עיתונאות

עיתונות בפעולה – מסיבת עיתונאים משנת 2017

עיתונאות או עיתונות היא פעילות של איסוף, ניתוח, עריכה, והפצה של תוכן מידעי העוסק באירועים אקטואליים באמצעות אמצעי תקשורת מודפסים ואלקטרוניים.

בעבר התייחסה המילה "עיתונות" בעיקר לדיווחים בעיתונים מודפסים, אך במאה ה-20, עם התפתחות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט, הורחב המונח והוא כולל גם מגזינים, בלוגים, פודקאסטים, רשתות חברתיות, דואר אלקטרוני וספרים.

העיתונאות מהווה את הבסיס לפעולתם של אמצעי התקשורת – עיתונים, ארגוני חדשות, תוכניות רדיו וטלוויזיה ואתרי חדשות מקוונים – וכוללת לא רק חדשות אקטואליות, אלא גם תחומים כמו כלכלה, תרבות, טורי דעה, רכילות ועוד. אנשי המקצוע העוסקים בעיתונאות, לרוב לפרנסתם, קרויים עיתונאים.

היסטוריה של העיתונות

במאה ה-16, כשמכונות דפוס גדולות התחילו להתפשט בעולם, הוקמו עיתונים כדי לספק חדשות ליותר ויותר קוראים. ההופעה הראשונה של חברת עיתונות פרטית הייתה בסין, בזמן סוף שלטונה של אימפריית המינג – בשנת 1582. העיתון Relation aller Fürnemmen und gedenckwürdigen Historien (יחס כל הנסיכים וההיסטוריה הבלתי נשכחת) של יוהאן קרולוס (Johan Carolus), שפורסם בשנת 1605 בשטרסבורג, בדרך כלל מוכר בתור העיתון הראשון באירופה.

חופש העיתונות נוסד באופן רשמי בבריטניה בשנת 1695. אלן רוסברידג'ר , שהיה בעברו עורך עיתון הגרדיאן אמר: "רישוי העיתונות בבריטניה בוטל ב-1695. זכרו כיצד החירויות שהושגו כאן הפכו למודל לרוב העולם, והיו מודעים לכך שהעולם עדיין עוקב אחרינו כדי לראות כיצד אנו מגנים על חירויות אלו."[1] העיתון היומי האנגלי המצליח הראשון, The Daily Courant, פעל בין השנים 1702 ל-1735.

מיזמים עיתונאיים פרטיים הוקמו באזורים כמו האימפריה הבריטית והאימפריה הרומית הקדושה, מדינות אחרות כגון צרפת ופרוסיה שמרו על שליטה הדוקה יותר בעיתונות, התייחסו אליה ככלי תעמולה ממשלתי והפעילו עליה צנזורה אחידה. ממשלות אחרות, כמו האימפריה הרוסית, אף חשדו בעיתונות עד כדי איסור מוחלט על פרסומים עיתונאיים עד אמצע המאה ה-19. ככל שפרסום עיתונים הפך לנפוץ יותר, עלו תדירויות הפרסום לרמה שבועית ואף יומית. עיתונים התרכזו בעיקר בערי מסחר מרכזיות כמו אמסטרדם, לונדון וברלין. באמריקה הלטינית הופיעו העיתונים הראשונים במחצית השנייה של המאה ה-19.

אמצעי תקשורת ומהפכות המאה ה-18 וה-19

העיתונות מילאה תפקיד מרכזי בגיוס תמיכה ציבורית למען המהפכות הליברליות של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19. במושבות האמריקאיות, עיתונים עודדו את הציבור להתקומם נגד השלטון הבריטי על ידי פרסום תלונות נגד הכתר הבריטי והפצת חיבורים מהפכניים כמו אלו של תומאס פיין, בעוד שעיתונות נאמנת לכתר עודדה תמיכה נגד המהפכה האמריקאית. לאחר הקמת ארצות הברית המשיכה העיתונות להיות מעורבות בפוליטיקה בצורה מפורשת לאורך המאה ה-19.

בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית, צצו עיתונים פוליטיים רבים, לדוגמה L'Ami du peuple, בעריכת ז'אן-פול מארה,שהיה ידוע במיוחד במאבקו לזכויות השכבות הנמוכות המהפכניות. בשנת 1800, נפוליאון החזיר את חוקי הצנזורה הקפדניים, אך לאחר שלטונו פרחה העיתונות והפכה לגורם חשוב בתרבות הפוליטית. במהלך מהפכות 1848, פרסומים רדיקליים כמו Rheinische Zeitung Pesti Hírlap ו-Morgenbladet עודדו את הציבור להדיח את הממשלות האריסטוקרטיות של מרכז אירופה. עיתונים ליברליים מתונים יותר, כמו הבולטין הרוסי, שיבחו את הרפורמות הליברליות של אלכסנדר השני ותמכו בזכויות מדיניות וכלכליות לאיכרים ובכינון פרלמנט ברוסיה. מהצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית, עיתונים סוציאליסטיים וקומוניסטיים זכו לפופולריות רבה בצרפת, ברוסיה ובגרמניה, למרות שהיו בלתי חוקיים.

אתיקה עיתונאית

ערך מורחב – אתיקה עיתונאית

במקומות שונים בעולם קיימים קודים אתיים שונים לעיתונאים. אתיקה עיתונאית כוללת לרוב עקרונות משותפים: אמת, דיוק, אובייקטיביות, הוגנות, נייטרליות ואחריות ציבורית – כל אלה נוגעים לתהליך איסוף המידע בעל הערך החדשותי ולפרסומו לציבור.

בישראל וברוב מדינות העולם אין חובה חוקית על עיתונאי להגנה או אי-פרסום פרטי מקור עיתונאי, במסגרת הזכות לפרטיות או כל זכות אחרת. כמו אין חוק האוסר מעקב במסגרת חוק האזנת סתר אחר עיתונאים או משרדי עיתונאות ותקשורת. כשגם כלל חיסיון עיתונאי מתוקף חופש העיתונות, אינו מהווה חלק מזכויות אדם ומכאן לא מחייב. לאור כך, היסטורית במהלך ולאור ממצאי חקירה משטרתית פנו שוטרים לעיתונאים במטרה לאשש ולחשוף מקורות, כמו היו ריבוי מקרי הסגרת מקורות על ידי עיתונאים גם ללא דרישה משטרתית. מבחינה אתית היו עיתונאים שנטו להגן על מקורותיהם, במטרה למנוע השלכות עתיד שליליות על המודיע (מקור) בחשיפת מידע שיכול להיחשב כפלילי או חשיפת שחיתויות. וזאת בין היתר במטרה לבסס תדמית אמינות מקצועית שתמשוך עוד מקורות ולטובת ביסוס עצמי מקצועי, כדוגמת מקרה ג'ודית מילר.

בשנת 1954 פרסמה הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ) את "הצהרת העקרונות בנוגע להתנהלות עיתונאית" (Declaration of Principles on the Conduct of Journalists), המוכרת גם כ "הצהרת בורדו"[2]. "אמנת האתיקה העולמית לעיתונאים" (Global Charter of Ethics for Journalists), משלימה את "הצהרת בורדו" ואומצה בקונגרס העולמי ה-30 של הארגון בתוניס, ב-12 ביוני 2019. האמנה מבוססת על טקסטים מרכזיים של המשפט הבינלאומי, ובמיוחד על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. היא כוללת 16 סעיפים וכן מבוא, ומגדירה את החובות והזכויות האתיות של עיתונאים.

העקרונות המרכזיים באמנת האתיקה העולמית לעיתונאים מתמצים בכך שעל העיתונאי לפעול ביושר, אמינות, הגינות, כבוד לפרטיות, אחריות ציבורית, הפרדה בין עובדות לדעות, מניעת הסתה או אפליה, שמירה על חיסיון מקורות, תיקון טעויות, איסור עיוות מידע או גניבה ספרותית – וכל זאת תוך שמירה על חופש העיתונות ופעולה עצמאית שאינה בשירות רשויות הביטחון.

התחלת העיתונאות העברית

שער עיתון ה"מגיד"

העיתונאות העברית התפתחה לאט, והעיתון העברי התחיל להופיע רק כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים באירופה ובאמריקה (1582). אבל כשהעיתונים העבריים התחילו להופיע, הם התפשטו במהירות.

תחילת דרכה של עיתונאות זאת הייתה באירופה. באמצע המאה ה-19 החלו להשתמש בעברית כשפת חול ולא רק לשון קודש. המשכילים היהודים, בעיקר הציונים, ביקשו להתבטא בעברית, וזה כלל עיתון עברי. חלוץ העיתונים העבריים היה ה"מגיד" שיצא לאור על-ידי אליעזר ליפמן ליברמן בשנת תרט"ז (1856) בפרוסיה. מי שרצה להופיע בעיתון היה צריך לכתוב על מקרה שקרה אצלו בעיר ולשגר אותו לעיתון. האנשים שכתבו כתבות לעיתון כובדו מאוד במקומות מגוריהם.

השלכות האינטרנט על תעשיית העיתונות

הפיכת האינטרנט לתשתית תקשורת מרכזית, ובייחוד התבססותה של העיתונאות על ערוצי מדיה חברתיים להפצת התוכן והמידע שלה, השפיעה רבות על התעשייה ועל תפקידם של העיתונאים. יש שראו את האינטרנט כיוצר חוסר ודאות כלכלי עבור תעשיית העיתונות. בארצות הברית למשל ירד מספר העיתונים מ-1,611, בשנת 1990 ול-1,387, בשנת 2009. גם ברחבי העולם הייתה ירידה במספר העיתונים ששווקו עם עליית הטכנולוגיה. מספר גדול של עיתונים נסגר במהלך המאה העשרים ואחת, ומשרות עיתונאיות רבות אבדו. הרקע לסגירת העיתונים וביטול המשרות היה הפיחות בהכנסות מפרסום. עם עלייתה של פלטפורמות דיגיטליות התחילו המפרסמים לפרסם באמצעותן במקום באמצעות ארגוני חדשות.

בנוסף, רשתות חברתיות כמו טוויטר, הפכו לאמצעי משמעותי לאיסוף ולדיווח חדשות באופן מיידי ומהיר יותר מהפצת עיתון, דבר שאיים אף הוא על מקצוע העיתונות, במקביל, ההופעה של טכנולוגיות תקשורת ניידות שינתה את מערכת היחסים בין עיתונאים לבין הארגון שמעסיק אותם, והעניק לעיתונאים חופש מחדר החדשות. טכנולוגיה זו אף הקלה על עיתונאים לא להיות מועסקים על ידי מוסד תקשורתי. תעסוקה עצמאית אפשרה לעיתונאים לפרסם מידע באופן מהיר יותר ללא לחצים ארגוניים. אולם, מודל תעסוקתי זה מלווה בחוסר ודאות כלכלי גדול ובהמשך קיומם של לחצים מצד מקורות.

ראו גם

• מקור (עיתונות)
• חופש העיתונות
• תחקיר עיתונאי
• חיסיון עיתונאי
• ועדת העורכים
• הטיות פוליטיות בתקשורת
• לשכת העיתונות הממשלתית
• שידור ציבורי
• היסטוריית העיתון
• היסטוריה של העיתונאות בארץ ישראל
• העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
• מדריך הסגנון של AP
• חוק הגנת הפרטיות

לקריאה נוספת

• יחיאל לימור, רפי מן, עיתונאות בעידן הדיגיטלי. רעננה: למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה, ©תשפ"ב 2022.

קישורים חיצוניים

• אוסף העיתונות וכתבי העת של הספרייה הלאומית
• לייף האקר: 8 דרכים לשיפור הכתיבה העיתונאית, באתר נענע 10
• שלום רוזנפלד, עתונאות – דראמה של עימותים, מעריב, 15 בספטמבר 1985
• יעל גאוני, ‏למי יש יותר כבוד? כרבע מהציבור חושב שהעיתונות היא מקצוע מכובד, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2008
• גיא קצוביץ', ‏סופו של העיתונאי? האלגוריתם שיחליף אותו כבר כאן, באתר גלובס, 16 ביוני 2012
• אלונה בר און, ‏מיהו עיתונאי, מהו מו"ל, ומה תפקידה של מועצת העיתונות?, באתר גלובס, 13 בדצמבר 2020
• אשר שכטר, אומרים שיש עיתונות אחרת, באתר TheMarker‏, 26 באוקטובר 2012
• סיני גז, כבלי השמירה של הדמוקרטיה
• יובל דרור, איך טוויטר הרסה את העיתונות, באתר העין השביעית, 4 באוגוסט 2022
• עיתונאות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עיתונאות, דף שער בספרייה הלאומית