עין גדי (יישוב עתיק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אזור עין גדי כיום
יעל במערות נחל דוד

עֵין גֶּדִי היה יישוב עתיק ומרכזי לחופו המערבי של ים המלח, הנזכר רבות בתנ"ך, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בכתבי חז"ל ובמקורות נוצריים קדומים, ואשר שמו השתמר עד העת החדשה (עין ג'די).

אזור עין גדי היה מיושב בתקופות שונות, ובתחום הגן הלאומי שבמקום ישנם שרידי מקדש מהתקופה הכלקוליתית. בנוסף, אותרו שרידים המעידים על רצף של מעל 1,300 שנה של התיישבות יהודית באזור, החל מהמאה ה-7 לפנה"ס ועד המאה ה-6 לספירה. בגן הלאומי נכלל גם אתר בית הכנסת העתיק בעין גדי, בית כנסת מן המאה השישית עם רצפת פסיפס מהמרשימות בארץ ישראל.

עין גדי בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם עין גדי נזכר רבות בתנ"ך, ומקורו כנראה בעיזים וביעלים שרעו בסביבת היישוב הפורה והמעיין הסמוך אליו. יעלים אלה, המצויות באזור עין גדי עד ימינו, תועדו כבר בכלי פולחן מהתקופה הכלקוליתית שנמצאו בנחל משמר הסמוך.

תחילה נזכרת עין גדי בתנ"ך בתיאור ערי המדבר שבנחלת שבט יהודה: "וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי"[1]. בהמשך, נזכר היישוב כמקום אליו ברח דוד מפני שאול: "וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי"[2].

היישוב מוזכר גם במקומות אחרים במקרא: בספר יחזקאל[3], במגילת שיר השירים[4] ובספר דברי הימים[5].

בדברי הימים ב' מכונה עין גדי בשם חַצְצוֹן תָּמָר, מקום בו התרכזו צבאות זרים ללחימה בממלכת יהודה: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי"[5]. השם "חצצון תמר" נזכר גם בספר בראשית בהקשר למלחמות אמרפל[6]. רמז לשם הקדום ניתן למצוא בוואדי חצאצה, הסמוך לעין גדי, הקרוי כיום נחל חצצון.

בסוף ספר ירמיהו, כאשר מתוארת היציאה לגלות בבל, נאמר: "וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים"[7]. במסכת שבת אמר על כך רב יוסף: "אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא"[8].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בתל גורן, מקום מושבה של העיר עין גדי הקדומה, בין נחל דוד ונחל ערוגות, נחשפו ממצאים החל מימי ממלכת יהודה ועד התקופה הרומית-ביזנטית. היישוב היהודי בעין גדי נחרב בזמן חורבן בית ראשון, אך התחדש עם שיבת ציון.

בתקופת המרד הגדול נזכרת עין גדי בכתבי יוסף בן מתתיהו כעיר מחוז[9]. בעת דיכוי מרד בר כוכבא נפגע היישוב קשות. חלק מן התושבים, ובהם פרנסי עין גדי מטעמו של בר כוכבא, יהונתן בן בעיה ומסבלה בן שמעון, כמו גם בבתא בת שמעון, מצאו מקלט במערות נחל חבר הקרובות (מערת האימה ומערת האגרות), ומתו במצור הרומי עליהן.

בתקופת התלמוד השתקם היישוב, והיה ל"כפר גדול מאוד של יהודים", כפי שהעיד אוסביוס באונומסטיקון מתחילת המאה הרביעית לספירה.

במשך השנים התפרסמה עין גדי בגידול אפרסמון לבשמים, לשמן אפרסמון ולתרופות. בפסיפס שנחשף בבית הכנסת במקום מופיעה קללה למי שיעז לגלות את "רזה דקרתא" ("סוד העיירה" בארמית). רוב החוקרים מאמינים שאותו סוד הוא סוד הכנת שמן האפרסמון.

הרופא היווני גלנוס (המאה ה-2 לספירה) מציין שלבלסם שנקרא 'הסורי' יש "שם נוסף על שם המקום בו הוא גדל בכמות הגדולה ביותר והוא היפה ביותר, כי הוא נקרא 'העין-גדיי', בהיותו עולה על זה הגדל במקומות אחרים בפלשתינה"[10]. גלנוס הוא הסופר הפגאני היחיד שמקשר באופן מפורש את הבלסם לעין גדי[11].

יש המקשרים את המטמון מן התקופה הכלקוליתית אשר נתגלה במערה בנחל משמר, וכלל כ-400 כלי נחושת, רובם בעלי אופי פולחני, עם המקדש הכלקוליתי בעין גדי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]