.[6] שנתיים לאחר מכן תרגם מפרסית לעברית כמה מחלקי ה"רֻבָּאעיאת", יצירתו הספרותית הגדולה של המשורר הפרסי עומר ח'יאם. בנוסף, פרסם מספר ספרי לימוד, בהם ספר לימוד של עברית וספר לימוד של סיפורי התנ"ך בתרגום לערבית.

חדד אהד את הציונות, ותרגם לערבית כתבים ספרותיים ציוניים כגון הפואמה "הוא אמר לה" ליוסף חיים ברנר (1941). משנת 1947 היה פעיל במסגרת ארגון החלוץ. כמו מרבית הקהילה היהודית בעיראק, חדד עלה לישראל בשנת 1951 עקב הסכנה שריחפה מעל ראשי היהודים במדינה. בישראל הוסיף לפעול בשדות החינוך והספרות והיה פעיל בקרב יוצאי עיראק ובתנועת העבודה. בשנים 19551959 כיהן כחבר מועצת העירייה ומועצת הפועלי ברמלה. מ-1959 היה חבר הוועדה המרכזית של מפא"י וייצג את המפלגה בקרן היסוד ובמוסדות הסתדרותיים שונים. כיהן בהנהלת ההסתדרות: בשנת 1955 היה למנהל מחלקת הפרסומים בשפה הערבית של ההסתדרות, ומשנת 1960 עמד בראש מחלקת הקליטה והפיתוח שלה; משנת 1955 היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות ובשנים 1960–1970 נבחר לחבר הוועדה המרכזת שלה. בשנתיים האחרונות לחייו עמד בראש המדור לפעילות חברתית-תרבותית בקרב העולים. בשירות המגבית היהודית המאוחדת ובשירות משרד החינוך נסע לשליחויות בארצות שונות כגון ארצות הברית והודו.

במקביל לעבודתו הפוליטית, המשיך לעסוק בכתיבה בערבית. בין היתר כתב (ביחד עם אחיו מאיר חדד) עבור העיתון הישראלי הממסדי "אל-יוּם". בשנים 1953–1954 היה העורך הראשי של עיתון ממסדי אחר בערבית, "אל-וטן" (המולדת). בשנת 1956 תרגם לערבית את הרומן "נפתולי אדם" ליהודה בורלא.[7] בשנת 1967 תרגם לערבית את שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב"[8]. בנוסף, המשיך לעסוק בתחום ההוראה, וחיבר ספרי לימוד היסטוריה עבור מערכת החינוך הערבית בישראל. כמו כן נהג להרצות באוניברסיטה העברית על תולדות יהודי בבל. בשנת 1971, לרגל 20 שנה למבצע עזרא ונחמיה, פרסם ספר מחקרי בעברית על ההיסטוריה של יהדות עיראק בשם "אבני דרך".

עזרא חדד נפטר בשנת 1972. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[9] במותו הותיר אישה, שני בנים ושתי בנות: אברהם, ויולט, בלאנש ודוד, וכן נכדים. ב-1973, במלאת שנה למותו פרסמו ידידיו לזכרו אסופה מכתביו בשם "סופר ומחנך מבבל".

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלפא ביתא: ותרגילי מקרא למתחילים, בגדאד: ועדת בתי הספר של הקהלה (דפוס אלשרקייה), תש"ז. (הספר באתר Iraqi Jewish Archive, מנהל הארכיונים והרשומות הלאומי של ארצות הברית) (הופיע במהדורות נוספות)
  • التاريخ: للصفوف الخامسة فى المدارس الابتدائية، حسب المناهج الدراسية الجديدة; تاليف عزرا حداد [و]الياس دانيال, تل ابيب: شركة ن. طبرسكى للنشر، 1963. (היסטוריה)
  • אבני דרך לתולדות היהודים בבבל-עיראק מחורבן הבית הראשון ועד לעליה ההמונית, תל אביב: ארגון יוצאי עיראק בישראל, תש"ל.[10] ("לציון כ' שנים ליציאת בבל")
  • יהדות בבל בזמן החדש: סקירה היסטורית, ירושלים: יד יצחק בן-צבי – המחלקה לפעולות חינוך והדרכה, תשל"ג. (חוברת)

לאחר מותו:

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • رحلة بنيامين: للرحلة الربى بنيامين بن يونة التطيلى النبارى الاندلسى ٥٦١ - ٥٦٩هج و١١٦٥ - ١١٧٣م; ترجمها عن الاصل العبرى وعلق حواشيها وكتب ملحقاتها عزرا حداد، مصدرة بمقدمة للمؤرخ... عباس العزاوى, بغداد: المطبعة الشرقية، 1945. (מסעות בנימין מטודלה)
  • يهودا بورلا, صراع انسان; نقله الى العربية عزرا حداد, تل ابيب: شعب عامل، صندوق الكتاب العربى، 1955. (יהודה בורלא, "נפתולי אדם")

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'Haddad, Ezra Y.,' in: Who's Who in Israel and in the Work for Israel Abroad, 1969, p. 128.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ברזילי" הוא עברות מקובל לשם הערבי "חדד", שפירושו נפח (חרש ברזל).
  2. ^ כך על פי "Who's Who"; בכמה מקורות נטען כי שנת לידתו היא 1900 (ללא תאריך מדויק).
  3. ^ מורד מיכאל, 'דברי אזכרה', בתוך: סופר ומחנך מבבל (תשל"ג), עמ' 20.
  4. ^ מרדכי ביבי, המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק: מחקר תיעודי, ירושלים: מכון בן-צבי, תשמ"ח 1988, עמ' 54.
  5. ^ על "אל-חאצד" ראו: אברהם ברזילי, משהו סוריאליסטי אפף אותם: הצדעה ל"אלחאצד", שבועון עיראקי בבעלות יהודית, באתר הארץ, 17 באפריל 2009 (הכותב הוא בנו של עזרא חדד).
  6. ^ 6.0 6.1 ק. שבתאי, הנה "הם" והנה ה"אפליה", דבר, 16 באוקטובר 1959.
  7. ^ מיכאל אסף, "נפתולי אדם" בערבית, דבר, 6 באפריל 1956.
  8. ^ "ירושלים של זהב" בערבית, מעריב, 3 ביולי 1967.
  9. ^ עזרא חדד באתר חברה קדישא ת"א–יפו; עזרא חדד הובא למנוחות, דבר, 16 במאי 1972.
  10. ^ סקירה: ק. מנחם, 20 שנה לעליית יהודי בבל, דבר, 8 בדצמבר 1971.