עליית אעלה בתמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png

עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881). העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אמרתי אֶעֱלֶה בתמר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.

גורמי העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שלום אלשיך, שהיה לימים הרב הראשי וראב"ד ליהודי תימן בירושלים כותב בזיכרונותיו כי השמועה שרוטשילד קנה אדמות בארץ הקודש למען יהודי העולם היא הסיבה לעליית היהודים מתימן: "...כי רוטשילד קנה הרבה מקומות בארץ ישראל וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים אשר בכל תפוצות העולם לבוא ולהתיישב בארץ ישראל". אולם, רוטשילד החל את פעילותו רק ב-1883, ואפשר שהשמועות שהגיעו לתימן היו בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט, שקיבל זכיון להתיישבות יהודית בארץ הגלעד. מכל מקום, השמועה עוררה התרגשות בקרב יהודי תימן, ורבים מכרו את מטלטליהם ורכושם כדי לעלות לארץ הקודש. הראשונים יצאו בחודש סיון ה'תרמ"א (1881), והגיעו באמצע חודש תמוז של אותה שנה. אחריהם הגיעה קבוצה נוספת בחודש אלול ה'תרמ"א, וקבוצה השלישית בתשרי (סוכות) ה'תרמ"ב 1881.

העולים וקשייהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מן העולים בכפר השילוח בצילום מראשית המאה ה-20

עולי תימן היו אדוקים. הם היו רגילים לעבודה ולא הסתמכו על תרומות השד"רים מחו"ל.

קשיי העולים החלו כבר בדרכם לארץ. במסעם הם הגיעו עד לבומביי (מומבאי) שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו.

לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים - דיור ופרנסה.

חלק מהם השתקע מצפון ליפו, והקים את שכונת כרם התימנים. הם הצליחו לעתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד. לאט לאט החלו להתבסס שכונות תימנים כמעט בכל המושבות.

הקשיים שהיו לעולי תימן, יחד עם ניכור מצד האשכנזים, גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם. דבר זה בא לידי ביטוי ביישובים ובשכונות שהתגוררו בהם יהודים תימנים בלבד, כגון כפר מרמורק ושעריים, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד.

שכונת כפר השילוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הגל השני של העלייה בראשות הרב סעדיה מדמוני הגיעו לירושלים, אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם עקב קשיים כלכליים שלה עצמה. היו גם מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. הם נתקלו בבעיית דיור, בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים, ונאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר השילוח.

מי שסייע להם במיוחד היה איש היישוב הישן החסידי, ישראל דב פרומקין, עורך העיתון "חבצלת", שארגן קרן "להצלת נדחי ישראל" על מנת לסייע להם להקים משכני קבע. הקרן המשיכה להתקיים ולעזור לנזקקים יהודים גם לאחר מכן.

הארגון קיבל חלקת אדמה בכפר השילוח שנתרמה על ידי בועז הבבלי, ובנה ליהודי הכפר דירות אשר נבנו במבנים מוארכים, הדומים לאלה שבמשכנות שאננים. לכל משפחה נזקקת ניתנה דירה אשר כללה חדר חיצוני עם חלונות וכן חדר פנימי. בצורה זו נבנו כ-65 דירות וכן נבנה בית כנסת, אשר עומד עד היום (והחל משנת 2014 [תשע"ה] חזר לשמש כבית כנסת) – המבנה היחידי מבין בתי ההקדש ששרד את חורבן הכפר ב 1937 (תרצ"ח) – ומבני ציבור נוספים. כל הבתים והמבנים הוקדשו כחוק ל"עניי ירושלים היהודים" והיו לבתי הקדש. כל משפחה נזקקת גרה בבית כשלוש שנים, ולאחר מכן התחלפה במשפחה נזקקת אחרת. לימים התבצע ניהול בתי ההקדש על ידי "ועד העדה הספרדית בירושלים".

לאחר כמה שנים בבתי ההקדש התבססו המשפחות והחלו לקנות לעצמן אדמות ובתים בכפר השילוח. חלק מהאדמות שנרכשו רשומות גם היום במרשם הטאבו (כ-10 דונמים לפחות). בשיא פריחתו מנה כפר השילוח בין 150 ל-200 משפחות, אשר גרו ב-65 בתי ההקדש ובעוד כ-45–65 בתים פרטיים. בכפר השילוח פעלו מוסדות ציבור הנצרכים לקהילה, כגון בתי כנסת, מקוואות, מרפאה, חנויות מכולת, בית המורי – בית ספר, גן ילדים ועוד. פרנסתם של אנשי הכפר התבססה על חקלאות, גידול בקר, וכן על התמחותם בסיתות אבנים ומצבות בהר הזיתים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה השנייה