עיתונות מפלגתית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עיתונים בישראל 1949

העיתונות המפלגתית הייתה האשכול המרכזי של העיתונות הכתובה בישראל בתקופת היישוב ועם קום המדינה, לצד העיתונות העצמאית שהיקפה וחשיבותה הייתה נמוכה. כבר מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 וביתר שאת מאז מלחמת יום כיפור חל פיחות במעמדם כעיתונים בעלי רמת סיקור מהימנה וגבוהה והידרדרות לגירעונות כבדים. נכון ל-2014 קיים מיעוט משמעותי של 5 ביטאונים מפלגתיים בעברית, בתפוצה דלה, כולם דתיים[1], בנוסף רואים אור ארבעה עיתונים מפלגתיים בערבית.

שורשיה של העיתונות הכתובה בעברית נעוצים עוד בתקופת הישוב הישן ובחברה היישובית של טרום המדינה. העיתונים נולדו כדי לשמש ביטאונים רעיוניים לזרמים חברתיים-פוליטיים בחברה הארצישראלית. מתוך כך נולדה העיתונות המפלגתית כהשתקפות של הזרמים הפוליטיים השונים שרווחו בחברה. המשותף לכל העיתונים המפלגתיים, הוא שהעיתון המפלגתי היה נתון כולו לשליטת הממסד המפלגתי. המפלגה הייתה ממנה את העורך הראשי ואת שאר בעלי המשרות הבכירות בעיתון. בנוסף, נוהלי הפרסום ומדיניותה היו מגויסים לצורכי המפלגה – הסיקור, הפרשנות והפובליציסטיקה.

תפקיד העיתונות המפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונות המפלגתית ענתה על כמה צרכים בחברה הישראלית:

  • חברתיים: העיתון המפלגתי היווה צינור ביטוי והעברת מסרים של השקפות פוליטיות, עמדות והפצת רעיונות חברתיים-פוליטיים בחברה הישראלית המתגבשת. הוא תיווך וגישר בין מסגרות שונות בחברה לבין הקוראים.
  • פוליטיים: העיתון המפלגתי היווה עוגן לשמירה על מעמדה של האליטה המפלגתית, וכן חיזוק ההגמוניה שלה ושליטתה בקרב חברי המפלגה. ואכן, דוד בן-גוריון ראה ב"דבר" אמצעי חדירה את כל שכבות הפועלים, מן המרכז ומן הפריפריה, הן בתקופת היישוב והן לאחר הקמת המדינה. גם כאשר העיתון כשל מבחינה כלכלית ולא הנפיק רווח, נמנעה סגירתו הודות לחשיבותו הפוליטית.
  • חינוכיים: העיתון המפלגתי ראה שליחות בפועלו גם במישור החינוכי, בתפסו כסוכן חִבְרות של העולים החדשים וכן של החברה בכלליותה.
  • תקשורתיים: העיתון המפלגתי סיפק ידיעות חדשותיות וסיקר אירועים חשובים מן העולם, בייחוד בעידן שלפני הקמת המדינה, עוד כשהעיתונים הפרטיים היו קטנים ולא מבוססים.

הסיבות שהביאו לשגשוג העיתונות המפלגתית בשנותיה הראשונות של המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגות בתקופה זו היו מפלגות המון ולא מפלגות שלד, כלומר המפלגה נגעה, עסקה והכילה תחומיי חיים רבים פרט לפן הפוליטי, ובזה גם בעיתונות, מידע, סיקור, חינוך ועוד.

העיתון מומן על ידי המפלגה, כך שמהפן הכלכלי גם אם לא היה רווחי, לא חשש לקיומו.

העיתון הכיל מידע חדשותי בענייני פנים, חוץ ואקטואליה, בנוסף על המידע התעמולתי.

הקוראים הסתפקו בעיתון אחד, לא היה מקובל לצרוך כמה עיתונים.

עיתונים מסוימים חייבו את מתפקדי המפלגה להימנות עם חברי העיתון כדי לשמור על ביטחונם הכלכלי. כגון "על המשמר", שחברי הקיבוצים והמושבים התבקשו לחתום על העיתון כחלק מהשתייכותם לקיבוץ הארצי.

הסיבות לדעיכת העיתונות המפלגתית בשנות ה-60–70[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונות המפלגתית לא התאימה יותר לגידול החברה, ולהתרחבותה. מגוון של צרכים, כגון חברתיים, אישיים, כלכליים, תקשורתיים ופוליטיים – העיתון המפלגתי לא ידע, או לא הצליח לספק אותם.

נוצר ביקוש למקורות מידע רבים יותר, אשר לא מזדהים תחת קו אידאולוגי או מפלגתי מסוים. כמות הקוראים הוותיקים והצעירים התמעטה, בשל שינוי ביחס למפלגות השמאל ובשל שינויים בכלל במפה הפוליטית. העיתונות המפלגתית לא עמדה בתחרות עם העיתונות הפרטית לאור השכלולים הטכנולוגיים בגרפיקה שלה ובאיכות ההדפסה שלה. הפער וויזואלי בין השניים היה ברור ויצר פער חזותי בין שני העיתונים.

המפלגות עצמן צמצמו את חסותן על העיתון המפלגתי ועברו לעיתונות הפרטית, שנוכח הפופולריות הגוברת שלה, שירתה יותר טוב את מטרות המפלגה. מזכיר מערכת "דבר", חיים אייזיק, השכיל להבחין כי על-מנת שישרדו העיתונים המפלגתיים את מבחן הקדמה, המגוון החברתי והטכנולוגיה, עליהם לעשות ויתורים. הוא נאם על כך בסימפוזיון שערכה אגודת העיתונאים בתל אביב ב-1966:

על הביטאון המפלגתי לעשות ויתורים. ויתורים לטעמו של הדור, ויתורים למציאות הקיימת בהגשת החדשות, בפרופורציות בין החומר הקל והכבד, בין דברי עיון ובידור, בהמעטת נאומי עסקנים ומנהיגים" (ספר השנה של העיתונאים, תשכ"ו, 49, אצל כספי ולימור, 1992, ע' 42).

העיתון המפלגתי לא ידע ליישם את ויתורים אלו, וכך דעיכתו הייתה בלתי נמנעת, ושיאה היה בין שנות ה-60–70.

היסטוריה של העיתונות המפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

לחצו כדי להקטין חזרה
ש"י עגנוןדוד שמעונייוסף חיים ברנראלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'Shimoni, Brenner, Azar, Agnon.jpg
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

"הסביבה האינטלקטואלית" של הפועל הצעיר בראשיתו. מימין: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אז"ר וש"י עגנון (1910)

כמות העיתונים היומיים ביישוב, שיצאו על ידי כל פלג אידאולוגי, הייתה בלתי פרופורציונלית לגדלו הזעיר[2]. על דפי העיתונות סערו ויכוחים ופולמוסים בנוגע לדמות המדינה שבדרך, ארגון העבודה, התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, תגובות לשואה, היחס לערבים, המאבק בבריטים ועוד. השפה העיתונאית האידאולוגית נטתה לארכנות ומאמרים פרוגרמטיים ואקדמאיים ארוכים היו נפוצים מאד. הטון והגישה ברוב העיתונות האידאולוגית הושפעו ממסורת העיתונות המזרח אירופית הכבדה, וממורשת העיתונות היהודית הדתית-כיתתית בגולה והיו לפיכך חד-צדדיים, כבעיתוני התקופה באירופה, שהתפצלה בחדות בין אידאולוגיות יריבות.

עד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית העלייה השנייה (1907) ועד מלחמת העולם הראשונה צמחה בארץ ישראל עיתונות עברית מקורית ואידאולוגית. בירושלים נדפסו שני שבועונים בעלי תודעה ציונית-סוציאליסטית, הפועל הצעיר, בטאון מפלגת הפועל הצעיר (ראה אור ב-1907 ועד 1970 והיה בכך לשבועון העברי בעל אורך החיים הרב ביותר) שעל מעצבי דרכו נמנו דוד שמעוני, אז"ר וש"י עגנון והאחדות, בטאונה של מפלגת פועלי ציון (1910-1915) שעל אנשיו נמנו יצחק ורחל ינאית בן-צבי, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל. באופן יוצא דופן כתב יוסף חיים ברנר בשני השבועונים. "האחדות" הצטיין בכך ששילב בקואופרטיב את מלאכת העיתונאות עם מלאכת הדפסת העיתון ב"דפוס אחדות". שני עיתוני הפועלים התפלמסו זה נגד זה והיו מאוחדים בבוז שרכשו לעיתון "הצבי" הסנסציוני של אליעזר בן יהודה. ב-1915 הוציא השלטון העות'מאני בארץ ישראל. לגבי עיתונות היישוב בתקופה העות'מאנית מציין עוז אלמוג: "בשעה שעיתונות המערב יצאה במיליוני עותקים מדי יום והודפסה במכונות רוטציה חשמליות, יצאו עתוני ארץ ישראל פעם בשבוע בכמה מאות עותקים והודפסו במכונות ידניות; בשעה שעתונות המערב יצאה בפורמט פוליו גדול ובכמה עשרות עמודים לגיליון, שמרה העתונות הארץ ישראלית על פורמט קוורטו צנוע וגיליונותיה כללו בדרך כלל בין ארבעה לשמונה עמודים"[3].

ימי המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המנדט הבריטי בישרה לראשונה על חופש עיתונות יחסי בארץ ישראל.

ב-1925 הוציאה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל את בטאונה דבר בעריכתו של ברל כצנלסון שהפך ליומון הנפוץ ביישוב והיווה למעשה שופרה של הנהגת היישוב. בין 1946 ל-1948 תמכה מפא"י בעיתון ערב בשם "חדשות הערב" במטרה להתחרות בעיתון "ידיעות אחרונות"[4][5]. בשנים 1919–1930 ו-1943–1945 הוציאה מפלגת אחדות העבודה את השבועון קונטרס. בשנת 1934 ראה אור עיתון הציונים הכלליים הַבֹּקֶר, כן יצא במסגרת החוג הציוני-כללי השבועון בוסתנאי (רחובות, 1929-1939), בטאונה של התאחדות האיכרים. ב-1937 הוציאה תנועת המזרחי את היומון הצופה. ב-1943 הוציאה תנועת השומר הצעיר את עיתונה "משמר" ששמו שונה ב-1948 לעל המשמר, העיתון הופץ במשקי הקיבוץ הארצי והחל מ-1945 צורף לו גם שבועון הילדים "משמר לילדים". ב-1937 נוסד יומון מק"י "קול העם", הבטאון הקומוניסטי הראשון בעברית.

התנועה הרוויזיוניסטית אשר יוצגה מראשיתה על ידי עיתונו העצמאי של בן-יהודה, "דאר היום", החלה להוציא יומונים משלה, החלוץ שבהם היה חזית העם (1931-1934) בעריכתו של יהושע השל ייבין לאחר מכן יצאו הירדן 1934-1939 והמשקיף (1938-1949) בעריכת אייזיק רמבה. במקביל ראה אור שבועונו של אלכסנדר זאובר, עיתון מיוחד (19331952). בניגוד ליומונים, בהם התפרסמו מאמרים פרוגרמטיים ופולמוסיים מול ההסתדרות ותנועת העבודה, התאפיין השבועון בעיסוק ברכילות וכתבות צבע.

ב-1922 נוסד שבועונה של אגודת ישראל "קול ישראל" (1922-1950) שנקרא גם "הקול", ב-1932 החל לצאת באופן בלתי סדיר בטאונה של מפלגת פועלי אגודת ישראל, "שערים", שהפך ליומון ב-1951.

התקופה שבין 1932 ל-1934 מכונה בפי חוקרי התקופה "מלחמת האזרחים ביישוב"[6] על רקע ארגון העבודה בין הרוויזיוניסטים להסתדרות. חלק ניכר מהמלחמה התבטא מעל דפי העיתונות המפלגתית, במאמרים נוקבים משני צידי המתרס לפני רצח ארלוזורוב ובעקבותיו.

עיתונות המחתרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יזכור" ב"החומה" ללוחמת ההגנה ברכה פולד, 24 במרץ 1946

בעת המאבק בבריטים, בעיקר בימי המאבק בספר הלבן, ראתה אור כמות גדולה של בטאונים מחתרתיים, כולם בעלי זיקה מפלגתית, ובהם חומר הסברתי ותעמולתי על אף הצנזורה הצבאית החריפה והעונשים הכבדים שהטיל השלטון[7][8].

החל מדצמבר 1934 הוציא ארגון ההגנה עיתון מחתרתי בשם במחנה, העיתון הפך ב-1947 לבטאונה הרשמי של ההגנה ולאחר מכן היה לעיתון הרשמי של צה"ל. ב-24 באוגוסט 1941 ראה אור גליונו הראשון של אשנב, העיתון המחתרתי הנפוץ ביותר ביישוב. העיתון הודפס בדפוס אחדות כדו-שבועון עד שלהי 1947 על ידי ארגון ההגנה וביטא את הזרם האקטיביסטי של מפא"י. מטרתו הייתה לפרסם ידיעות שנפסלו על ידי הצנזורה, בהן ידיעות על המפעל הציוני שאלמלא הצנזורה היו מוצאות את מקומן בעיתונות היומית הרגילה. מייסדו ועורכו הראשון של העיתון, ומי שקבע את שמו היה ברל כצנלסון. מכיוון שהעיתון לא היה חוקי, עריכתו והדפסתו נעשו בסתר, ואף בחלק מהמקרים הוצאו גליונות בשם "א-ב" לאחר שהבריטים הטילו איסור לפרסומו ואחזקתו. סך הכל הופיעו 157 גיליונות כאשר 42 גליונות הופיעו בשם "א–ב"[9]. מקיץ 1945 ועד קום המדינה הופץ על ידי ההגנה עלון-הקיר החומה. העלון, שהודבק בלילות על קירות ביישוב היהודי על ידי נערי גדנ"ע, כלל הודעות בנושאים בלתי-לגאליים כגון העפלה, "יזכור" ללוחמים שנהרגו, הוראות לפעולה אזרחית, דברי הסברה ותעמולה ולחם נגד מחתרות "הפורשים" (אצ"ל ולח"י).

בטאון האצ"ל הראשון נקרא "המצודה" וראה אור בשנים 1932–1933. מה-10 במרץ 1942 ועד קום המדינה היה בטאון האצ"ל הירחון חרות. הירחון כלל ארבעה עמודים, והופץ לרשימת כתובות של פרטיים ומוסדות. ובנוסף, הודבק על קירות באתרים מרכזיים ברחובות הערים והמושבות בארץ ישראל, בידי נערי "חיל תעמולה" (חת"ם) של אצ"ל. לאחר קום המדינה המשיך כעיתון יומי ובטאונה של תנועת החרות עד 1965. הלח"י הפיץ מ-1942 ועד 1945 בטאון תעמולתי בשם "החזית" אותו החליף בין 1945 ל-1947 הבטאון המחתרתי "המעש" שהופץ בקרב תומכיו ועל הקירות. בין דצמבר 1947 לספטמבר 1948 פרסמה תנועת הלח"י את היומון מברק כעיתון תנועתי גלוי. בניגוד לשאר עיתוני המחתרות שהיו תכליתיים וממוקדים בהסברה והנעה לפעולה, היו בעיתוני לח"י דברי ספרות, הגות ושירה (שהיוותה משקל-נגד ל"טור השביעי" של אלתרמן) מאת יוצרים כנתן ילין-מור, יונתן רטוש, ישראל אלדד ומרדכי שלו[10].

העיתונות המפלגתית במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949

עם הקמת המדינה התקיימו בה 11 יומונים עבריים (פרט ל"מברק" שנסגר על ידי מועצת המדינה הזמנית בעקבות הפעלת הפקודה למניעת טרור לאחר רצח ברנדוט בספטמבר 1948), 8 מהם עיתונים מפלגתיים שהמשיכו את עיתונות היישוב ("דבר" ו"הדור" של מפא"י, "הצופה" של תנועת המזרחי, "על המשמר" של מפ"ם, "הבֹקר" של הציונים הכלליים ו"חרות" של תנועת החרות (שהתאחדו ב-1965 ל"היום", עם איחוד מסגרותיהם המפלגתיות ויצירת גח"ל), "המודיע" של אגודת ישראל (החליף את "הקול" ב-1950) ו"קול העם" של מק"י) ובנוסף העיתונים המסחריים "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". העיתונות האידאולוגית-מפלגתית התקבלה בקרב השלטון כאתית, רצינית ומהימנה יותר מה"עסקים הפרטיים" שהעיתונאים בהם אינם אלא עט-להשכיר. ב-4 באפריל 1951 אמר בן-גוריון בכנסת: "חבר הכנסת בגין הביא נימוק מעיתון "הארץ". אבל מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב" ובמזכירות המפלגה אמר: "עיתון בשביל מפלגה חיוני. כי לא ייתכן קיום מפלגה ללא עיתון"[11] ועורך "הצופה" שבתאי דניאל אמר "מפלגה ללא עיתון היא כמפלגה אילמת"[12]. ואכן, העיתונות והמפלגתיות הלכו בשניות החמישים יד ביד. אל עיתוני היישוב נוספו יומון המפלגה הפרוגרסיבית "זמנים" (1953-1955) ו"למרחב" (1954-1971) של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, שהתפצלה ממפא"י.

בית "דבר" של ההסתדרות ומפא"י, לו היה עיתון לכל מגזר, קידם את העלייה ההמונית בהחלפת השבועון הגה ביומון מנוקד בעברית קלה בשם "אומר"[13] (ראה אור עד 1986). כן הוציאה מפא"י עיתונים מפלגתיים בשפות זרות עבור עולים חדשים באמצעות "החברה המאוחדת לפרסומים והדפסות"[14], בהם "ל'אקו ד'ישראל" (צרפתית; 1948-1958), "ידיעות חדשות" (גרמנית; 1935-1973), "לעצטע נייעס" (יידיש; 1949-1994) ו"נוביני קורייר" (פולנית; 1958-1994), שני האחרונים ראו אור כשבועונים עד ראשית שנות ה-2000[15]. מיד בראשית העלייה הגדולה מברית המועצות הוציאה מפלגת העבודה את העיתון הרוסי "נאשה סטראנה" (1968) וב-1990 ניסתה להוציא יומון רוסי נוסף, "ספוטניק", שנסגר כעבור זמן קצר. חשיבותה של העיתונות הייתה כה גדולה בעיני השלטון עד כי בן-גוריון, ראש הממשלה עצמו, אף פרסם מאמרים ב"דבר" תחת שם העט ס. ש. יריב (לאמור סבא של יריב).

החוקרת דינה גורן מציינת ש"עיקר מאמציהם [של העיתונאים בעיתונות המפלגתית] היה נתון לקידומן של מטרות אידאולוגיות, בין שהיו אלה מטרות המשותפות לכלל התנועה הציונית ובין שהיו של התנועות הפוליטיות שאליהן הם השתייכו. דפוסים אלה של עבודה עיתונאית גם הלמו את המקובל בארצות מוצאם של רוב העיתונאים ורוב הקוראים, כלומר, את הגישה המקצועית כפי שהתפתחה במזרח ובמרכז אירופה, שעיקרה הדגשת הצד האידאולוגי והפובליציסטי בעבודה העיתונאית, שבהשוואה אליו נחשבו הדיווח מן השטח ומלאכת הרפורטז'ה למלאכות פחותות בערכן"[3]. הפולמוסים החשובים של התקופה, כגון שביתת הימאים (1951), יחסי ישראל-גרמניה, השילומים, קליטת העלייה והעלייה הסלקטיבית, יחסי דת ומדינה ועוד התנהלו מעל דפי העיתונות ונחלקו אף הם לפי הקו המפלגתי. כמו בתקופת היישוב, הוקדש מקום נכבד לתיאור ארכני ומליצי של אספות-עם ומעמדים ציבוריים אחרים (בעיתונות תנועת העבודה, בפרט, נחגגו בפרטנות ובאריכות אירועי הקמת יישובים חדשים, קליטת עלייה, מפעלי משק וכלכלה והישגים אחרים של המדינה הצעירה). כן נכתבו בכל העיתונים מאמרים ארוכים בשאלות שברומה של האומה ועתידה. בד בבד מיעטו עיתוני הזרם המרכזי, הקונפורמי, בדיווחים אקטואליים ובעבודה עיתונאית חוקרת לחשיפת עוולות חברתיות. עיתונאי העיתונות המפלגתית ראו בעבודתם קודם כל שליחות אידאולוגית ורק לאחר מכן מחויבות עיתונאית מקצועית, ביקורתית ופלורליסטית[3].

לעיתונים מפלגתיים מסוימים נודעה חשיבות תרבותית רחבה יותר מאשר בתחום המפלגתי הצר. כך, למשל מוספו הספרותי של "למרחב", "משא" בעריכתו של אהרן מגד, היה אחד המוספים הספרותיים החשובים במדינה והבמה המרכזית של סופרי דור תש"ח. "הטור השביעי" של אלתרמן המשיך להופיע ב"דבר" וזכה לתהודה ציבורית ניכרת, "על המשמר" ועיתון הילדים שלו "משמר לילדים" היו במה בה פרסמו משוררים כלאה גולדברג, אברהם שלונסקי, דן פגיס, ויהודה עמיחי[16].

במשך כחמש שנים (1960-1965) העסיקה "הפרשה" או "עסק הביש" את העיתונות ואת המערכת הפוליטית בישראל כמעט מדי יום. העיתונים נחלקו בין מצדדי שר הביטחון פנחס לבון, מסע אותו הוביל "מעריב" לבין מצדדי ראש הממשלה בן-גוריון, אותו הוביל באופן נחרץ "הארץ". עיתונאי "דבר" נחלקו בין מצדדי לבון, ובהם בכירי המערכת והעורך הראשי, חיים שורר לבין מיטב הפובליציסטים, בראשות נתן אלתרמן, שתמכו בבן-גוריון. פוליטיקאים רבים הופתעו מהעיסוק האינטנסיבי בפרשה בעיתונות וראו בה גורם מזיק, מעכב ומתסיס בעיקר ערב הבחירות לכנסת השישית. "הפרשה" הייתה הקו ממנו החלה בישראל צמיחת עיתונות פתוחה יותר, ספקנית וחוקרת. היא העניקה לעיתונות חשיבות ראשונה במעלה בציבור ולגיטימציה לעיתונות הבלתי-מפלגתית ובראש ובראשונה ל"מעריב", שנחשב לפני כן לנחות[17][18]. בתגובה חוקקה הכנסת את חוק איסור לשון הרע שהגביל את הפרסום בעיתונות וחולל סערה ציבורית ושביתות[19].

ערב מלחמת ששת הימים אירגנו חלק מהעיתונים, ובפרט "הארץ", מסע נגד ראש הממשלה לוי אשכול, שנתפס כהססן, סטריאוטיפ שהודגש ונופח על ידי העיתונות, בקריאה למנות את משה דיין לשר ביטחון. לא ברור האם המסע העיתונאי שיקף דעה ציבורית או עורר אותה, כך או כך, העיתונות של סוף שנות השישים הייתה כבר בעלת כוח ציבורי ניכר ויכולת השפעה על החלטות הדרג המדיני[20]. לאחר מלחמת ששת הימים שקעה העיתונות הישראלית באופוריה ובאמונה ש"הכל בסדר". בשנת 1974 כתב שלמה אבינרי כי באותה עת שררה בעיתונות אווירה שבה "אין מצביעים על פגמים, הכל מלא שירים ותשבחות, קושרים כתרים למצביאים ומשתחווים לפני הממסד"[21].

בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים הגיעה העיתונות המפלגתית למשבר, מחסור באמצעים ובפרסום ותפוצה דלה הכריעו את "היום" של גח"ל ב-1969 והליכוד נותר ללא בטאון רשמי. המפלגה הקומוניסטית התפצלה ב-1965 ובנוסף ל"קול העם" נוסד שבועונה של רק"ח, "זו הדרך", "קול העם" גסס עד שנסגר ב-1975. ב-1971 התמזג "למרחב" עם "דבר". נתח העיתונות העצמאית עלה לכדי 3 יומונים מתוך 8 (כ-40% לעומת פחות מ-30% בראשית שנות ה-50). "דבר" אמנם התחזק עקב קליטת כותבי "למרחב" ומינויה של העורכת חנה זמר, אך מאבקים פנימיים בהסתדרות וירידת קרנה של מפלגת השלטון בלמו את שגשוגו[22].

לאחר מלחמת יום כיפור החל בישראל גל של ביקורת. העיתונות הלקתה את עצמה הן על הסיקור האופטימי והכנוע לפני המלחמה והן על הרמה העיתונאית בזמן המלחמה, בה צורפו עיתונאים למטות האלופים, ניזונו מהם כמקור יחיד, דיבררו אותם ואף ליבו את "מלחמת הגנרלים" (המקרה הקיצוני ביותר, אך לא היחיד, היה עיתונאי "מעריב" אורי דן שהצטרף לאריאל שרון). במקביל חסם דובר צה"ל פרסום מידע אליו התוודעו כתבים צבאיים בשטח, דבר שעורר זעם רב בקרב כתבים אלה. לאחר המלחמה חש חלק ניכר מהעיתונאים, כמו הציבור בכללותו, נבוך ומרומה וזעמם על הממסד הפוליטי והצבאי היה גדול. אווירת "אנחנו אשמים" בקרב העיתונאים שחשו שהיו כלי שרת בידי השלטון הובילה לשינוי יסודי במערכת היחסים בין העיתונאים לממסד הפוליטי והצבאי. זרעי מהפכת העיתונות שהתחוללה כעשור לאחר מכן נזרעו אז, בדיונים פנימיים במועצת העיתונות בישראל שנועדו לליבון המחדל העיתונאי[23].

נתוני הצריכה, המצביעים על ירידה מובהקת ברמת התפוצה של היומון, מחייבים זהירות והבנת הנסיבות. תחילה, הנתונים נמסרו על ידי העיתונים עצמם, ללא ביקורת תפוצה. שנית, המספרים מושתתים על מנויים או חברי מפלגה שחויבו לחתום כחברים בעיתון, מתוך עצם שייכותם הפוליטית ולא מתוך בחירה חופשית לצרוך את הביטאון המפלגתי. החתימה על העיתון הייתה דרך עקיפה במתן סיוע כלכלי לעיתון. כשהכרח זה הופסק וחברי המוסדות או הקיבוצים בחרו ללא התחייבות לביטאון המפלגה איזה יומון לקרוא – החלה הידרדרותו וגמיעתו של העיתונות המפלגתית.

העיתונות המפלגתית הגיעה לקיצה עם סגירתם של "על המשמר" (נסגר ב-1995) ו"דבר" (1996). העיתונים היחידים שנותרו מפלגתיים היו "הצופה" (שהתמזג ב-2007 עם "מקור ראשון", כבית אידאולוגי לציונות הדתית ולאו דווקא כשופרה של המפד"ל) והעיתונים החרדיים.

עיתונות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיתונות חרדית
גיליון "קול ישראל", כלל בעיקר ידיעות מגזריות

ב-1922 נוסד שבועונה של אגודת ישראל "קול ישראל" (1922-1950) שנקרא גם "הקול", ב-1932 החל לצאת באופן בלתי סדיר בטאונה של מפלגת פועלי אגודת ישראל, "שערים", שהפך ליומון ב-1951 (עד 1981 ולאחר כך פעל במשך תקופה כשבועון עד לסגירתו). עיתונים אלה סיפקו בעיקר ידיעות פנים-מגזריות מן הארץ ומן התפוצות. העיתון היומי החרדי רב התפוצה הראשון במדינת ישראל היה בטאונה של אגודת ישראל המודיע (ראה אור לראשונה ב-1950). ב-1985, עם הקמת מפלגת דגל התורה על ידי אלעזר מנחם מן שך ויעקב ישראל קנייבסקי יצא לאור לראשונה בטאונה יתד נאמן כעיתון יומי חרדי שני. הפיצול הגובר בחברה החרדית גרם להוצאת כתבי עת רבים של הפלגים השונים. "יום ליום" הוקם בשנת 1993 כביטאון ש"ס, תחילה כיומון ולאחר מכן כשבועון. ב-2009 התפצל מן "המודיע" יומון חדש, "המבשר" שהוקם על ידי מנחם פרוש ובנו מאיר ומזוהה עם סיעת שלומי אמוני ישראל באגודת ישראל. ב-2012 הוקם, מתוך פולמוס חריף, עיתון הפלס המזוהה עם הזרם הליטאי השמרני ומפלגת בני תורה. העיתון הוקם בחסותו של הרב שמואל אוירבך על ידי כמה מבכירי העיתון יתד נאמן לשעבר שפוטרו זמן קצר לפני כן על ידי אנשי הרב אהרן לייב שטיינמן, שהשתלטו על "יתד נאמן".

עיתונות ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונות פלסטינית לפני הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921 הופיע ביפו העיתון הפאן ערבי הלאומי "פלסטין", ב-1925 הפך ליומון ויצא עד כיבוש יפו באפריל 1948[24]. העיתון היה בעל נימה אנטי-ציונית מודגשת, אך פרט לכך לא צידד באחד מן הזרמים או המפלגות בציבור הערבי, אולם נתפס כעיתון נוצרי עירוני. העיתון גם הציג קו של הידברות עם יהודים לא-ציונים, דבר שהביא להתקפות עליו מצד גורמים ערביים[25]. באפריל 1934 נוסד היומון "א-דיפאע", שופרה של מפלגת אל-איסתקלאל, ובפרט של אגפה הימני (לדברי מבקר בשבועון אל-וחדה, נוסד בכספים נאציים[26]). מאמריו הצטיינו בנימה אנטי-בריטית חריפה ובנטייה לפשיזם.

ב-1944 ראה אור בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית בערבית, "אל-איתיחאד", היומון הערבי היחיד שהמשיך לצאת גם לאחר הקמת מדינת ישראל.

כבר ב-1936 ביקש משה שרת בוועידת מפא"י ליצור הסברה ציונית בערבית וקבע כי "פעולה זו לא תוכל להיעשות בלי כוחות מתאימים (עיתון ערבי!), ואלה אינם ברשות המחלקה המדינית"[27]. בשנת 1937 החלה ההסתדרות להפיץ את השבועון "חקיקת אלאמר" (حقيقة الأمر, "אמיתו של דבר"; הופיע עד 1959) שדן בעיקר בנושאי פועלים ועבודה[28].

עיתונות ערבית מפלגתית במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים מוסטפא כבהא ודן כספי מבחינים בין שני סוגים בעיתונות ערבית: "עיתונות של המיעוט" (עיתונות הנוצרת על ידי המיעוט לצריכתו ובפרט ניסוח עמדותיו כלפי הרוב) ו"עיתונות למיעוט" או "עיתונות מטעם" שתפקידה לנסח את דרישות הרוב מן המיעוט ולשמש להסברה. העיתונות המפלגתית של המפלגות הציוניות בערבית ביקשה להיות כלי להפרדת המיעוט הערבי-ישראל מן המרחב התרבותי הערבי הכללי. צרכן נוסף של עיתונות זו היה ציבור העולים החדשים מארצות ערב[29]. סיבה נוספת להפניית משאבים מפלגתיים ליצירת עיתונות ערבית הייתה שהמיעוט הערבי נתפס כמשאב אלקטורלי והעיתונות שימשה כמנגנון גיוס תמיכה פוליטית[28].

לאחר קום המדינה הוציאה ומימנה מפא"י מספר שבועונים בערבית (אלוטן (الوطن), אלאח'באר (الأخبار), אלהדף (الهدف) ואחרים) ויומון אחד, "אליום" (اليوم ;1968-1948), בעריכת איש "דבר" מיכאל אסף, שנוסד ביפו באוקטובר 1948 (והתמקם במשרדי העיתון "פלסטין"). העיתון כלל חומר מטעם מפלגת השלטון אל המיעוט הערבי כולל חומר שתורגם מ"דבר". מפ"ם הוציאה לאור מ-1952 גרסה ערבית של "על המשמר" (املرصاد) שכלל גם את הירחון "אלפג'ר" (الفجر, "השחר") ונחשב, בשל גיוס כותבים בעלי שיעור-קומה, כאיכותי יותר משאר העיתונות המפלגתיים. אחדות העבודה פרסמה את "אלעמל" (العمل, "העבודה"; 1959), מפלגת הציונים הכלליים פרסמה בערבית את "נשרת אלמרכז" (نشرة المركز, "עלון המרכז"; 1955) ותנועת החירות פרסמה את השבועון "אלחריה"( الحرية, "החירות"; 1954-1959). לאחר סגירת "אליום" החל לצאת בסתיו 1968 יומון ממשלתי מסובסד חדש שנועד למטרות הסברה הן לערביי ישראל והן לתושבי השטחים בשם "אלאנבאא" (الانباء, "החדשות"; 1968-1984)) בעריכת יצחק בר משה, יעקב חזמה ועובדיה דנון[30][28].

תנועת אל-ארד הייתה התנועה הערבית היחידה (פרט למפלגה הקומוניסטית, הדו-לאומית) שהוציאה בטאון ערבי עצמאי. התנועה, שכללה שילוב של פעילים לאומיים וקומוניסטים ערבים, איתגרה את חופש הביטוי והפיקה בטאונים חתרניים בין 1958 ועד 1961. על מנת לחמוק מהצורך ברישיון כל אחד מ-13 הגליונות שראו אור נשא את השם "ארד" ("אדמה"), בצירוף מילה נוספת (למשל "נדאא אלארד'" (קריאת האדמה), או "צרח'ת אלארד'" (צעקת האדמה) וכדומה)[28].

בשנות השבעים, במקביל לפתיחת השוק הערבי-ישראלי לעיתונים משאר העולם הערבי, פריחת העיתונות המסחרית הלא-מפלגתית בעברית ושקיעת העיתונות המפלגתית, נסגרו רוב העיתונים-מטעם. בשנות ה-80 וה-90 החלו לראות אור, בנוסף לשגשוג של עיתונות מסחרית-פרטית גם בטאונים מפלגתיים של המיעוט הערבי כגון "פצל אלמקל" (فصل المقال, "דברים נחרצים"), בטאון מפלגת בל"ד הרואה אור בנצרת ובטאוני התנועה האסלאמית בישראל, "א-סיראט" (الصراط, "הדרך") ו"צוות אלחאק ואלחוריה" (صوت احلق واحلرية, "קול האמת והחופש") הרואה אור באום אל-פחם[31].

עיתונים מפלגתיים שחדלו להופיע מאז הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "המשקיף" (עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית) – 1948-1936;
  • "מברק" (עיתון ערב של לוחמי חירות ישראל) – 1948-1947;
  • "היומן" (אגודת ישראל, הופיע רק בירושלים) – 1949-1948;
  • "המבשר" (עיתון ערב של אגודת ישראל) – 1950-1949;
  • "הדור" (עיתון ערב של מפא"י) – 1955-1948;
  • "זמנים" (המפלגה הפרוגרסיבית) – 1955-1953;
  • "הבוקר" (הציונים הכלליים) – 1965-1935;
  • "חרות" (תנועת החירות) – 1965-1948;
  • "הקול" (פועלי אגודת ישראל) – 1967-1949;
  • "היום" (גח"ל-ליכוד) – 1969-1966;
  • "למרחב" (אחדות העבודה) – 1971-1954;
  • "קול העם" (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) – 1975-1937;
  • "אומר" (ההסתדרות) – 1979-1951;
  • "שערים" (פועלי אגודת ישראל) – 1981-1951. מ-1982 נהפך היומון לשבועון;
  • "על המשמר" (מפ"ם) 1995-1943;
  • "דבר" (ההסתדרות הכללית) – 1925 - 1996;

ניתן לעמוד על הקשר שבין מעמד המפלגה לבין הגורל של הביטאון המפלגתי שלה: היחלשות המפלגה גרמה להתמעטות הקוראים, לדילול במשאבים הכספיים, ולסגירת העיתון מחמת חוסר תקציב וצריכה, או במקרים מועטים להפיכת היומון לשבועון.

הליכוד לא הצליח להקים עיתון מפלגתי, ואולי מעולם לא נזקק לו. אפילו לאחר המהפך ניסתה המפלגה השלטת להקים שבועון, אך גם הוא לא האריך ימים. דבר זה מפריך את הסברה שהייתה מקובלת בעידן השיא של העיתונים המפלגתיים, בשנות ה-50, שמפלגה ללא עיתון היא מפלגה אילמת. המפלגות הגדולות ויתרו על יומונים מטעמם, ומצאו דרך ביטוי בעיתונים הפרטיים, רחבי התפוצה, המבטיחים גישה לאוכלוסייה רחבה.

העיתונים המפלגתיים הבולטים מתקופת היישוב ועד שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דבר (עיתון)

היומון נוסד ב-1925 על ידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, והוגדר כעיתונה של ההסתדרות, אף על פי שלמעשה היה מזוהה כעיתונה של מפלגת העבודה. 4 שנים לאחר הקמת ההסתדרות, יצא לאור עיתונה. עורך העיתון ומייסדו, ברל כצנלסון, כתב בגיליון הראשון כי: "העיתון היומי.. הנהו יציר רוחה ופרי מאמציה של תנועת העבודה בארץ... מפעלה של ההסתדרות בשדה העיתונות הנהו המשך של אותה העבודה הגופנית, המשקית, התרבותית, האישית והחברתית אשר הפועל בארץ עושה יום יום בלי הרף, זה 20 שנה... לא עיתון בשביל פועלים יהא "דבר", כי אם עיתונם של פועלים, אשר אלפי חברים מכל פינות העבודה יפנו אליו..." (קרסל, 1964, 156).

חיים נחמן ביאליק, הוא שנתן את הפירוש לשם העיתון: "המילה "דבר" פירושה כפול בשפתנו: דבר סתם והדבר. ואחריות גדולה דרושה כדי לשמור את כף המאזניים, לבל ייבנה האחד על חשבון השני – החול והנשמה היתרה" (ביאליק אצל קרסל, 1964, ע' 155).

דבר היה מיוחד ב"דבר" היה בכך שהקדיש מאמרים ראשיים לסופרים כגון ש. ברנפלד וש"י עגנון, וכן "הטור השביעי" של נתן אלתרמן, שמילא תפקיד היסטורי מכריע בכינון דעת הקהל הארצי-ישראלית בתקופות משמעותיות בתולדות הארץ, טרם הקמתה ואחריה.

עם דעיכת העיתונות המפלגתית, שהחלה לבלוט בשנות ה-60, התקשה העיתון "דבר" להתקיים ולשמור על הפופולריות שלו. תפוצתו ירדה בהרבה, וכן מספר המודעות שבו הצטמקו. ההסתדרות לא הצליחה להעביר כספים ותמיכה לעיתון כפי שנהגה, עקב משברים כלכליים שעברו על חברות העובדים. היעדר כספים אלו שהבטיחו את קיומו הסדיר עד אז, הביאו לכך שבשנות ה-90 היה לעיתון חוב של 20 מיליון שקלים, לפי דיווחים שונים.

סקר שערך איגוד המפרסמים ב-1989, העלה כי שכבת הקוראים של "דבר" היא יחסית הומוגנית: שלושה-רבעים מקוראי העיתון הם גברים, רובם ממוצא אשכנזי, וכ-80% מהם הם חילונים. באשר לתפוצה שלו, מנתונים שהתפרסמו במחצית 1990, מתברר כי אף ש"דבר" הוא הנפוץ ביותר מבין העיתונים המפלגתיים, תפוצתו אינה עולה ממחצית תפוצתו של "הארץ". ב-1996, לאחר ניסיונות לעורר את תדמיתו ותפוצתו על ידי עורכים שונים (ד"ר יורם פרי שתחת כהונתו בוטלה כותרת המשנה של העיתון שהגדירה את "דבר" מיומו הראשון – "עיתון פועלי ארץ-ישראל"; ורון בן-ישי) נסגר העיתון. ב-2005 יצאה מהדורה אינטרנטית למלאת 80 שנים להולדת העיתון[32]. התקווה הייתה כי מהדורה זו תפיח חיים חדשים בהשתלשלות היומון ההיסטורי, אך היא התבדתה.

על המשמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – על המשמר

עיתונה של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), שלימים שינה את שמו ל"על המשמר", נוסד ב-1943. עורכו, יעקב עמית טען כי "רק במזיגה של מקצוענות עם אידיאות, ניתן לעצב דמות של עיתון שיהא ראוי למסורת הגדולה של עם הספר" (ספר השנה של העיתונאים, 1963, 41, אצל כספי ולימור, 1992, ע' 46). להנהגת מפ"ם הייתה השפעה וסמכות מכרעת בענייני העיתון, במינויי העורכים וכן הלאה.

ניתן לטעון כי העיתון שרד כלכלית, כל עוד חויבו כל הקיבוצים המשתייכים למסגרת הפוליטית של הקיבוץ הארצי, לחתום על העיתון ובכך לתרום תרומה כלכלית מכרעת באשר לקיומו. מצב זה נשתמר על תחילת 1990, אך ביולי באותה שנה שונה החוק – חברי הקיבוצים יכלו לבחור באופן חופשי את העיתון שעליו יהיו מנויים, מבלי להתחייב לחתום על העיתון המפלגתי. שינוי זה אישש את החששות של המתנגדים לשינוי – בכך שהביא למיטוט העוגן הכלכלי היחיד שהיה לעיתון. ב-1993 הגירעון של "על המשמר" הגיע למיליון דולר ("הארץ", 23.7.90), אותם היו אמורים לכסות מפ"ם והקיבוץ הארצי. תוצאות אלו מהוות עובדה לכך שעיתון המפלגה אינו העיתון שחברי המפלגה היו בוחרים בו כעדיפות ראשונה, אלא רק מכורח המנוי. בעיה זו משותפת לכל העיתונים המפלגתיים. העיתון נסגר ב-1995 כאשר צבי טימור היה עורכו הראשי.

עיתונות המחנה הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור העובדה כי העיתונים הפרטיים היומיים דבקו בקו חילוני מובהק, נזדקקו המחנות הדתיים השונים ביומון שיענה על דרישותיהם הקהילתיות והתקשורתיות. למרות זאת כוחם ומרכזיותם של עיתונים אלו נעו בהתאם למפה הפוליטית ולכוח האלקטוראלי שקיבלה כל מפלגה.

הצופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצופה

ביטאונה של המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל). העיתון עלה לאור ב-1938 כעיתון דו-יומי, נהפך במהרה ליומון, ביטאונה של התנועה העולמית של המזרחי. ניתן ללמוד על דעיכת העיתון מירידת נתוני התפוצה: בעוד שבשנת 1939, עמדה תפוצת העיתון על 3000 עותקים, תפוצת עיתון הערב הפרטי "ידיעות אחרונות" רק הכפילה את היקף התפוצה של "הצופה". יחס התפוצה בשנות ה-80 היה 1:29 לטובת "ידיעות אחרונות". ירידת קרנה של הציונות הדתית בכלל ושל מפלגת המפד"ל בפרט במציאות הפוליטית היא הסיבה העיקרית לדעיכת העיתון, ששרד 71 שנים.

עיתונות מפלגתית כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנות ה-2000, ישנם ארגוני תקשורת שונים המספקים את הצרכים שסיפקה בעבר העיתונות המפלגתית. אתרי אינטרנט של קבוצות פוליטיות ממסדיות (מפלגות: שינוי, העבודה, ליכוד, מרץ וכדומה), וחוץ ממסדיות מספקים מידע פוליטי ופרשנות לאירועים לאומיים. דוגמה לאתר חוץ ממסדי היא "הגדה השמאלית" המפרסם מאמרים הנוטים לצד האידאולוגיה של מפלגות וארגוני שמאל. ארגון תקשורת שונה, שפנה לצד הימני של המפה הפוליטית היה "ערוץ 7" הפירטי, המשדר משטח המים הבינלאומיים שמחוץ לישראל, והפונה לאוכלוסיית מצביעי הימין והמפלגות הדתיות. שני הארגונים הללו מספקים כיום את הצרכים שסיפקה העיתונות המפלגתית בעבר: העברת רעיונות אידאולוגיים והפצת השקפה פוליטית לאוכלוסיות מסוימות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על העיתונות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948-1990, עם עובד 1992 עמ' 41
  2. ^ גצל קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, הספרייה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ד עמ' 155
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 עוז אלמוג, מעיתונות מגויסת לביקורתית, מבוסס על ספרו ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"
  4. ^ "חדשות הערב" באתר תנועת העבודה
  5. ^ קמבל בלה, ‏"'חדשות הערב' - עתון הערב של מפא"י, 1948-1946", קשר 3, אביב 1988, עמ' 98-93 (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  6. ^ ראו אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929–1939, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד, 1977. וכן יהודה לפידות, לידתה של מחתרת, אתר "דעת"
  7. ^ על העיתונות המחתרתית ראו יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס, הוצאת המוזיאון לאמנות הדפוס, פרק י"ז: האות הלוחמת, עמ' 321–328
  8. ^ מרדכי נאור, ‏עיתונות המחתרת בארץ ישראל, קשר 9, אביב 1991, עמ' 31-22 (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  9. ^ "אשנב" בלקסיקון העין השביעית
  10. ^ "עיתונות במחתרת" ב מוזיאון הלח"י
  11. ^ מרדכי נאור, העיתונות בשנות החמישים, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, יד יצחק בן צבי 1997, עמ' 217
  12. ^ רפי מןכמו בועת סבון: על העיתונים של המדינה שלא זכו להגיע לחגיגות שנות ה-60, באתר העין השביעית, 7 במאי 2008
  13. ^ חדשות מנוקדות, דבר, 30 ביוני 1961
  14. ^ מרדכי נאור, התקשורת בעשור השלישי
  15. ^ יחיאל לימור, ‏כרוניקה של מוות ידוע מראש, קשר 25, אביב 1999, 41-51 (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  16. ^ רמה זוטא, חייה ויצירתה של לאה גולדברג - חלק ב, אימגו, 14 במאי 2012
  17. ^ מרדכי נאור, התקשורת, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי 2000, עמ' 49-50
  18. ^ דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948-1990, עם עובד 1992 עמ' 280
  19. ^ מרדכי נאור, התקשורת, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי 2000, עמ' 52
  20. ^ מרדכי נאור, התקשורת, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי 2000, עמ' 53
  21. ^ שלמ אבינרי (עורך), חייבים לעשות חשבון, ספר השנה של העיתונאים תשל"ד, עמ' 111
  22. ^ מרדכי נאור, התקשורת, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי 2008, עמ' 404-405
  23. ^ עוז אלמוג, מחקר דור ה-Y: צבר הולך ונעלם ליד הערה 147
  24. ^ על העיתונות הערבית ראו: יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב: תש"ז, עמ' 404–407, 409–410
  25. ^ "פלשתין" נאשם בנטיה לשלום, דבר, 3 בדצמבר 1930
  26. ^ אל-וחדה, 22.9.1945. מובא אצל שמעוני עמוד 407.
  27. ^ דברים בוועדה הפוליטית של מפא"י 16.6.1936, ארכיון משה שרת
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 דן כספי ומוסטפא כבהא, מירושלים הקדושה ועד המעיין בתוך: פנים- תרבות חברה וחינוך, 2001, גיליון 16- מרץ 01'
  29. ^ סקירת הספר The Palestinian Arab in/outsiders: Media and conflict in Israel ב"מסגרות מדיה" 8 אביב 2012 עמ' 138-140
  30. ^ בנימין נויברגר, ראובן אהרֹני, מוסטפא כבהא (עורכים), החברה הערבית בישראל כרך ג' - מפלגות ובחירות, מנהיגות, תקשורת - יחידה 9 תקשורת - חלק א' העיתונות המודפסת, האוניברסיטה הפתוחה
  31. ^ סקירת הספר The Palestinian Arab in/outsiders: Media and conflict in Israel ב"מסגרות מדיה" 8 אביב 2012 עמ' 141
  32. ^ http://ofakim.org.il/davar/