עיור בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שטחי שיפוט של ערים בישראל (בוורוד)

עִיוּר הוא מושג המתאר את תהליכי המעבר מצורות התיישבות שונות לצורת התיישבות עירונית, את התפתחות הערים המרכזיות ועיירות הפיתוח ואת ההשלכות של תהליכי העיור המוגברים.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורבניזציה או בשמו העברי עיור מורכב משני תהליכים מרכזים המתרחשים לרוב בו-זמנית. הראשון הוא תהליך של האצה באוכלוסייה העירונית בחברה. התהליך השני מתייחס להתפשטות של אורח חיים עירוני בקרב תושבי היישובים העירוניים והכפריים יחד[1]. תהליך העיור הוא חדש יחסית והוא מאפיין מובהק של המאה ה-20, ראשיתו באירופה ובארצות הברית. הוא מתאפיין במעבר מייצור חקלאי לייצור תעשייתי, למסחר ולשירותים, פיתוחם של אמצעי תחבורה משוכללים וטכנולוגיה מתקדמת. עם תהליכי התיעוש והפיתוח הטכנולוגי בעולם החלו הערים לגדול בקצב מהיר. יכולתן של הערים להתרחב מבחינה גאוגרפית התאפשרה כל עוד היה שטח מתאים לכך. כתוצאה מהתפתחות התחבורה והתקשורת ניתן היה להתגורר בסמוך לערים הגדולות מה שגרם לצמצום בגודלן של הערים ומרכזי המסחר הקטנים, הרבה יותר מכפי שזה היה בעבר, התוצאה שהתקבלה הייתה אזורי מגורים עירוניים חדשים מסביב לערים בצורת פרוורים[2].

העיור בישראל על סרגל הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הערים בישראל כפי שהתגבש עד היום הוא תוצאה של שלושה תהליכים: התהוות יישוב יהודי עירוני במספר מצומצם של ערים במאות ה-18 וה-19 התפתחות היסטורית נוספת מאז ראשית ההתיישבות הציונית בישראל מסוף המאה ה-19 ועד לתום השלטון המנדטורי ופעולות של ייזום, תכנון וביצוע ממלכתי בבינוי מאז הקמת המדינה ועד היום. תהליכים אלה שונים במהותם הן ברקע הדמוגרפי של האוכלוסיות שפעלו בהם, והן בגישתם אל נושאי הבינוי והעיור.

התקופה הראשונה מתאפיינת בריכוזים לא גדולים של יהודים בערים קיימות כירושלים, צפת, טבריה וחברון על רקע דתי והתעסקות במסחר זעיר ללא נטייה לפיתוח עירוני כלשהו. התקופה השנייה מתאפיינת בצמיחה איטית והדרגתית של יישובים תוך התייחסות לתנאים גאוגרפים וגורמים פוליטיים פנימיים, במאבק על כיבוש הקרקע ויישובה, בהתיישבות ספר-חקלאית ובהיעדר אידאולוגיה לגבי התיישבות עירונית. התקופה השלישית מתאפיינת בצמיחה מהירה של יישובים עירוניים, בהפיכת יישובים חקלאיים לעירוניים למחצה ובבינוי מספר רב של ערים ועיירות על רקע עלייה המונית[3].

עם קום המדינה הגיעו לארץ גלי עלייה גדולים, ובפני היישוב היהודי עמד הצורך לקלוט עולים ביישובים העירוניים הקיימים. התברר שהערים הוותיקות והיישובים שנוסדו בתקופת המנדט לא ענו כלל על הצרכים שהתעוררו בעקבות הלחץ הרב של העלייה והצורך בבנייה מהירה. כתוצאה מכך, התפתחה גישה חדשה בנוגע לתהליכי העיור. בבסיס הגישה החדשה עמדו שלושה מניעים עיקריים: קליטה מהירה של עולים בפרק זמן קצר, יצירת מדרג עירוני שיארגן את הקשר בין הערים הגדולות לבין היישובים הכפריים על ידי הקמת עיירות חדשות בנות גודל שונה ופיזור אוכלוסייה כאמצעי לביטחון ולשמירה על מרחבים בלתי מיושבים ברחבי הארץ ולאורך הגבולות[4].

אוכלוסיית מדינת ישראל בתחילת המאה ה-21 היא עירונית ברובה, וכ-92% מכלל האוכלוסייה, המהווים כשישה מיליון נפש, מתגוררים ביישובים בעלי מעמד עירוני, ולעומתם מונה האוכלוסייה הכפרית רק כחצי מיליון נפש. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010, הערים הגדולות בישראל הן ירושלים, עם אוכלוסייה בת 788 אלף נפש, תל אביב-יפו עם 404 אלף נפש וחיפה עם 268 אלף נפש[5].

הערים הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליכי העיור המואצים בישראל מושפעים בעיקר מהשינויים וההתפתחויות המתרחשים בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל אביב וחיפה. עוד בטרם הקמת המדינה היו שלוש ערים אלו מוקדים עירוניים חשובים במערך היישובי של ארץ ישראל. למרות המדיניות של ממשלות ישראל שדגלו בפיזור האוכלוסייה, המשיכו ערים אלה למשוך אליהן תושבים רבים. שלוש הערים שהפכו במשך השנים למרכזים לאוכלוסייה ולתפקודים שונים הצליחו לייצור לעצמן מעמד איתן באזוריהן ויצרו דינאמיקה פנימית של התפתחות עירונית[6].

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון ירושלים החל לראשונה עם כיבושו של גנרל אלנבי את העיר ב-1917. מתוכנית המתאר הראשונה נראה כי לבריטים היה אינטרס לשמור על צביונה המיוחד של העיר ועל כן הם הגבילו את הבנייה לגובה ואסרו על בנייה מחוץ לחומות העיר העתיקה כמו גם בנייני תעשייה. בשל תוכנית זאת ההתפתחות הגאוגרפית העירונית הראשונית נעה בעיקר לכיוון מערב ודרום מערב[7].

לאחר מלחמת העצמאות היה צורך בתכנון מחודש של העיר שכן הסכמי שביתת הנשק חצו את העיר לשניים והשטח הבנוי שנותר תחת שלטון ישראלי עמד על 10,000 דונם בלבד. המרכז המסחרי בעיר שעד עתה היה באזור האגן המזרחי לא יכול היה לשרת עוד את הציבור היהודי והיה צורך להזיזו מערבה. כתוצאה מכך ההתפתחות העירונית נעה לכיוון המורדות המערביים של הרי יהודה ומנגד יועדה להשיק למערך העירוני שקדם לזה של 1948[8].

רצונם של קובעי המדיניות והמתכננים לפתח את העיר נתקל בקשיים וזאת בשל נתוניה הטבעיים של העיר. ירושלים היא עיר הררית בגובה טופוגרפי של 750 מטר ויותר ובגבולו של מדבר, במרחק של 60 קילומטר ממישור החוף עם תנאי תחבורה סביבתיים קשים. ללא מקורות מים מרובים ופוטנציאל תעשייתי וחקלאי מוגבל. הבנייה בה הייתה צפופה ובעלת צביון מיוחד ובמאות השנים האחרונות עד למלחמת ששת הימים לא מנתה יותר מאשר 150-50 אלף נפש. השקעות בתעשייה ומסחר היו מעטות והיה צורך בסבסוד כמעט לכל פיתוח כלכלי. נוסף על כן, אופייה הדתי וקווי המתאר המוקדמים באשר לשמירה על צביונה הייחודי האטו את הפיתוח העירוני בירושלים[9].

ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים חוללה תפנית בגבולות ירושלים, שטחה המוניציפלי של העיר גדל ל-108 אלף דונם. התרחבות שטחה המוניציפלי של העיר גרם לאכלוס והקמה של שכונות חדשות וישנות בקצב מהיר. תוכנית האב שפותחה לירושלים רבתי ביקשה להגדיל את מרכזיותה של העיר במדינת ישראל וזאת על ידי פיתוח מערכת תחבורה שתקל את הנגישות אליה. כמו כן התייחסה תוכנית האב אל הרחבת העיר ופיתוח התשתיות באזורים הסמוכים לה, כל זאת תחת שמירה על צביונה של העיר. השינוי בעתידה של ירושלים כאמור החל לאחר מלחמת ששת הימים, הן במישור הפוליטי והן במישור המרחבי. שכונות רבות נבנו במטרה לאכלס את האוכלוסייה היהודית החדשה. כרבע מאוכלוסייתה הכללית היו תושבים לא יהודים והיא הוסיפה לקלוט אוכלוסייה יהודית שהצטרפה מטעמי דת בעיקר. מסוף שנות ה-70 הלך והתהווה סביב ירושלים מטרופולין (מטעמים פוליטיים אין מגדירים את ירושלים כמטרופולין), תמורה זאת יצרה בירושלים תופעה גאוגרפית ודמוגרפית שניתן לראותה בשלוש טבעות. המעגל הראשון הוא הפנים עירוני, ירושלים העיר בגבולותיה הרשמיים כולל אוכלוסיית מזרח ירושלים. המעגל השני שנוצר הוא המעגל החוץ עירוני בסמוך ובמקביל לגבולותיה המוניציפליים של העיר. המעגל השלישי מתוחם לפי אזור ההשפעה של הכפרים מצפון לרמאללה, אשר להם עדיין זיקה לירושלים מעלה אדומים במזרח, גוש עציון כריכוז יישובי עברי צפוף יחסית מדרום וכפיפת הרי יהודה ממערב בציר שורש ורמת רזיאל. מטרופולין ירושלים מעוצב בראש ובראשונה על ידי מערכת סבוכה של שיקולים פוליטיים בעלי קונפליקט לאומי (השסע היהודי-ערבי).

המגמה המרכזית של מתכנני העיר וקובעי המדיניות הייתה לפזר את האוכלוסייה בירושלים על מנת להבטיח רוב יהודי. השאיפה הייתה להרחיב את העיר כך שיתהווה מרחב סביב העיר שישמש רקע להתפתחות מטרופוליטאנית מגוש עציון בדרום, מעלה אדומים במזרח, הר בעל חצור מצפון ובית חורון ממערב. בניגוד למדיניות הפיתוח הלאומי בתל אביב ובחיפה להפחתת האוכלוסייה, המגמה בירושלים הייתה לאכלס את האזור ברוב יהודי וזאת בשל המבנה הדמוגרפי של העיר ואזורה. על פי נתוני הלמ"ס נכון לשנת 2008 גרים בירושלים העיר 63% יהודים ו-35% ערבים, במרחב ירושלים היחס הוא כמעט שווה. המאבק הטריטוריאלי בין יהודים לערבים בא לידי ביטוי בעיקר בבניית בתים ורכישה של שטחים חדשים. אזור ירושלים היה מיושב באוכלוסייה ערבית גם לפני ההתפרסות המטרופולינית ועד פרוץ האינתיפאדה השנייה התפרס המטרופולין הערבי מחברון בדרום ועד רמאללה בצפון, אבו גוש במערב ובואכה יריחו במזרח. בעקבות האינתיפאדה נקטע הקשר בין האוכלוסייה הערבית השוכנת באיו"ש והעיר ירושלים[10].

בסיטואציה רגישה ומורכבת מעין זו, רמת הרגולציה המרחבית היא גבוהה במיוחד ומעורבות השלטון המרכזי והמקומי היא טוטאלית בהשפעתה על עיצוב המטרופולין. תכנונה העתידי של ירושלים ייקבע במידה רבה על ידי ההסדרים הפוליטיים העתידיים בין ישראל לישות הפלסטינית.

תוכניות עתידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מתהליך פיתוח העיר הוחלט לבצע תוכנית ארגונית אשר תסייע בשיפור מעמדה של מרכז העיר שהלך ודעך במסגרת התרחבות העיר ונדידת התושבים אל השכונות החדשות. התוכנית פועלת בשני מישורים, הראשון נוגע לפרויקט הרכבת הקלה אשר אמור לשפר באופן משמעותי את הגישה אל מרכז העיר. במישור השני הוחלט על הקמת חברת בת של החברה לפיתוח ירושלים שתפקידה יהיה לגייס משאבים, ולגבש תוכנית ארוכת טווח לפיתוח מרכז העיר. על-פי נתוני החברה נכון לשנת 2006 כבר נראות תוצאות בשטח באשר להצלחת התוכנית. ישנה עלייה בקנייה של נדל"ן, מותגים מסחריים ונהירה של סטודנטים אל מרכז העיר[11].

חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם התהוותה של ירושלים כעיר גדולה נוצרה בעיקר משום גורמים דתיים ורגשיים, הרי מרכזיותה של חיפה התהוותה הודות למיקומה הגאוגרפי בסמוך למפרץ חיפה. קו החוף של ישראל אינו מהווה מקור משיכה לנמלים רבים, בעיקר משום היעדר מפרצים גדולים לאורכו. נתוניו של מפרץ חיפה לעומת זאת הם טובים למדי. אורכו כ-12 קילומטר ורוחבו כשני קילומטר.

עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה חיפה כפר קטן שאכלס כפר דייגים לא גדול ואת מושבת הטמפלרים. הופעתן של ספינות הקיטור הקנתה לחיפה יתרון משמעותי כמוקד משיכה עירוני. השלטון הבריטי ששלט בארץ היה מעוניין בשליטה ובפיתוח של נמל גדול בעל ערך אסטרטגי, נתוניו הטבעיים של המפרץ הביאו אותם לידי החלטה לבנות את נמל חיפה. נוסף על היתרונות הטופוגרפיים ההתפתחות העירונית בחיפה נוצרה בעקבות ההתיישבות של הכיתות הנוצריות ובמיוחד של כת הטמפלרים. הטמפלרים, כת נוצרית גרמנית שפרשה מן הכנסייה הפרוטסטנטית, הגיעה אל חיפה משיקולים דתיים והביאה עימה דרישות בסיסיות לאיכות חיים עירונית. הטמפלרים פיתחו בחיפה את התעשייה המסחר והתחבורה והפכו את הכרמל למוקד משיכה למגורים. ההתיישבות היהודית המאסיבית בחיפה החלה מאז העלייה השלישית בעיקר בגלל מיקומו של נמל חיפה שהיה נמל כניסה לארץ. בימי המנדט הבריטי גדלה אוכלוסיית חיפה מ-24,640 נפש בשנות ה-20 ל-128,800 נפש בשנות ה-40 ומספר היהודים באותה תקופה גדל מ-6,230 ל-66,000. שטח העיר גדל מ-800 דונם לכ-5,500 דונם.

העלייה החמישית הביאה עימה אנשי עסקים ותעשייה, שהתיישבו בעיקר באזור במושבה הגרמנית והדר הכרמל. נוסף על כן, הקמת הטכניון העברי שהיווה מוסד תרבותי ורוחני מרכזי לעיר גרם לרכישה מאסיבית יהודית של קרקעות מהטמפלרים בעיקר באזור זה, מה שיצר הפרדה בין ההתיישבות היהודית שבמפלס ההר לבין ההתיישבות המעורבת שבעיר התחתית. העיר התחתית צמחה במקביל להתיישבות בהדר הכרמל בעיקר בגלל בניית המסילה מחיפה לקנטרה ולמצרים שהציבה את חיפה כמוקד כלכלי ותחבורתי ברצועת החוף. מפעלים רבים דוגמת "נשר", "שמן" וחברת החשמל הוקמו בסמוך למסילה. כתוצאה מתהליכי הבינוי שהתרחשו בחיפה נוצרו שלושה מרכזי עסקים ראשיים בעלי מרכזי משנה הפזורים בתוך השכונות שבמרחב. תהליכי העיור המואצים שהתרחשו בחיפה מייצבים אותה כיום בתבנית של אגד ערים אשר בו פרברים עירוניים ועירוניים למחצה מפתחים זיקה הולכת וגדולה אל עיר האם. אגד הערים של חיפה כולל את פינתו הצפונית-מערבית של הכרמל, את חוף הכרמל הצר היורד עד לטירת כרמל, את עמק זבולון עד למבואותיה הדרומיים של עכו, וכן את מורדותיהן המערביים של גבעות אלונים בציר קריית טבעון-רכסים-קריית אתא[12].

תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתורה של תל אביב כאזור להתיישבות הוא בזכות קרבתה הגאוגרפית ליפו העתיקה. ב-1906 קבוצה של יהודים תושבי העיר יפו החליטו להקים את אגודת "אחוזת בית" בסמוך ליפו. הרעיון היה להקים פרברי גנים ליד ערים סואנות בדומה למודל האירופי שפותח כריאקציה למהפכה התעשייתית. אחוזת בית נבנתה במתכונת שתי וערב של רחובות מקבילים בעלי בתים חד קומתיים. מרבית הבנייה נעה לכיוון צפון לאורך קו החוף.

ב-1921, עם פרוץ המאורעות בין יהודים לערבים בארץ ישראל, החליט השלטון המנדטורי על ניתוקה של תל אביב מיפו. צורפו לה שש שכונות ותיקות, שטחה עמד על 1,431 דונם שבו התגוררו 13,000 תושבים והיא קיבלה מעמד של מועצה מקומית. בתקופה זו לא חל גידול משמעותי באוכלוסייתה של העיר, כיוון שגלי העלייה שהגיעו בשנים אלה דגלו בעיקר בהתיישבות חקלאית.

תוכנית האב הראשונה של תל אביב הוכנה ב-1925 על ידי סר פטריק גדס. עד אז, כל שכונה התפתחה באופן עצמאי ללא כל זיקה לשכנותיה. גדס כבר לא יכול היה לשנות את פני השטחים הבנויים ועל-כן מרבית תרומתו נוגעת לתוכנית הבנייה בצפון העיר ופיתוח תוכנית מתאר של מרכזי משנה עם ככרות. תושביה של העיר שעסקו בעיקר במסחר, מלאכה ומקצועות חופשיים, פנו אל עסקי הקרקעות והחלו לרכוש שטחים אשר לא התאימו לגידול הדרים אולם התאימו לבנייה. הרעיון שהחל כפרבר גנים התחלף בפיתוח עירוני, בנייה קדחתנית עד שבשנת 1934 קיבלה תל אביב מעמד רשמי של עיר. בעקבות מאורעות 1936-1939 נסגר נמל יפו למסחר יהודי והיה צורך בנמל חלופי, על-כן החליטו על בנייה של נמל לחופה של העיר החדשה, פיתוח הנמל הביא להתחזקות המסחר העצמאי בעיר. לאחר מלחמת העצמאות ננטשה יפו[דרוש מקור] ושנתיים מאוחר יותר סופחה לתל אביב באופן רשמי.

אגד הערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגד הערים של תל אביב החל לתפוס תאוצה משנות ה-30 של המאה ה-20, הודות לשני תהליכים שהתרחשו בתקופה זו. הראשון הוא התלכדות של שכונות מפוזרות אל יחידות מוניציפליות מרכזיות. כפי שקרה לשכונות נחל גנים, שכונת גפן, תל בנימין, שכונת הלל, רמת יצחק ותל יהודה שהתאגדו לרמת גן. התהליך השני הוא עיורם המהיר של היישובים בשולי האגד. כפי שניתן לראות במקרה של בני-ברק ורמת-גן שעברו מחקלאות לתעשייה. העלייה ההמונית לאחר קום המדינה במקביל לקרקעות הערביות שהותרו, תרמו לגידולו המהיר של אגד הערים של תל אביב[13].

תל אביב תופסת תאוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-70 נוסף לתל אביב מרכיב דומיננטי שייחד אותה משאר הערים הגדולות בישראל – המרכיב הכלכלי. אם עד שנות ה-70 תל אביב הייתה מרכז המסחר עבור הערים הסובבות אותה, משנות ה-70 הוכרה תל אביב כמרכז לעסקים גם ברמה הבינלאומית. התמורה במעמדה של תל אביב התרחשה בעקבות השינויים שחלו במשק הישראלי לרבות תהליכי הפרטה וריכוז של העוצמה הכלכלית בידי חברות גדולות. תל אביב החלה לקחת חלק במערכת הבינלאומית של המסחר והבורסה, רובם של מרכזי העסקים המובילים המנהלים קשרים בינלאומיים, טכנולוגיית ההיי-טק והנהלות המוסדות הפיננסים רוכזו בעיר והגדילו את שיעור התעסוקה בה[14].

מדינת תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדינת תל אביב

כיום מטרופולין תל אביב משתרע מחדרה בצפון עד אשקלון בדרום[דרוש מקור] וציר מודיעין-בית שמש במזרח. תל אביב-יפו העיר מהווה את הגלעין המרכזי של האזור, ישובי גוש-דן המקיפים אותה הם הטבעת הראשונה, מחוז מרכז הוא הטבעת השנייה בה נמצאות הערים ראשון לציון, פתח-תקווה ואזור השרון. אף ניתן להרחיק לעבר נתניה, חדרה, מודיעין ופרבריה, רחובות, גדרה ויישובי הסביבה כולל נפת אשדוד[15].

ההתכנסות לתל אביב רבתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות פיזור האוכלוסייה שננקטה בשנותיה הראשונות של ישראל הביאה לצמיחה של שוליים סביב המרכז, המשך המדיניות נראה גם עם העלייה מברית המועצות לשעבר שחיזקה את השוליים בצפון (נצרת עילית, כרמיאל וחיפה) ובדרום (באר-שבע). מתחילת המאה ה-21 יש מגמה הפוכה של הגירה פנימית מן השוליים אל המרכז, מרביתם של התושבים המתגוררים במחוז מרכז הם יהודים (92%) והשאר מיעוט ערבי. בעקבות ההגירה הפנימית אל המרכז חסרה בשוליים אוכלוסייה יהודית ואת מקומה תופסת אוכלוסייה ערבית[16].

עיירות הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד עיירות חדשות אינו תופעה חדשה בעולם, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה מדינות רבות דוגמת אנגליה, פינלנד, פולין, הולנד וקנדה הקימו עיירות חדשות. אולם, תופעה זאת מיוחדת בישראל כיוון שבמשך תקופה קצרה הוקמו עשרות עיירות ששינו את פני המערך העירוני במדינה.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 ניצבה מדינת ישראל מול שטחים ריבוניים חדשים לא מאוכלסים, ובמקביל התמודדה עם קליטת גלי עלייה מארצות שונות. עיירות הפיתוח הוקמו במטרה לשנות את המערך העירוני הקוטבי של שלוש הערים הגדולות, דרך יצירת מרכזים עירוניים בעלי גודל בינוני תוך מדרג רציף בין הכפר לעיר, פיזור האוכלוסייה על פני שטח המדינה והקמת מוקדי תעשייה שימלאו פונקציות סביבתיות. הניסיון לבסס את פיזור האוכלוסייה הביא לייסודן של עיירות פיתוח בעיקר בגליל ובנגב, אזורים אשר היו מרוחקים ממישור החוף ומהמוקד העירוני[17].

עיירות הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה המרכזית ליישוב הנגב התבססה על יצירת רשת של מרכזים עירוניים קטנים שאליהם יחוברו יישובים חקלאיים אשר ביחד יהוו מערך אזורי. הנגב בשל היותו סביבה מדברית ללא רקע חקלאי היה מכשול בפיתוח עירוני ועל כן היה צורך במציאת מקור משיכה כלכלי אחר עליו ישענו העיירות. מתכנני האזור ראו במחצבים שבים המלח ובנגב הצפוני את הפתרון.

מצפה רמון, ירוחם דימונה אשר הוקמו בשנות ה-50 וערד כעשור לאחר מכן, נוסדו בסמוך למוקדי כרייה וחציבה באזור ים המלח, שדות הפוספטים ובמכתשים.

המוסדות המתכננים של העיירות בנגב הצפוני רצו לפתח יישובים בגודל קטן ובינוני שישמשו מרכזי שירותים ליישובים הכפריים סביבם. העיירות שהוקמו הן שדרות, אופקים, קריית גת ונתיבות. המטרות שלשמן הוקמו עיירות אלה לא התממשו במלואן, תהליכי התיעוש בקיבוצים ובמושבים גרמו לכך שאלה הצליחו לספק לעצמם את מרבית השירותים שנזקקו להם. ואילו באזור הר הנגב תעשיית המחצבים לא סיפקה את הפתרון התעסוקתי לה ייחלו המתכננים.

יוצאת דופן במגמת עיירות הפיתוח בדרום היא ערד שהוקמה בשנות ה-60 של המאה ה-20. כל ערי הנגב החדשות מלבד ערד הוקמו בשנות ה-50 ערד שהוקמה מאוחר יחסית הייתה נתונה לתכנון מפורט כחלק מלקחי העבר. איתורה, קביעת הרכב האוכלוסייה והבסיס הכלכלי שיועד לה התבצעו לאחר בחינה מדוקדקת של הנתונים ההתיישבותיים באזור[18].

עיירות הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגליל העליון והתחתון הוקמו תשע עיירות פיתוח.

  • קריית שמונה הוקמה ב-1950 על ציר מטולה-ראש פינה במטרה ליצור מרכז אזורי למושבים שבסביבה ומרכז גדול לשירותים.
  • חצור הגלילית הוקמה ב-1952 במטרה לפתח רצף יישובים אחיד לכיוון יסוד המעלה וקריית שמונה. תפקיד נוסף שיועד לחצור הוא לספק שירותים אזוריים חקלאיים[דרושה הבהרה] ליישובים שבסביבה.
  • מעלות הוקמה ב-1957 על כביש נהריה-פקיעין כתוצאה מההתיישבות היהודית בכפר הערבי תרשיחא, העולים יוצאי רומניה ואיראן שהתיישבו בכפר התפרנסו ממסחר זעיר.
  • שלומי הוקמה ב-1950 על ציר כביש הצפון במטרה לסייע להתיישבות בפינה הצפון מערבית של המדינה ולשמש מרכז חינוכי וכלכלי למושבי האזור.
  • יקנעם הוקמה ב-1950 בשוליים הדרומיים מערביים של עמק יזרעאל, כחלק מהמושבה יקנעם, וב-1967 הן הופרדו והעיירה נקראה יקנעם עילית. יקנעם הוקמה במטרה לשמש מרכז שירותים ליישובים הכפריים והחקלאים שבסביבתה.
  • מגדל העמק הוקמה ב-1952 על ציר הכביש המחבר את נצרת לקריית טבעון, מטרתה העיקרית של מגדל העמק הייתה, חיזוק שרשרת העיירות שהוקמו כמענה לערים הערביות נצרת ושפרעם. מגדל העמק בתחילת שנותיה הייתה נחשלת מאוד, אולם, ההחלטה להפוך אותה למרכז תעשייתי גרם להזרמה של השקעות רבות אשר סייעו בשיפור מעמדה.
  • נצרת עילית הוקמה ב-1957 מטעמים פוליטיים, התושבים שהראשונים בה היו מוותיקי הארץ, אנשי צבא ומנהל שנטלו חלק ב"ייהוד הגליל". עקב ההחלטה להפוך את נצרת עילית לעיר מרכזית הועברו אליה משרדים ממשלתיים והוקמו בה מפעלים ששימשו מקור תעסוקה ועל כן ההגירה אליה הייתה חיובית ומואצת.
  • בית שאן הוקמה ב-1948 והיא אחת מעיירות הפיתוח הראשונות שנוסדו בישראל. בית שאן ממוקמת על צומת דרכים בין עמק הירדן והגליל, וגם היא כמרבית עיירות הפיתוח הוקמה במטרה לשמש מרכז שירותים ותעשייה ליישובי הסביבה. וכמרבית עיירות הפיתוח לא הצליחה למלא בית שאן את ייעודה.
  • כרמיאל הוקמה ב-1964 על ציר אזור עכו-צפת במרכזו של אזור כפרי ערבי. בדומה לערד בנגב גם כרמיאל הוקמה תחת תכנון קפדני, מתן דגש לאספקת מקורות תעסוקה ושמירה על רמת חיים גבוהה ועל כן התקדמה בהרבה משאר העיירות. ב-1986 קיבלה כרמיאל מעמד של עיר[19].

עיירות המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיירות המרכז ממוקמות מצפונו של מישור החוף הסמוך לחיפה סביב אגד הערים של תל אביב וגם במישור החוף הדרומי - שפלת יהודה. בניגוד לנגב ולגליל, שם נעשו ניסיונות להקים עיירות על מנת לפזר את האוכלוסייה במדינה, במישור החוף היו ניסיונות למגמה הפוכה וזאת כדי למנוע התקבצות של אוכלוסייה באזור שהינו אטרקטיבי ממילא[דרושה הבהרה]. למרות היתרונות של מישור החוף ביחס לגליל ולנגב לא התפתחו מרבית העיירות באופן מובהק. העיירות שבשולי גוש-דן נהנו ממקורות התעסוקה הסמוכים והצליחו לשמור על יציבות. יוצאת דופן מבין העיירות היא אשדוד אשר זכתה לפיתוח ולהקצאות של משאבים רבים בעיקר בזכות נמלה[20].

קיבוע הבדואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון נוסף לפיתוח עירוני מתייחס לאוכלוסייה הבדואית, מדיניות התכנון הראשונה באשר לבדואים החלה בשנות ה-50 אז הוחלט על הקמתן של שלוש עיירות ליישוב הבדואים.

העיר הראשונה, תל שבע, הוקמה ב-1967 על בסיס של תכנון אורבני עם מערכת חינוך ושירותים ציבוריים, מערכת של כבישים, ביוב ומים. אולם, חיי הנוודות של הבדואים והמסורת הכלכלית של מרעה ופלחה הקשו על מעבר מסודר ויציב של התיישבות עירונית או עירונית למחצה של בדווים. המעבר אל אורח החיים העירוני ערער את ביטחונם הכלכלי והחברתי של האוכלוסייה והמדיניות שננקטה לא צלחה כמתוכנן.

למרות זאת, מדיניות הקיבוע לא השתנתה והוחלט על הקמתן של עיירות נוספות באותה מתכונת אורבנית, רהט (1971), ערוער (1981), כסייפה (1982), שגב שלום (1984), חורה (1989) ולקיה (1990). כיום אוכלוסיית הבדואים מונה 140 אלף נפש המתפרשים בנגב הצפוני. כמעט מחצית מאוכלוסיית הבדואים גרים בשטחים שמחוץ ליישובים קבועים ומקשים על פיתוח אזור הנגב ומרחב באר שבע. תהליכי העיור הכפויים יוצרים פער בין האוכלוסייה הצעירה ששואפת להתפתחות ומודרניזציה בצורה של התיישבות עירונית וקרבה למרכזי מסחר ובין האוכלוסייה הזקנה שמבקשת לשמור על מסורת העבר במתכונת של התיישבות נוודית במרחבים הפתוחים[21].

השלכות תהליכי העיור במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-70 ניכר תהליך עיור מואץ במדינת ישראל בעיקר בחלק המרכזי של מישור החוף. שטחים עירוניים הולכים וגדלים, מאופיינים בהגירה מהמגזר הכפרי לעירוני, נטישת ענפי חקלאות ומעבר לענפי תעשייה מסחר ושירותים. המרכזים העירוניים הופכים למטרופולין עתיר תושבים. חוסר היכולת למגר את ההגירה הפנימית אל המרכז יוצרת צפיפות עירונית. לתהליך זה מספר השלכות:

  • הצורך להתנייע במהירות ממקום למקום הופך יותר ויותר חיוני, המצב בישראל הוא כזה שבאזור המרכז ישנן השקעות בפיתוח דרכי הגישה ואילו היישובים המרוחקים בשוליים סובלים מניתוק ונמנעת מהם היכולת להשתלב במרכז החברה והכלכלה של המדינה.
  • על פי התחזיות בשנת 2025 צפויים להיות בתל אביב שני מיליון מטר רבוע כבישים ו-1.4 מיליון כלי רכב שיתפסו שטח של 3–4 מיליון מטר רבוע. המשמעות היא שבגלל הנהירה למרכז ייווצר עומס על מערכת התחבורה במרכז וחוסר הלימה בין כמות המכוניות לשטח הכביש.
  • עומס כלי הרכב באזור המרכז בעל השפעה על איכות הסביבה, זיהום האוויר באזור גוש דן הוא מתחת לקו האדום, הציבור נחשף לחומרים מסוכנים אשר עלולים לגרום למחלות ומוות.
  • מספר האתרים המזוהמים יעלה. כבר היום מחוז תל אביב הוא בעל מספר השטחים המזוהמים הגבוה ביותר (248 מתוך 500 אתרי קרקע) במדינה, וזאת למרות היותו המחוז הקטן ביותר בשטחו.
  • בגלל צפיפות הבנייה ישנו מחסור בריאות ירוקות ושטחים פתוחים.
  • יכולת הטיפול בשפכים העירוניים ובפסולת בצורה יעילה נפגמת בגלל חוסר היכולת לטפל בכמויות המאסיביות של שפכים ופסולת הנקלטים במחוז המרכז. כמות הפסולת בישראל גדלה ב-5% בממוצע כל שנה, ובסה"כ מצטברת פסולת בכמויות של חמישה מיליוני טונות ואף יותר כל שנה.
  • השוליים שעד עתה היו בעלי צביון ריבוני יהודי נוהרים אל המרכז וכתוצאה מכך מתפתחים שוליים בעלי אופי ריבוני פלסטיני[22].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד כנעני, "עיור", האנציקלופדיה למדעי החברה, כרך ה' עמ' 355-353, מרחביה : ספרית פועלים, 1962.
  2. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף, 1988 ע' 9
  3. ^ אלישע אפרת, גאוגרפיה ופוליטיקה בישראל, אחיאסף, 1984 עמ' 184-185
  4. ^ אלישע אפרת, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רמות, 2003 עמ'61-60
  5. ^ אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  6. ^ אלישע אפרת, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רמות, 2003 ע' 70
  7. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף, 1988 ע' 43
  8. ^ אלישע אפרת, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רמות,2003 עמ' 114-113
  9. ^ אלישע אפרת, "גאוגרפיה יישובית בישראל לקראת שנת 2000", סקירה חודשית לב, 1985, עמ' 45-34
  10. ^ מאיה חושן, מטרופולין ירושלים - יהודים, מכון ירושלים לחקר ישראל-למחקרי ירושלים ולמחקרי מדיניות כלכלית ינואר 2006
  11. ^ אסף ויטמן, "התשתית הארגונית להתחדשות מרכז העיר ירושלים", ערן רזין (עורך), החייאת מרכזי ערים ופיתוח מוקדי מסחר ברשויות המקומיות, אוקטובר 2007, עמ'78-74
  12. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף, 1988 עמ'107-91
  13. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף, 1988 עמ'90-72
  14. ^ יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב,, 2001, עמ' 24-23
  15. ^ ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, מדינת תל אביב איום על ישראל, אוניברסיטת חיפה, מאי 2008, ע'16
  16. ^ ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, מדינת תל אביב איום על ישראל, אוניברסיטת חיפה, מאי 2008 עמ'24-18
  17. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף,1988, עמ' 162-147
  18. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף,1988, ע' 151
  19. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף, 1988, ע' 154-153
  20. ^ אלישע אפרת, ערים ועיור בישראל, אחיאסף,1988, ע'156
  21. ^ אלישע אפרת, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רמות,2003, עמ' 93-86
  22. ^ ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, מדינת תל אביב איום על ישראל, אוניברסיטת חיפה, מאי 2008, עמ' 51-44