עיט ערבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןעיט ערבות
20191213 Aquila nipalensis, Jor Beed Bird Sanctuary, Bikaner 0927 8278.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
סכנת הכחדה (EN)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: דורסי יום
משפחה: נציים
תת־משפחה: עיטים
סוג: עיט
מין: עיט ערבות
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Aquila nipalensis
הודג'סון, 1833
תחום תפוצה
AquilaNipalensis.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עיט ערבות (שם מדעי: Aquila nipalensis) הוא מין עיט במשפחת הנציים.

מאפיינים פיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיט ערבות בראג'סטאן, הודו

בדומה לרוב מיני הסוג עיט, עיט הערבות הוא דורס גדול בעל כסות כהה. לעיט יש מקור חזק וגדול המגיע עד לקו קצה העין, עם נחיר דמוי ביצה. רוב המקור והדונגית צהובים, וקצהו שחור. כנפיו רבועות, ארוכות ורחבות. בעיט הבוגר, החלק התחתון של הכנפיים זהה בצבע לסוככות העליונות ולבטן או כהה יותר, עם פסים בולטים. על סוככות הזנב העליונות יש כתם לבן, ועל העורף יש כתם בצבע אוכרה, שגודלו משתנה בין פרטים שונים. הצעיר בהיר יותר ובצד התחתון של כנפיו יש פס לבן עבה, שהוא שולי הסוככות התחתונות הגדולות, דבר שמאפשר זיהוי מהיר של צעירים מבוגרים, ושל עיטי ערבות צעירים מעיטים אחרים בגודל זהה.[2] קשתית העין של עיט הערבות חומה.[3]

הנקבה גדולה מהזכר, אבל צבעיהם דומים. משקל הזכר: 2.2-4.6 ק"ג, משקל הנקבה: 3.5-5.5 ק"ג; אורך גוף הזכר: 65-77 ס"מ, אורך גוף הנקבה: 89-75 ס"מ; מוטת כנפי הזכר: 174-199 ס"מ, מוטת כנפי הנקבה: 192-262 ס"מ.

גוזל וביצה בקן. הגוזלים מכוסים בפלומה לבנה.
עיט ערבות צעיר בתעופה. הסוככות התחתונות של הכנפיים יוצרות פס לבן ארוך בפרטים צעירים. פס זה נעלם בבגרות.

הגוזלים הצעירים מכוסים בפלומה לבנה. עד גיל שנה, עיט הערבות הצעיר בצבע חום אחיד, שגוונו בהיר מזה של העוף הבוגר. על הסוככות העליונות כתמים גדולים בצבע אוכרה ושולי הסוככות לבנים לרוב. סוככות הכנף התחתונות לבנות לחלוטין. האברות הם חדגוניות או מפוספסות בדוגמה אלכסונית בהירה. בגיל שנה הנוצות מתבהרות לחום בהיר, וכתמי האוכרה על סוככות הכנף העליונות הולכים ונעלמים בהדרגה. אברות הכנף והזנב מפוספסות קלות בדוגמה אלכסונית. בגיל שנתיים העיט הצעיר מתבהר בשנית לגוון בז' כהה, כתמי האוכרה בשולי סוככות היד העליונות יוצרים רצועה דקה מאוד, ואלו שולי סוככות האמה והזנב נעלמו לחלוטין. הפס הלבן בצד התחתון של הכנפיים מתחיל להצטמצם, כאשר כבר מתחילות לצמוח סוככות שבסיסם שחור. האברות מתחילות להתבהר ומציגות פסים לבנים וחומים ברורים. בגיל שלוש שנים הנוצות מתחילות להתכהות שוב לצבע חום. כתמי האוכרה בקצות סוככות היד העליונות נשארים ויוצרים פס דק. הפס הלבן בצד התחתון של הכנף נותר, אך כל הנוצות הלבנות מוחלפות בנוצות שחורות עם שוליים לבנים. האברות מפוספסות. בגיל 4 שנים צבע הנוצות מתכהה, אך עדיין בהיר יותר מהאברות הכהות. פס האוכרה הדק שהיה לאורך סוככות היד העליונות נעלם. הפס הלבן בצד התחתון מתקטע, וסוככות חומות כהות לחלוטין מתחילות לצמוח. עיט הערבות מגיע לבגרות בסביבות גיל 4.[3]

עיט הערבות הבוגר שונה מעיטי חורש וצפרדעים בגודלו, במבנה הכנף, מבנה הנחיר וצורת הראש. עיט הערבות קרוב לעיט השמש בגודלו, אבל לעיט השמש זנב ארוך יותר, וראשו שונה בצבעיו. עיט הסוואנות הוא עוף פולימורפי עם מגוון מופעים. עם זאת, המראה משתנה אך במעט במהלך הגדילה, בניגוד לעיט הערבות. המופעים הבהירים והאדמדמים של עיט הסוואנות בולטים בצבע הגחון הבהיר שלהם. מופעים כהים יותר הם בעלי עורף כהה, וקשתית העין שלהם צהובה.[3] גולגולת עיט הערבות גדולה יותר ומוארכת יותר בכלל, וקופסת המוח והלסת התחתונה בפרט.[4] עיט הסוואנות קטן מעיט הערבות.[3]

קולו מזכיר את קריאת העורב, אך בעיקרון העיט שקט ואינו משמיע קול חוץ מבתצוגה.[דרוש מקור]

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מופע בהיר של עיט הסוואנות.

עיט הערבות ועיט הסוואנות נחשבו במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 למינים נפרדים. החל משנות ה-50, מספר חוקרים התייחסו אליהם כאל זנים שונים של אותו המין.[א] הסיבה לכך הייתה לרוב פרטים שנראו דומים מאוד. סנואו (1978) ביסס את האיחוד על ההנחה השגויה שעיטי סוואנות הודיים ועיטי ערבות מתרבים לעיתים קרובות זה עם זה. לעומתם, חוקרים אחרים המשיכו להתייחס אליהם כאל מינים נפרדים. לאנסי (1966) החשיב אותם אותם לאלומינים[ב] המרכיבים על-מין (אנ'). בשנות ה-70 וה-80, רוב הצפרים החשיבו אותם למינים נפרדים. הם פוצלו בשל הבדלים בניצוי, בהתנהגות ובמבנה הגוף. על אף הבדלים אלו, במוזיאונים רבים זיהו בטעות עיט ממין אחד כאחד מהמין השני, או בכלל כמין עיט אחר. ברוק ואחרים (1972) טענו שעיטי ערבות מציגים דו-צורתיות זוויגית בולטת יותר בגודל עצמות כף הרגל, אבל מחקר מאוחר יותר מצא הבדלים קטנים יותר.[3]

בעבר סווגו תת-המינים של עיט הערבות כאלו של עיט הסוואנות. ישנם שני תת-מינים מוכרים של עיט הערבות: תת-המין המזרחי A. n. nipalensis ותת-המין המערבי A. n. orientalis.[5] תת-המין המערבי מקנן בצפון אירואסיה באזור המשתרע מחוף הים השחור ועד הרי אלטאי, והמזרחי מקנן מאלטאי ועד הרי חינגאן. ברוסיה, ישנו חיתוך בין תחומי הקינון של שני תת-המינים במרכזי הרי אלטאי. צפיפות התפוצה של עיט הערבות באזור החיתוך נמוכה מאוד, ולכן לא מתרחש ערבוב אינטנסיבי בין תת-המינים.

תת-המין המערבי קטן וצבעו בהיר יותר מתת-המין המזרחי, אך בגלל טווח הגדלים והצבעים הרחב של תת-המין המזרחי והמערבי הבוגרים, ברוב המקרים, לא ניתן לדעת בוודאות לאיזה תת-מין שייך העיט. עם זאת, החל מגודל מסוים (עם מוטת כנפיים של יותר מ-56.8 ס"מ עבור הזכרים ויותר מ-60.5 ס"מ עבור הנקבות) ניתן לזהות אותו בוודאות כשייך לתת-המין המזרחי הגדול יותר.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיט הערבות מקנן ביערות, מבלארוס במערב ועד טיבט ומונגוליה במזרח. בכל אזור תפוצתו הוא מעדיף אזורים יבשים ופתוחים כמו מדבריות או סוואנות. עיטי ערבות קיננו בעבר גם במזרח אירופה. בשנת 2015 הוכח שהוא מתרבה באזור קטן בטורקיה, אם כי הטווח המדויק, המספרים והמגמות עדיין לא ידועים.

האוכלוסייה האירופית מוערכת ב-750-1,200 זוגות מקננים, כלומר 1,500-2,300 בוגרים. ברוסיה האוכלוסייה מוערכת ב-2,478-3,688 זוגות מקננים, ובקזחסטן יש כ-22,000-31,000 זוגות.[6] בישראל עיט הערבות הוא חולף מצוי באילת, דרום הנגב והערבה, בחודשים אוקטובר-נובמבר. כמחצית מהאוכלוסייה שנודדת לאפריקה עוברת דרך ישראל, 15 - 20 אלף פרטים הממוצע בעונת נדידה אחת. בנדידת האביב (מרץ-מאי), עיטי הערבות חולפים מעל ישראל במספרים קטנים יותר גם בשאר חלקי הארץ. עיטי ערבות הם חורפים נדירים בישראל. עיט ערבות מוגדר כמין בסכנת הכחדה עולמית, אבל אינו מקנן בישראל, ועל כן לא בוצעה הערכת סיכון אזורית לעיט הערבות.[7] האוכלוסייה האירופית הוערכה כאוכלוסייה בסכנת הכחדה חמורה.[8]

האיומים העיקריים על עיט הערבות הם: תמותה מוגברת עקב התחשמלויות, הרעלה מחומרי הדברה, וציד; צמצום שטח בית הגידול המתאים וזמינות המזון; הרס קינים ותמותת צעירים במהלך שריפות אביב, הסתבכות של גוזלים בחומרי קן מלאכותיים והפרעה על ידי אנשים ובעלי חיים; ציד גוזלים לבזיירות. המין ניצוד באופן לא חוקי בירדן. במרכז אסיה לוכדים גוזלי עיטים, מאמנים אותם לבזיירות ומציגים אותם במופעים לתיירים. ירידה במספר הציפורים והפחתה בשיעור הצעירים הנודדים מעל אילת החלה מיד לאחר אסון צ'רנוביל ב-1986, מה שייתכן שמראה שהמין הושפע מזיהום רדיואקטיבי. מין זה פגיע לתרופה הווטרינרית דיקלופנק, אשר הייתה בשימוש אינטנסיבי בתחום החריפה של המין בפקיסטן ובהודו.[6] הגורמים העיקריים המאיימים על הישרדות המין בישראל הם בזיזת קינים, הרעלות מחומרי הדברה חקלאיים והרס וקיטוע תחומי המחייה.[7]

בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה ה-20 אכלס עיט הערבות שטח עצום המשתרע מדרום הדנובה, בסרביה ומזרח אוקראינה ועד למזרח סין. הגבול הדרומי של אזור הרבייה של עיט הערבות האירופי עבר דרומה לים השחור והכספי. במרכז אסיה קינן העיט ממזרח לטורקמניסטן ומחוץ למדבר קיזילקום. רכסי ההרים של דרום מזרח קזחסטן ומזרח קזחסטן היו מיושבים אף הם על ידי עיט הערבות, אך נכון ל-2015 קיניו מפוזרים באזור באקראיות ולא ידוע מה היה המצב שם בעבר. מעבר לגבולות ברית המועצות, תחום התפוצה של עיט הערבות כיסה את כל מונגוליה, ולכאורה עבר ברצועה צרה לאורך צפון סין ומערבה, עד הרי חינגאן במזרח וייתכן שעד מנצ'וריה, אך משם לא קיימים תיעודים אמינים של קנים.

בסוף שנות ה-70, עיט הערבות הפסיק לקנן באוקראינה, ואתרי הקינון האחרונים של נשר זה בדרום אוקראינה נעלמו בתחילת שנות ה-80. הגבול המערבי של בית הגידול של הגזע נסוג מזרחה לקלמיקיה. המין עבר הצטמצמות אוכלוסייה קיצונית באירופה ורוב תפוצתו נמצאת מחוץ לאירופה, שם לא חשבו שהוא יורד בקצב מהיר מספיק כדי להתקרב לסף סכנת הכחדה. עם זאת, נכון ל-2015, המצב ברוסיה ובקזחסטן הולך ומידרדר. במונגוליה, הצטמצם משמעותית מספרם של עיטי הערבות, והוא ירד במיוחד בתקופה שבין 2002-2004, כאשר התרחשה הדברה רחבת היקף של מכרסמים מזיקים. גודל האוכלוסייה העולמית מוערך בכ-50,000-75,000 פרטים בוגרים, ותחום התפוצה בכ-12,600,000 קמ"ר. באירופה מעריכים שגודל האוכלוסייה ירד ב-80% או יותר תוך 42.06 שנים, אולם האוכלוסייה האירופית מייצגת רק חלק קטן מהאוכלוסייה העולמית. סיכום התוצאות מכל טווח התפוצה מצביע על ירידה של 58.6% בגודל האוכלוסייה בין השנים 1997-2011 ו-2013-2015.[6] כך לדוגמה, בשנות ה-90, נצפו כשישים אלף עיטים באילת, וב-2015 נצפו פי 4 פחות עיטים.[9] בשל הצטמצמות האוכלוסייה, גודלה, והאיומים הקיימים הוא מסווג כמין בסכנת הכחדה.[6]

המין מוגן על ידי אמנת בון, אמנת וושינגטון, ואמנת ברן.[6]

במאי 2013 נמצא עיט ערבות פצוע לאחר שחדר אל כלוב הנשרים בשמורת גמלא כדי לאכול מפגר של עגל. העיט קיבל טיפול ראשוני בשמורה והובהל אל בית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים והספארי ברמת-גן. העיט סבל מנוצות שבורות, היה חלש ואנמי, ולאחר בדיקות מעמיקות יותר, נמצא חץ מתכת נעוץ בפלג גופו התחתון. החץ, נכנס מאזור הרגל ויצא מהגב, בלט כ-5 ס"מ אל מחוץ לרגל, יצר בליטה קטנה בגב, וגרם לזיהום, דלקות פגיעה ברקמות שריר ואיבוד דם רב. לפי הערכות הווטרינרים, העיט שרד ניסיון ציד באפריקה, ולמרות הפציעה, הוא הצליח לנדוד עד לישראל. לאחר ניתוח וטיפול אנטיביוטי, העיט התאושש במהירות.[10]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיטי הערבות הם עופות דורסים חברתיים יחסית, שמתקבצים ללהקות קטנות בחיפוש אחר מזון, בשינה, בנדידה,[3] ובקינון. בתעופה, ראשו וצווארו בולטים קדימה. כאשר הוא עומד, עיט הערבות נוטה להיות בתנוחה אופקית יותר מעיט הסוואנות.[3]

עיט הערבות הוא עוף נודד; האוכלוסיות שממזרח להרי אורל חורפות בהודו ובדרום-מזרח אסיה, ואילו האוכלוסיות שממערב להם חורפות במזרח אפריקה ומרכזה. עיטים מאזור הוולגה, הרי אורל והים הכספי חורפות באזור המפרץ הפרסי ובאזורים שונים של אפריקה, ואלה ממרכז קזחסטן חורפות במפרץ הפרסי. מין זה נודד לעיתים קרובות בלהקות גדולות, בניגוד לעיטים אחרים. מרחק הנדידה מקזחסטן יכול להגיע ל-17,000 ק"מ. נתונים דומים טרם נקבעו לגבי עיטי ערבה חורפים מתת-המין המזרחי. בתחילת המאה ה-21 נצפו עיטים בתרדמת חורף בגבולות אתרי הקינון בקזחסטן, אך זו נותרה תופעה אקראית ולא רגילה.

ציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיט ערבות אוכל.

עיט הערבות ניזון מיונקים קטנים כארנבת, מעופות כמו השתאי, מזוחלים, מחרקים ומפגרים טריים, אותם הוא מוצא בשטחים פתוחים כמו ערבות ומדבריות. עיט הערבות צד לעיתים קרובות טרף מהאדמה תוך כדי הליכה, ולפעמים ממתין בפתח מאורות מכרסמים. הוא אף תועד גונב פגרים מעופות דורסים אחרים. עיט הערבות הוא טורף על, ובכך הוא ממלא תפקיד חשוב בטבע בכך שהוא עוזר לשלוט באוכלוסיות של חיות טרף ולשמור על איזון במערכות האקולוגיות שבהן הוא חי.[11] במונגוליה, תזונתו מורכבת ברובה מנברני ברנדט (Lasiopodomys brandtii). לפי טיורחודז'ייב, ברוסיה, יותר מ-90% מתזונת עיט הערבות הם סוסליקים. סמנוב ואחרים מצאו ב-1962 שאוכלוסיות עיט הערבות והסוסליק משתנות בהתאמה. בכך הוא נבדל מעיט הסוואנות שצד טרף גדול יותר. הבדל נוסף הוא שעיט הערבות לא משתמש בדרך כלל בתעופה אקטיבית תוך ציד ותקיפה.[3]

תקריב של ראשי עיט ערבות (מימין) ועיט סוואנות (משמאל). לעיט הערבות מקור ארוך המגיע עד קו קצה העין. הדבר מבדיל אותו מעיט הסוואות, שמקורו קצר יותר ומגיע עד קו מרכז העין.

אחד התנאים העיקריים הקובעים את אתרי הקינון של עיט הערבות הוא נוכחותם של מושבות גדולות של מכרסמים וארנבאים בגודל בינוני, במיוחד סוסליקים קטנים ופיקות. סנאי קרקע גדולים וגרבילים הם טרף לא אופטימלי עבור עיט הערבות. העיט מקנן גם בבתי הגידול של טרף גדול זה, אך לא בקבוצות קינון גדולות או בצפיפות גבוהה, וזקוק לתזונה משלימה של טרף קטן יותר כמו הפיקה, הלמינג או נברן השדות. בבית הגידול של המרמיטה האלפינית, עיט הערבות יכול לקנן רק במקום בו קיים טרף קטן יותר בנוסף, כגון פיקות, סנאים קרקעיים, נברנים או גרבילים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוזל עיט ערבות בוקע מביצה.

עיט הערבות מקנן ביערות, מבלארוס במערב ועד טיבט ומונגוליה במזרח. באתרי הקינון ברוסיה ובקזחסטן מופיעים העיטים הראשונים באמצע מרץ. עונת הרבייה מתחילה בסוף מרץ בקזחסטן ומתחילה עד אמצע אפריל ברוסיה. מיד לאחר שובו, עיט הערבות מתחיל בטקסי חיזור ומקים את הקן שלו. ניתן לראות תטולות מאוחרות עד תחילת יולי המהוות 5-8% מהאוכלוסייה המקומית בממוצע. הבקיעה המוקדמת ביותר של ביצים בקזחסטן המדברית והחצי מדברית מתרחשת בימים הראשונים של מאי. עיקר בקיעת הביצים בקזחסטן מתרחשת בין ה-10 ל-25 במאי, בערבות הרוסיות השטוחות מ-15 במאי ועד 10 ביולי, ובהרי דרום סיביר (אנ') מ-1 ביוני ועד 1 ביולי. התעופה הראשונה מתבצעת בקזחסטן מהימים הראשונים של יולי, רובם מ-10 ביולי ועד 1 באוגוסט, ובדרום סיביר מה-1 עד 30 באוגוסט. הנדידה הסתווית של הפרחונים מתחילה בספטמבר, ובאוקטובר גם הציפורים הבוגרות עוזבות את הקינים. לקראת סוף אוקטובר אחרוני עיטי הערבות לנדוד עוזבים את אתרי הקינון ברוסיה, ובתחילת נובמבר אותו הדבר קורה בקזחסטן.

עיט הערבות גמיש בבחירתו במקום לבניית קן. הוא יכול לקנן על הקרקע בין הערבות המישוריות, על צוקים, על עמודי חשמל, במבנים שונים מעשה ידי אדם, בשיחים ובעצים, עד גובה 30 מטר. אם יש מבנים כלשהם העומדים מעל פני הקרקע, כגון סלעים, מצבות וחורבות, הנשר מעדיף לבנות עליהם או תחתיהם את הקן שלו להגנה. בגבעות נמוכות עם מחשופי סלע ובאזורים הרריים, כמעט כל הקנים של עיט הערבות נמצאים על הסלעים או על שיחים כמו הערער. בקני העיט, יש בדרך כלל ריפוד עבה המורכב כמעט תמיד מחומרים מעשי ידי אדם: בד, נייר, חבלים, פוליאסטר וכו'. הוא משמש לעיתים קרובות גם כחומר בניין, וכך גם העצמות של חיות גדולות. דשא קיים בקן רק בדלילות, והוא אף פעם לא יוצר שכבה עצמאית.

בדרך כלל יש 1-4 ביצים בתטולה. בין הטלת כל ביצה יש תקופת זמן של 2-5 ימים, בדרך כלל 3-4 ימים, ולעיתים רחוקות עד 10 ימים. תקופת הדגירה מתחילה עם הטלת הביצה הראשונה. הביצה לבנה ומנוקדת בכתמים בצבע אוכרה וחום בהיר. הקליפה עבה ומחוספסת. גודל הביצים הוא 62.5×48.9 עד 80.1×60.5 מ"מ, ו-73.81×55.85 מ"מ בממוצע. הביצים של עיט הערבות קטנות בממוצע מעט מזו של העיט הזהוב ועיט השמש, אך קשה לקבוע את הסיווג של כל מין באמצעות גודל הביצה בלבד. תקופת הדגירה נמשכת בין 39 ל-45 ימים.

מכיוון שתקופת הדגירה מתחילה מהביצה הראשונה, גוזלי העיט שונים בגילם. בתטולות גדולות, הפרש הגילאים בין הצעירים יכול להיות גדול למדי; בתטולה של 3-4 גוזלים, גוזל אחד יכול להיות צעיר משמעותית משאר הגוזלים. הצעירים שוהים בקן 58-65 ימים, והופכים עצמאיים לחלוטין בגיל 75-80 ימים. הגוזלים עפים לראשונה כאשר נוצות הכנף והזנב שלהם עדיין לא מפותחות לגמרי. אלו מתפתחות במלואן כשבועיים לאחר התעופה הראשונה שלהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עיט ערבות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיט הסוואנות (Aquila rapax (Temminck, 1828)) תואר 5 שנים לפני עיט הערבות (Aquila nipalensis (Hodgson, 1833)), ולכן, כאשר שני המינים סווגו כמין אחד, עיט הערבות נחשב לשם נרדף לעיט הסוואנות, והשם שהיה בשימוש הוא Aquila rapax, דהיינו עיט הסוואנות.
  2. ^ מינים הנמצאים באותו על-מין. מיוונית ἄλλος – אחר, שונה, וריאנט
  1. ^ עיט ערבות באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ עיט ערבות - eBird, ebird.org
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Clark, W. S. (1992). THE TAXONOMY OF STEPPE AND TAWNY EAGLES WITH CRITERIA FOR SEPARATION OF MUSEUM SPECIMENS AND LIVE EAGLES. Bulletin of The British Ornithologists’ Club, 112, 150–157.
  4. ^ Olson, S. L. (1994). Cranial osteology of Tawny and Steppe eagles Aquila rapax and A. nipalensis. Bulletin of The British Ornithologists’ Club, 114, 264–267.
  5. ^ Hoatzin, New World vultures, Secretarybird, raptors – IOC World Bird List (בAmerican English)
  6. ^ 1 2 3 4 5 Steppe Eagle (Aquila nipalensis) - BirdLife species factsheet, datazone.birdlife.org
  7. ^ 1 2 עיט ערבות, הרשימה האדומה של העופות המקננים בישראל
  8. ^ עיט ערבות באירופה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  9. ^ Steppe Eagle | Aquila nipalensis - Life on the High Mountain, Birdlife Israel, ‏24.02.16
  10. ^ ארליכמן, ארז (2013-05-09). "תדהמה בגמלא: עיט נדד מאפריקה עם חץ בגופו". Ynet. נבדק ב-2022-02-16.
  11. ^ Steppe Eagle | The Peregrine Fund, www.peregrinefund.org (באנגלית)