עיין ערך: אהבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עיין ערך אהבה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
See under love.jpg

עיין ערך: אהבה הוא רומן מאת דויד גרוסמן שיצא לאור ב-1986. הספר זכה בשבחי הביקורת והיה לרב-מכר, וכמו כן, תורגם לשפות רבות. הספר מטפל בנושא השואה מזוויות אישיות מאוד ולא-שגרתיות. חלקו הראשון של הספר, "מומיק", יצא לאור מאוחר יותר בנפרד כנובלה עצמאית, ועובד גם לסרט קצר ולמחזה. הספר נחשב בעיני מבקרים רבים לאחד הרומנים החשובים ביותר שנכתבו בעברית.

מבנה ועלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן מורכב מארבעה חלקים, שסדר הזמנים ביניהם אינו נהיר במבט ראשון. בכל החלקים משתתף מומיק (שלמה) נוימן, בין אם כגיבור או כמספר. לכל חלק לשון וסגנון מיוחדים משלו.

החלק הראשון, "מומיק", עוסק בתלמיד בית ספר יסודי בשכונת בית מזמיל בירושלים בשנות החמישים, בן לזוג ניצולי שואה המקפידים לא לספר לו דבר על השואה ועל הזוועות שעברו עליהם, מתוך רצון לגונן עליו ולדאוג לו לילדות "נורמלית" ככל האפשר. אך בתחילת הספר מגיע לבית המשפחה אנשל, אחי סבתו המנוחה של מומיק; אנשל (שמומיק קורא לו מיד "סבא") היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, כפי הנראה בשל מה שעבר עליו בשואה, ועל מומיק מוטל לטפל בו. אנשל מדבר בשברי מילים ומשפטים בלבד, ומומיק מנסה להתחיל ולהשלים משברים אלה את הסיפור שאותו, כך הוא מרגיש, מתאמץ לספר סבו, שהיה לפני המלחמה סופר ילדים מצליח בעיתון עברי בוורשה - מאמץ זה, לנסות ולספר (או "להציל") את סיפורו של הסב, עובר כחוט מקשר בין כל חלקי הספר.

כיוון שבאותה תקופה לא מקובל לדבר על השואה ומוראותיה - בעיקר לא באוזני ילדים - בונה לו מומיק, ילד רגיש ומבודד מסביבתו, נראטיב פנטסטי משלו על השואה ועל ההיסטוריה הפרטית של משפחתו. באופן אירוני, דווקא העובדה שמנסים להסתיר ממנו בכל מחיר את המידע הזה דוחקת את מומיק לחקור ולחפש בכלים העומדים לרשותו, ולסגת יותר ויותר אל עולמו הדמיוני. מומיק מוצא את עצמו נקשר יותר ויותר אל חבורה של תמהונים ניצולי שואה, שמהם הוא לומד עוד ועוד פרטים על העולם שחרב ועל הדמונים הרודפים את הוריו.

חלק זה מסופר על ידי מספר חיצוני המספר את הדברים מנקודת מבטו הילדותית של מומיק; הוא כתוב בשפה המשקפת את עולמו הנאיבי של מומיק, ומעביר את אווירת החיים בישראל בשנים הראשונות למדינה.

החלק השני, "ברונו", מסופר מנקודת מבטו של מומיק הבוגר שגדל להיות סופר ומשורר, ויוצא למסע בפולין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ברונו שולץ, סופר יהודי-פולני שנספה בשואה. מומיק מנסה "לגאול" את ברונו שלו על ידי כך שהוא הופך אותו לדמות אגדית שנמלטה מן הגטו והצטרפה ללהקת דגי סלמון בים הצפוני. חלקים מסיפורו של ברונו מסופרים על ידי הים, שאצל גרוסמן הוא יצור קדמוני וחושני ממין נקבה, שכולה איד, המקיימת דיאלוג קבוע ומתגרה גם עם מומיק עצמו, הכותב את הסיפור. במקביל מתוארת מערכת היחסים הקשה של מומיק עם אשתו רותי ועם המאהבת שלו איילה, כשכל אותה עת הוא נאבק לנסות ולכתוב על השואה, ובעיקר על סבו, אנשל, שנעלם לבלי שוב וגורלו לא ידוע. חלק זה של הספר כתוב בשפה שירית, והמונולוגים של הים כתובים בסגנון זרם התודעה.

החלק השלישי, "‏‏וסרמן", מספר את סיפורו של אנשל וסרמן, מחבר סיפורי ילדים יהודי נודע, שהוא אותו סבא אנשל שהוצג בחלק הראשון. בעוד המספר, מומיק, מנסה לתאר באופן ריאליסטי ככל האפשר את גורלו של וסרמן במחנה ההשמדה, תוך הסתמכות על מסמכים ותיעוד מן התקופה, הרי שדומה כי וסרמן והדמויות האחרות מקבלות חיים משלהן, ומתעקשות להסיט את הסיפור ("הסיפור האחד שאין בלתו", זה שגם אנשל וגם מומיק מתעקשים לנסות ולספר שוב ושוב, על אף הכישלון הידוע-מראש) לכיוונים שאינם צפויים, על כורחו של מומיק.

בחלק זה מובא וסרמן בפני מפקד המחנה, הר נייגל, כשמברר כי מחמת פגם כלשהו הוא אינו מסוגל למות, לאחר שכמה נסיונות להוציאו להורג לא עלו יפה. בינו לבין נייגל נוצרת מערכת יחסים מתוחה, ונייגל מצווה עליו לכתוב עבורו סיפור ילדים בהמשכים; וסרמן, מצידו, מקווה באמצעות הסיפור "לנגע את נייגל בחיידק האנושיות", ולהחזיר לו את צלם האנוש שנייגל ויתר עליו ביודעין. סיפור הילדים מתגלה כסיפור הזוי ומעוות, ונראה כי גם וסרמן וגם מומיק עצמו מאבדים עליו את השליטה. דבריו של וסרמן נאמרים בעברית ארכאית ומצועצעת - הסגנון שבו כתב את סיפוריו בעיתוני הילדים של ראשית המאה ה-20. כינויו הספרותי של וסרמן, "שחרזאדה", מפורש כעת על דרך ההיפוך - לפי ההסכם בינו לבין הקצין הנאצי, בכל ערב על הקצין הנאצי לנסות ולהרוג אותו, כשכר על סיפורו.

בעת כתיבת הסיפור מתגורר מומיק בדירה שכורה בתל אביב (שממנה, הוא מעיר, ניתן לראות את הים, שהוא מתגעגע אליו - אליה - מאז סיפור המעשה בברונו), לשם הוא הוגלה מביתו על ידי אשתו והמאהבת שלו גם יחד, כדי שיוכל לשבת ולכתוב. הוא מתחבט בניסיון למצוא את הדרך הנכונה לכתוב על השואה, ומעלה את רעיון "החדר הלבן", חדר דמיוני במוזיאון יד ושם, שבו מוצא האדם בתוך עצמו את החומרים המוכרים של נושא השואה: לא כתיבה על "הרוצחים" אלא התחברות אל הרוצח המסתתר בתוכך, וכן הלאה.

החלק הרביעי, "האנציקלופדיה המלאה של חיי קאזיק", הוא הניסיון האחרון של מומיק להתמודד עם סיפורו של וסרמן, תוך קריאת תִּגָּר על וסרמן עצמו, כמו גם על שתי הנשים בחייו. הרעיון הוא לספר את הסיפור - סיפורו של התינוק האסופי קאזיק, שבשל מחלה נדירה עתיד לחיות 24 שעות בלבד, תוך הזדקנות מהירה - באופן אנציקלופדי, ערך אחר ערך, לכאורה ללא סדר הגיוני, ובכך לעקר את הסיפור מכוחו לגרום כאב וייסורים. גם ניסיון זה נידון כפי הנראה לכישלון.

בסיפורו של קאזיק משתתפים לא רק מומיק ואנשל עצמם, אלא גם הר נייגל הבדוי, וחבורת הקשישים התמהונים מילדותו של מומיק, שהוא משיב אותם לחיים בסיפור והופך אותם ל"אמנים", שהתמהונות (או אף השיגעון) שלהם אינם אלא דרכם המיוחדת ללחום בנאצים ובטירוף המלחמה האנושי בכלל.

קבלתו של הספר והביקורת עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם" • "הלילה (ספר)" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל