עירוב חצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עירוב חצירות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצות שהונחו כעירוב חצרות, בבית הכנסת האר"י האשכנזי בצפת

עירוב חצרות היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין, המתירה את הטלטול (הוצאת חפצים) בשבת בין רשויות היחיד פרטיות או משותפות שנמצאות בבעלות שונה בתחום חצר אחת או בחצרות צמודות, (כגון מבית לחדר מדרגות או לחצר משותפת, או מחצר לחצר אחרת), דבר האסור מדרבנן, (איסור טלטול בין רשויות היחיד) באמצעות יצירת שותפות סמלית בין כל הדיירים בכל הרשויות הנפרדות, ההופכת את כל הרשויות הנפרדות לרשות אחת משותפת.

על פי דברי רב יהודה בשם שמואל הנמסרים בגמרא[1] תקנה זו תוקנה על ידי שלמה המלך[2], והיא אחת משבע מצוות דרבנן.

תקנה זו נמצאת בשימוש נרחב גם בימינו, בעיקר כהשלמה לתקנת העירוב. (אולם לא כל עירוב מוכרח לכלול בתוכו עירוב חצירות.)

כיום מקובל לערב ישובים, שכונות וערים שלמות בעירוב חצרות אחד, לאחר שכל העיר הוקפה בעירוב ההופך אותה לכעין חצר אחת, והכנת העירוב היא באחריות הרבנות המקומית ולא באחריות אנשים פרטיים. אולם בעבר היה מקובל לערב קבוצות קטנות של בתי מגורים, והאחריות על הכנת עירוב החצרות הייתה על הדיירים במקום.

לתקנה עירוב חצרות ישנה תקנה מקבילה ודומה בדיניה בשם שיתוף מבואות, המיועדת לשתף חצרות שונות הפתוחות למבוי אחד הפתוח לרשות הרבים, בדומה לתקנת עירוב חצירות המשתפת בתים שונים הפתוחים לחצר אחת או חצרות צמודות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור טלטול בין רשויות היחיד

מדין התורה, מותר לטלטל חפצים מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת בשבת ללא הגבלה, וללא תלות בבעלות על רשות היחיד, ואפילו עיר שלמה המוקפת בחומה - נחשבת לרשות היחיד אחת ומדין התורה מותר לטלטל בכולה, בין בתיה השונים ומהבתים לשטח ציבורי פתוח.[3]

אולם מדרבנן, נאסרה הוצאת חפצים מרשות היחיד פרטית לרשות היחיד משותפת בשבת, (כגון מבית לחצר משותפת) שמא יבואו אנשים להתבלבל בין רשות היחיד משותפת לה מותר לטלטל, לבין רשות הרבים, אליה אסור מהתורה לטלטל. כן נאסר טלטול בין רשויות היחיד פרטיות בבעלות נפרדת, (כגון טלטול בין בתים שונים בחצר או חדרים בבתים, שכל אחד מהם בבעלות פרטית נפרדת) וכן בין רשויות היחיד משותפות בבעלות שונה. (כגון מחצר משותפת למבוי)[2][4]

אולם ניתן להתיר את הטלטול בין רשויות היחיד השונות בשבת באמצעות תיקון עירוב החצירות. (במבוי דווקא באמצעות תיקון שיתוף מבואות) עירוב החצירות מורכב ממזון בשיעור הראוי לאדם אחד לשתי סעודות המונח בתוך בית מגורים, ומשמעותו שרואים כאילו כל הדיירים מעורבים (כעין שותפות) ואוכלים במקום אחד, ודבר זה הופך את כל רשויות היחיד הפרטיות והמשותפות השונות לרשות היחיד אחת משותפת, ועל ידי כך מותר לטלטל בין כל רשויות היחיד המעורבות על ידי עירוב החצרות.[2] ישנה חשיבות לכך שעירוב החצרות יהיה כעין שותפות בין כל הדיירים, ושלא יקפידו הדיירים אחד על השני בעירוב, דבר שיפגום בשותפות ובעירוב החצרות. העירוב צריך להיות משותף לכל הדיירים, ואפילו אם דייר אחד שלו בעלות ברשות המשותפת לא השתתף בעירוב החצרות - העירוב נפגם, והוא מונע מכולם את הטלטול מבתיהם לחצר, מפני חלקו בחצר.

כיום משתמשים בתקנה זו כהשלמה להקפת שכונה או עיר בעירוב, שמשמעו הקפת מקום בכעין מחיצה, ההופכת את כל השטח הפתוח שבו לרשות היחיד. אולם כיוון שהשטח המוקף מכיל בתוכו ריבוי של רשויות היחיד נפרדות (למשל בתי מגורים בבעלות נפרדת), כדי שיהיה מותר לטלטל ביניהם - יש לשתף את כל הרשויות הפרטיות ביחד, באמצעות עירוב החצרות.

עירוב חצרות ליום טוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, תקנת עירוב חצרות נתקנה לשבת וליום הכיפורים[5]. לגבי יום טוב נאמר בגמרא "אין עירוב והוצאה ליום טוב"[6]. נחלקו המפרשים בביאור משפט זה. המגיד משנה הסביר בדעת הרמב"ם שאין צורך בעירוב חצרות ביום טוב, וההוצאה מחצר לחצר מותרת גם ללא עירוב[7]. לעומת זאת לדעת הרשב"א יש צורך בעירוב חצרות ליום טוב לשם הוצאת דברים שאין בהם צורך היום[8]. השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם שאין צורך בעירוב עבור יום טוב[9] ואילו הרמ"א פסק כדעת הרשב"א[10]. דעה שלישית היא דעת הריטב"א, לפיה אין היתר לטלטל ביום טוב דברים שאין בהם צורך היום ואפילו עשה עירוב חצרות אין הדבר מועיל[11]. המשנה ברורה מביא בשם מהרש"ל שלא נהגו להניח עירוב חצרות ליום טוב, אך טוב שכאשר מניחים עירוב חצרות בערב פסח לצורך כל שבתות השנה יאמרו שעירוב זה מועיל גם לימים הטובים שבה[12].

בעירוב חצרות הולכים אחר מקום האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי עירוב חצרות הולכים אחר מקום האכילה ולא אחר מקום המגורים והשינה, ולכן מי שמתגורר בחצר אחת ואוכל בחצר אחרת - צריך להשתתף בעירוב החצרות של החצר בו הוא אוכל, ולא בחצר בו הוא מתגורר. וכן אם לא השתתף בעירוב החצרות - הוא אוסר את הטלטול בחצר בו הוא אוכל, ולא בחצר בו הוא מתגורר.[13]

אם כל הדיירים בחצר אוכלים במקום אחד, כגון בחדר אוכל - אין צורך בעירוב, היות שרואים כאילו כולם גרים במקום אחד.[14] לדוגמה, חיילים המשרתים בבסיס צבאי אינם צריכים לעשות עירוב חצרות, היות שכולם אוכלים במקום אחד.

כיוון שבעירוב חצרות הולכים אחר מקום האכילה, דיירי הבית בו מניחים את העירוב אינם צריכים להשתתף בו, והם אינם אוסרים את הטלטול לחצר אם לא נשתתפו בו.[14]

המזון לעירוב החצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור העירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזון לעירוב החצירות צריך להיות דווקא פת ראויה לאכילה, בשיעור שיספיק לשתי סעודות לאדם אחד, שהוא שיעור שש ביצים. די בשיעור זה אפילו אם המזון משמש לעירוב חצרות של עיר שלמה. אולם בעירוב הנעשה לקבוצה קטנה, ניתן ליצור עירוב בשיעור של גרוגרת לכל אחד ואחד. במקרה זה יהיה שיעור העירוב קטן יותר כל זמן שלא משתתפים בו יותר מ-18 אנשים, שבו משתווה שיעור זה לשיעור שתי סעודות.[15]

מאיזה מזון מורכב העירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפת לעירוב צריכה להיות פת הראויה לאכילה, אפילו פת העשויה מאורז,[16] ולא האסורה לאכילה, כגון העשויה מחיטים שהיו טבל או עורלה, אפילו דברים האסורים באכילה רק מדרבנן.[17] אולם מותר לערב בפת המותרת באופן עקרוני, אלא שאסורה לאדם שמערבים עליו, כגון לאדם שאינו כהן בתרומה, או לאדם שאסר עצמו בנדר או בשבועה מאכילת פת, או בדמאי, המותר לעניים.[16] ניתן לערב את עירוב החצרות גם בפת הבאה בכיסנין.[17]

כיום נהוג לקחת מצות לעירוב החצרות, כיוון שהם נשמרות ראויות לאכילה לזמן רב, ויכולות לשמש גם בתקופת הפסח, בו אסורה אכילת חמץ. את המזון המשמש לעירוב חצרות מזכים לכלל הציבור, כך שלכל אחד מתושבי העיר יהיה חלק בו. (אם המזון המשמש לעירוב החצרות התעפש יש להחליפו, היות שהעירוב צריך להיות ראוי לאכילה)[18]

גביית העירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הפת לעירוב ניתנת על ידי כמה אנשים, יש צורך שכל אחד מהם יביא דווקא פת שלמה, אפילו קטנה, ולא פרוסה. טעם דין זה הוא משום איבה, שלא יקפיד מי שהביא פת שלמה על מי שהביא פרוסה, דבר שעשוי לגרום לקטטה, ולפגיעה בשותפות החיונית לעירוב. אולם אין הלחמים המובאים על ידי אנשים שונים צריכים להיות שווים בגודלם, ודי בכך שיהיו שלמים. אם העירוב ניתן על ידי אדם אחד המזכה את העירוב לאחרים - יכול העירוב להיות מפרוסות, היות שאין חשש לאיבה.[19]

ישנה מחלוקת אם ניתן לגבות עירוב בכפייה מאדם שאינו מעוניין להשתתף בעירוב, כאשר אי השתתפותו בעירוב תגרום לאיסור הטלטול על דיירים רבים, וכן אם אחד מבני ביתו של אותו אדם יכול לתת חלק לעירוב החצרות ללא הסכמת בעל הבית.[20]

ניתן למנות שליח שיתן חלק בעירוב, במקום האדם השולח אותו.[21]

הרמ"א מתאר מנהג בתקופתו, שנהגו לאסוף מכל הדיירים בחצר מעט קמח, וממנו היו אופים חלה לעירוב החצרות.

זיכוי עירוב לרבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום לאסוף מעט מזון מכל השותפים לעירוב החצרות, ניתן שאדם אחד יזכה לכולם (באמצעות אדם אחר) חלק במזון שהוא מכין, כך שלכולם תהיה שותפות במזון, באמצעות דין זכין לאדם שלא בפניו, היינו שניתן להעביר דבר לבעלות אדם אחר אף ללא ידיעתו, כאשר מדובר בדבר שהוא זכות בשבילו.[22][23] דין זה שימושי במיוחד במקומות בהם עירוב החצרות משותף לדיירים רבים, כגון עירוב חצרות לשכונה או לעיר, בהם קשה מבחינה מעשית לגבות את העירוב מכל הדיירים.

את המזון המיועד לעירוב יש לזכות לרבים על ידי אדם עצמאי, שאינו בעליו. ישנה מחלוקת האם ניתן לזכות את העירוב באמצעות גדול הסמוך על שולחנו, היינו שמתפרנס על ידי הוריו, או האם אדם יכול לזכות את העירוב לרבים על ידי אשתו.[24]

שיירי עירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם נתמעט העירוב משיעורו, לאחר לפחות שבת אחת שבה היה שיעורו תקין - העירוב כשר, גם אם נשתייר ממנו דבר זעום, שכן שיירי העירוב כשרים גם בשיעור קטן.[25]

ניתן אף לאכול את העירוב במהלך השבת, והיתר העירוב יהיה עדיין בתוקפו, היות שדי בכך שהעירוב היה בשיעור מספיק בשעת כניסת השבת לבדה, ואין צורך שיעמוד בשיעורו לכל אורך השבת.[26]

עירוב שנחלק וקפידא[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העירוב יש להניח בכלי אחד ולא בשני כלים, אלא אם כן אין מקום בכלי אחד להכיל את כל המזון המשמש לעירוב. אם העירוב נחלק ללא צורך לשני כלים - העירוב נפסל, היות שחוששים שהשותפים בעירוב יקפידו זה על זה, וזה יפגע בשותפות שהיא העירוב.[27]

כיוון שהעירוב משותף לכל הדיירים, הרי מותר לכל אחד מהם לבוא ולאכול ממנו. אם אחד השותפים מקפיד שהעירוב לא יאכל על ידי אחד הדיירים האחרים - העירוב נפסל, היות שכבר אין זו שותפות בין כל הדיירים.[28]

מקום הנחת עירוב חצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העירוב יש להניח דווקא בבית המיועד לדירה, ולא בחצר או בבית שאינו מיועד למגורים.[29] חכמים תיקנו משום דרכי שלום, כי אין להחליף את הבית בו מונח העירוב בקביעות בבית אחר ללא סיבה חזקה, שמא אנשים זרים יאמרו שדיירי החצר מטלטלים בלא עירוב, היות שאינם יודעים שמקומו השתנה[30].

על העירוב להיות מונח בזמן בין השמשות של כניסת שבת במקום שיוכל להינטל ממנו בשבת, ללא צורך בפעולות האסורות בשבת מהתורה. אולם אם כדי ליטול את העירוב יש צורך בעולות האסורות רק מדרבנן, כגון טלטול מוקצה - העירוב כשר. סיבת דין זה היא שהזמן שבו העירוב חל הוא זמן בין השמשות, וחכמים לא אסרו איסורי דרבנן של שבת בזמן בין השמשות, שהוא זמן של ספק שבת.[31].

כיום, שמערבים מקומות גדולים ביחד, נוהגים להניח את עירוב החצרות בקופסת זכוכית בבית הכנסת, כך שהוא יהיה גלוי לרבים. את העירוב מניחים בבית הכנסת אף על פי שאינו משמש למגורים, היות שהעירוב במקרה כזה משמש גם כשיתוף מבואות, אותו ניתן להניח גם במקום שאינו בית מגורים. במקרה כזה יש לוודא שאין הפסק של כרמלית בין בית הכנסת לבין הבתים והחצרות להם מיועד העירוב, שכן אם יש הפסק העירוב נפסל.[30]

זמן הנחת עירוב החצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העירוב יש להכין קודם זמן כניסת השבת, והזמן הקובע לעירוב הוא בין השמשות שלאחר כניסת השבת, כך שאם נאכל העירוב או הושמד לאחר מכן - עדיין מתייחסים אליו כאילו הוא קיים, ומותר לטלטל כפי שהעירוב התיר לטלטל. ניתן אף לכתחילה לאכול את העירוב לאחר זמן בין השמשות[32].

ניתן לערב את עירוב החצרות אף בזמן בין השמשות, אף שהוא ספק יום השישי ספק ליל שבת, מכח הכלל 'ספק דרבנן - לקולא'[33] .

העירוב יכול להיות מונח בעבור שבתות רבות, ובלבד שיהיה בפועל קיים בכל זמן כניסת שבת ושבת.

יום טוב שחל בערב שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם ביום שישי חל יום טוב, לא ניתן לערב בו עירוב חצרות לשבת, אף על פי שביום טוב עצמו מותר לטלטל ללא הגבלה ותלות בעירוב החצרות בין רשויות היחיד השונות. סיבת דין זה היא שזהו כמתקן דבר ביום טוב, או משום הכנה מיום טוב לשבת[34]. בשני ימים טובים שאחד מהם הוא ספק, כגון בחוץ לארץ בשני ימים טובים שאחד מהם הוא יום טוב שני של גלויות - ניתן להניח עירוב חצרות בראשון שבהם ולהתנות שהעירוב יחול ביום שאינו יום טוב. אולם לא ניתן להתנות זאת בשני ימי ראש השנה קודם שבת, היות שקדושתם חמורה מקדושת יום טוב שני של גלויות[34] .

ברכה על העירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעת איסוף המזון לעירוב החצרות או בשעת זיכוי המזון לרבים מברכים ברכה מיוחדת:

"ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב"

וכן אומרים:

"בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית כל הבתים שבחצר - לכל שבתות השנה." (תרגום:על ידי העירוב הזה יהיה מותר להוציא ולהכניס (חפצים) מהבתים לחצר, ומהחצר לבתים, בכל שבתות השנה)[35]

אם לא בירכו בשעת הנחת עירוב החצרות - אין העירוב נפסל בכך.

ספק עירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שתקנת העירוב היא מדרבנן, במקרי ספק אם העירוב היה קיים בשעת בין השמשות אם לאו, הולכים לפי הכלל 'ספק דרבנן - לקולא', והעירוב כשר. כלל זה הוא רק במקרה והעירוב ודאי הונח, אלא שספק אם הושמד לאחר מכן, שאז אנו אומרים 'העמד דבר על חזקתו', כלומר מניחים שהמצב שהיה בשעת הנחת העירוב, שהעירוב היה קיים המשיך גם לאחר מכך, והשתנה רק לאחר בין השמשות[36]. אולם כלל זה לא נאמר אם יש ספק בעצם הדבר, אם העירוב בכלל הונח. סיבת הבדל זה היא כיוון שלא ניתן להגיד במקרה כזה 'העמד דבר על חזקתו', כיוון שבמקרה זה לא הייתה חזקת היתר שהעירוב ודאי היה קיים בשעת הנחתו, אלא יש ספק האם בכלל הונח[37].

ביטול רשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביטול רשות

במקרה וחלק מהדיירים שלהם בעלות ברשות המשותפת השתתפו בעירוב החצרות וחלקם, או אפילו אחד מתוכם, לא השתתף בעירוב - העירוב אינו מועיל להתיר את הטלטול, מפני הבעלות ברשות המשותפת של מי שלא נשתתף בעירוב. אולם ניתן לעשות 'ביטול רשות' - הסתלקות סמלית מהבעלות על הרשות, דבר שגורם לכך שעירוב החצרות יחול, היות שלאחר ביטול הרשות של הדייר שלא השתתף בעירוב - נמצא שכל בעלי החצר השתתפו בעירוב החצרות.

ביטול רשות יכול להעשות כלפי בעלות ברשות משותפת, כגון חצר, או כלפי רשות פרטית, כגון בית מגורים, וכן יכול להעשות על ידי יחיד המבטל רשותו לרבים, רבים המבטלים רשותם לרבים, או על ידי רבים המבטלים רשותם ליחיד.

עירוב חצרות בחצר שבה גר גוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שכירת רשות

התקנה המקורית של עירוב חצרות הייתה שגוי שדר בחצר משותפת - אינו נחשב לדייר לעניין עירוב חצרות, ואינו אוסר על דיירי החצר היהודיים את הטלטול בחצר, אף שגם לו חלק בחצר המשותפת, ואין הוא משתתף בעירוב החצרות. אולם מאוחר יותר אסרו חכמים על הטלטול בחצר במקרה ובו ישנם לפחות שני דיירים יהודים ודייר גוי אחד. דין זה הוא אחד מהדינים שמטרתם הרחקה בין יהודים לגויים, היינו שבגלל איסור הטלטול בחצר בשבת - יעבור היהודי לגור עם שכנים יהודיים ויתרחק ממגורים עם גויים. אולם ניתן להתיר את טלטול החפצים בחצר שבה גר גוי באמצעות שכירת רשות, היינו שכירה סמלית של רשות הגוי בחצר למשך השבת, בדומה לביטול רשות שנעשה במקרה ובו דייר יהודי לא השתתף בעירוב החצרות. (אולם אין כל תועלת אם גוי יבטל רשותו)

חצר שבה גרים גויים לבדם או מספר גויים ויהודי אחד - מותר לטלטל מהבתים לחצר ללא כל צורך בתיקון, ורק כאשר גרים לפחות שני יהודים יש צורך בתיקון עירוב חצרות יחד עם שכירת רשות.[38]

לדין זה חשיבות רבה בעת תיקון עירוב מסביב לשטח בו גרים יהודים וגויים יחדיו.

עירוב חצרות בחצר בו גר צדוקי ועבריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צדוקי נחשב ליהודי, ויכול לבטל רשותו. אולם הוא אינו יכול להשתתף בעירוב החצרות, היות שזו תקנה שאין הצדוקים מודים בתוקפה, ולפיכך אין משמעות להשתתפותו בה.[39]

ישראל עבריין שעובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא - נחשב כגוי ואינו יכול להשתתף בעירוב החצרות או לבטל רשותו, ותקנתו היא רק בשכירת רשות.[39]

עירוב חצרות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מקובל שבמקביל לסידור עירוב על ידי רבנויות מקומיות דואגות הרבנויות גם לסידור עירוב חצרות כהשלמה לעירוב. עירוב החצרות מורכב בדרך כלל ממצות, כדי שיוכל לשמש גם בימי הפסח, ומכיוון שמצה נשארת ראויה לאכילה לתקופה ארוכה, והוא מחודש בדרך כלל פעם בשנה בערב פסח. את העירוב מזכים לכל התושבים הגרים במקום העירוב, מדין זכין לאדם שלא בפניו. מקובל להניח את העירוב בבית הכנסת, מפאת היותו מקום ציבורי ועל מנת לפרסם את עירוב החצרות.

היות שעל מנת שהעירוב יחול יש לשכור את רשותם של גויים הגרים בתחום העירוב, וכדי להתגבר על הבעייתיות במעמדו של הציבור החילוני לגבי עירוב החצרות, מקובל לשכור שכירה סמלית של כל הרשויות הפרטיות ממשטרת ישראל, על בסיס ההנחה שמכיוון שלמשטרה יש רשות להיכנס לכל רשות פרטית בהתאם לצורך, היא מחזיקה בבעלות מסוימת על רשויות פרטיות, ולכן ניתן לשכור את הרשויות ממנה. שכירות סמלית זאת נעשית ברמה ארצית על ידי הרבנות הראשית לישראל. שכירת הרחבות הציבוריים מתבצעת באופן דומה מגורמים שונים.

עירוב חצרות במקום שאינם אוסרים זה על זה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל מתקנים עירוב חצרות במקום שבו לולא תיקון עירוב החצרות יהיו הדיירים אסורים בטלטול, כגון בחצר משותפת. אולם ניתן לתקן עירוב אף בין מקומות שאינם אוסרים את הטלטול אחד על השני, על מנת להתיר את הטלטול ביניהם, לדוגמה בין שתי חצרות משותפות סמוכות. (במקרה ואין עירוב המקיף אותם, שנעשה יחד עם עירוב חצרות כללי לכל שטחו) במקרה זה מניחים עירוב אחד באחד הבתים של אחד החצרות, המועיל להתיר גם את הטלטול בכל חצר לעצמה, וגם את הטלטול בין שתי החצרות.[40] כמו כן ניתן לתקן עירוב חצרות בין שני בתים בקומה שנייה שביניהם רחוב, שנחשב לרשות הרבים, היות שאין רשות הרבים בגובה של יותר מ-80 ס"מ (עשרה טפחים).[41]

דוגמה נוספת, יישובים שכנים שלכל אחד מהם עירוב נפרד יכולים לעשות עירוב חצרות אחד על מנת שיהיה מותר לטלטל חפצים בין תחומי שני העירובים, ולא רק בתוך תחום העירוב המקומי.

עירוב חצרות לשני מקומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם בודד או קבוצה של אנשים יכולים לערב עירוב חצרות בשני מקומות שונים, שכן לאדם יש רשות לקבוע את מקום סעודתו במקומות שונים, ועירוב החצרות משמעו קביעת מקום סעודה משותף בין השותפים בעירוב.[42]

עירוב משום קניין או משום דירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא[43] ישנה מחלוקת, האם עירוב החצרות מועיל מדין קניין, היינו שבעל הבית שבו מונח העירוב מקנה לכל אחד מהדיירים האחרים חלק בבית לצורך עירוב החצרות, או שהעירוב הוא משום דירה, היינו שרואים כאילו כל הדיירים גרים בבית שבו מונח העירוב. ישנם מספר דינים התלויים בהבחנה זאת. להלכה נפסק שעירוב משום דירה.[44]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גמרא מסכת שבת יד, ב
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ראו ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ב
  3. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף א
  4. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ג
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק ח', הלכה ד'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב, עמוד ב'.
  7. ^ מגיד משנה הלכות יום טוב פרק א הלכה ד והלכות עירובין פרק ח הלכה ד.
  8. ^ חידושי הרשב"א ביצה יב עמוד א דיבור המתחיל ומ"מ משמע, מובא גם במגיד משנה הלכות עירובין ח ד.
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקכ"ח, סעיף א', וראו גם משנה ברורה שם סעיף קטן א.
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ח, סעיף א'.
  11. ^ חידושי הריטב"א ביצה דף יב עמוד א דיבור המתחיל וכתב הריטב"א ז"ל, מובא גם בביאור הלכה סימן תקי"ח דיבור המתחיל ואם הניח עירוב.
  12. ^ משנה ברורה סימן תקיח סעיף קטן י.
  13. ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף יח
  14. ^ 14.0 14.1 ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף טז
  15. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסח סעיף ג
  16. ^ 16.0 16.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יד
  17. ^ 17.0 17.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף טו
  18. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יז
  19. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף טז
  20. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסז
  21. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסט סעיף א
  22. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יח
  23. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יט
  24. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף כ - כב
  25. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסח סעיף א
  26. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסח סעיף ז
  27. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יא
  28. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יג
  29. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ח
  30. ^ 30.0 30.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ט
  31. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף ג
  32. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף ד
  33. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצג סעיף ד
  34. ^ 34.0 34.1 ערוך השולחן אורח חיים שצג סעיף א
  35. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף כה
  36. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף א
  37. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף ב
  38. ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כט
  39. ^ 39.0 39.1 ערוך השולחן אורח חיים שפה סעיף א
  40. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף ח
  41. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעג סעיף א
  42. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף טו
  43. ^ ערובין מט א
  44. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ז

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.