עזריאל שוחט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

עזריאל שוחט (18 במרץ 190628 במרץ 1993) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה מוטלה שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב, בחבל פּוֹלֶסיה (כיום בבלארוס). כשהיה בן שלוש התייתם מאמו.

בשנת 1926 עלה לארץ ישראל, והחל ללמוד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. בשנת 1930 סיים את לימודיו בבית המדרש למורים, ומאז לימד במשך ארבע שנים במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. בסיום עבודתו כמורה במרחביה, שב שוחט לירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בעיר. במהלך לימודיו, בשנת 1936, פרסם את מאמרו הראשון: "היהודים בירושלים במאה הי"ח".[1] בשנת 1939 העניקה לו האוניברסיטה תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל ובסוציולוגיה של היהודים,[2] והוא החל ללמד בבית הספר התיכון "שילוח" בעיר תל אביב. בשנת 1946 חזר לירושלים והחל ללמד בבית המדרש למורים, שבו למד בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20.

במהלך מלחמת העצמאות נרשם ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית, והשלים אותם בשנת 1956. היה מתלמידיהם של בן-ציון דינור ויצחק בער. את עבודת הדוקטורט שלו עיבד מאוחר יותר לספר בשם "עם חילופי תקופות: ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה", שיצא בשנת 1960 (ה'תשכ"א) בהוצאת מוסד ביאליק.[3] במחקר זה ניסה לעמוד על התהליכים החברתיים, המדיניים והכלכליים שהובילו לתנועת ההשכלה.[4] למעשה, שוחט הקדים את השינויים המחשבתיים והשינויים באורחות החיים של יהודי גרמניה למחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה, וטען כי לא החלו במחצית השנייה של המאה, כפי שמניחים רוב החוקרים. ברוך מבורך טען כי שוחט קרא את המקורות בצורה סלקטיבית ובחר רק מקורות שהתאימו לרעיון שניסה להציג, וכי התמונה המתקבלת לאחר עיון במקורות הכוללים היא אחרת לחלוטין.[5] יעקב כ"ץ קיבל מספר מטענותיו של שוחט, אך טען כי התהליכים שעליהם הצביע אינם נובעים בהכרח מתחילתו של הלך רוח חדש, ואפשר לפרש אותם כווריאציות של התבנית המסורתית.[6]

בשנת 1963 הוקם בעיר חיפה "המכון האוניברסיטאי של חיפה" (לימים היה לאוניברסיטת חיפה), שהעניק בתחילת דרכו תואר בוגר אוניברסיטה של האוניברסיטה העברית במדעי הרוח ובמדעי החברה, ושוחט הוזמן ללמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל. בשנת 1965 העתיק את מקום מגוריו לחיפה, וקודם לדרגת מרצה במכון.[7] במשך תקופה היה ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה.

בשנות השבעים התמקדו מחקריו ביהודי רוסיה הצארית והאימפריה הרוסית. שוחט הקדיש מחקר למוסד הניהולי-פקידותי "הרבנות מטעם", מחקר שיצא כספר.[8] בשנים אלו גם חיבר מחקר על קהילת פינסק שבקרבתה גדל.[9] בשנת 1975 פרש לגמלאות, אך המשיך לפרסם ולחקור עד שחלה מספר שנים לפני פטירתו.

הוא עסק בהיסטוריה היהודית מתקופת המקרא ועד השואה, וחיבר ספרי לימוד. היה מעורכי הכרך הרביעי של האנציקלופדיה החינוכית וכתב עבורה מספר ערכים.

בנו היחיד, ד"ר יניר שוחט, היה היסטוריון ומרצה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה.[10]

במלאת לו 70 שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחקרים בתולדות עם־ישראל וארץ־ישראל מוגשים לעזריאל שוחט במלאת לו שבעים שנה, כרך רביעי של מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל ד', תשל"ח

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה של כתביו עד שנת תשל"ו הוציא צבי שכטר בשנת תשל"ח.[11]

  • תוכנית להוראת תולדות ישראל בחברות הנוער, ירושלים: ועד הארגון של המדריכים לעלית הנוער, ת"ש 1940
  • ספר שבט יהודה לרבי שלמה ן' וירגא, הגיה וביאר עזריאל שוחט, ערך והקדים מבוא יצחק בער, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ז
  • תולדות בית שני: פרקי מקורות, ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל - המחלקה לעלית ילדים ונוער, תש"י, באתר אוצר החכמה
  • עם חילופי תקופות: ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1960
  • תולדות ישראל: תקופת הבית השני - ספר למוד לבתי הספר התיכוניים, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ז (נדפס בשש מהדורות עד תשי"ז)
  • מוסד הרבנות מטעם ברוסיה: פרשה במאבק בתרבות בין חרדים לבין משכילים, חיפה: אוניברסיטת חיפה ('מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל'), תשל"ו
  • מחקרים, חלק א': מאמרים בתולדות עם ישראל בימי קדם ובתולדות ימי הביניים, חיפה: החברה למחקר מדעי שימושי - אוניברסיטת חיפה, 1982[12]
  • תקופת הבית השני: מגלות בבל עד מרד בר כוכבא, תל אביב: יבנה, תשמ"ד 1984 (גרסה מורחבת ומדעית יותר של "תולדות ישראל: תקופת הבית השני")

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל איש שלום, מאיר בניהו ועזריאל שוחט (עורכים), ירושלים: מחקרי ארץ ישראל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג 1953
  • בארון אדמונד בנימין דה רוטשילד, הנדיב הידוע ואבי היישוב, ליום העלאת עצמותיו לישראל: לקט דברים ממנו ועליו, לוקטו וסודרו על ידי ע. שוחט, ירושלים: משרד החינוך והתרבות בהשתתפות החברה להתיישבות היהודים בארץ-ישראל פיק"א, 1954
  • אליהו אשתור, תולדות יהדות מצרים, תל אביב: מטכ"ל - קצין חנוך ראשי - ענף השכלה, תשי"ז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזריאל שוחט, "היהודים בירושלים במאה הי"ח", ציון א', תרצ"ו, עמ' 377–400. עיבוד מחודש של המאמר פרסם כעבור שנים: היהודים בירושלים במאה הי"ח, קתדרה 13, 1974, עמ' 3–45.
  2. ^ שמות המוסמכים של האוניברסיטה: מהסיום השמיני, הצופה, טור 1, 13 באפריל 1939.
  3. ^ ביקורת: עדו אבינרי, ספרים: "עם חילופי תקופות", למרחב, 4 באוגוסט 1961, ד"ר א. הלר, זה התחיל עוד לפני מנדלסון, חרות, 5 באוקטובר 1960.
  4. ^ ברוך קרוא, גילויים בתהליך ראשית ההשכלה, הבקר, 9 בספטמבר 1960.
  5. ^ ברוך מבורך, "בקורת על עזריאל שוחט, עם חילופי תקופות", קריית ספר ל"ז, תשכ"ב, עמ' 150–155.
  6. ^ יעקב כ"ץ, היציאה מן הגטו: הרקע החברתי לאמנציפציה של היהודים, 1770–1870, תל אביב: ספרית אפקים של הוצאת עם עובד, תשמ"ו 1985, עמ' 39–42
  7. ^ מינויים אקדימיים במכון האוניברסיטאי בחיפה, הצופה, 8 באפריל 1965.
  8. ^ מוסד הרבנות מטעם ברוסיה: פרשה במאבק בתרבות בין חרדים לבין משכילים, חיפה: אוניברסיטת חיפה ('מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל'), תשל"ו. ביקורת: אריה מנצ'ר, "הרבנות הכפולה" ברוסיה, מעריב, 27 בפברואר 1976, יעקב גורן, רבנות "מטעם", דבר, 2 בינואר 1976.
  9. ^ "תולדות קהילת פינסק תרמ"א/1881–תש"א/1941", בתוך: זאב רבינוביץ (עורך), פינסק: ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק–קארלין, חלק א', כרך ב', תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, תשל"ח 1977, עמ' 7–297.
  10. ^ גרינבוים, עמ' 101.
  11. ^ צבי שכטר, "כתביו של עזריאל שוחט (עד תשל"ו)", מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל ד', תשל"ח, 7–9.
  12. ^ את החלק השני של קובץ מחקריו, שתכנן להקדיש למחקרים על יהדות רוסיה, לא הספיק להכין. גרינבוים, עמ' 100.