עלילת דמשק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עלילת הדם בדמשק הייתה עלילת דם שהתחוללה בדמשק בשנת 1840 ה'ת"ר, וחוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. בעקבות היעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. בחקירה אכזרית שנוהלה על ידי מושל סוריה ולובתה על ידי הקונסול הצרפתי מצאו את מותם מספר חשודים. העלילה הופסקה הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודיים ומדינאים מן המערב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19 היו קהילות נוצריות גדולות מאד במזרח התיכון, והן היו המקור להאשמות ברצח פולחני שהפכו תכופות יותר במחצית הראשונה של המאה. היהודים הואשמו ברצח לצורך קיום פולחן דם עתיק בחלב ב-1810, בביירות ב-1824, באנטיוכיה ב-1826, בחמה ב-1829, בטריפולי ב-1834 ובירושלים ב-1838. באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים.[1]

בשנת 1840 הייתה דמשק כבושה בידי שליט מצרים מוחמד עלי, ידיד הצרפתים, שלחם כנגד הסולטאן העות'מאני שנתמך בידי בריטניה ואוסטריה. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, יחד עם משרתו המוסלמי, איברהים עמארה, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ידוע שתומאסו היה מעורב בעסקים מפוקפקים. אבל זה לא מנע מהקהילות הנוצריות בעיר לצאת בהאשמות שתומאסו נרצח על ידי היהודים. קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, פתח בחקירה נמרצת נגד נכבדי הקהילה היהודית. החקירה התבססה על ההאשמה שהיהודים זקוקים לדם של נוצרי לצורך טקס סודי בזמן אפיית המצות לפסח. ראש ממשלת צרפת, אדולף טייר, תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס דה־רוטשילד אמר: "אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?".[2]

השתלשלות החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספּר יהודי בשם שלמה חאלק (כבן 20[3]) נחשד והובא לחקירה, משום שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת, הועברה ונמצאה על הקיר ממול למספרה שלו. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל: הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו (בן 50[4]) ושני רבנים, משה אבואלעפיה (כבן 40, סוחר בעיסוקו[5]) ומשה סלוניקלי. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. משה אבואלעפיה היה קורבן למעשי אכזריות גדולים ביותר. פעמיים נמנעה ממנו שינה במשך 3 יממות רצופות, פעמיים נגרר בחבל שנקשר לאיבר מינו ופעמיים הולקה בשוט על כפות רגליו.[5] ב-2 במרץ הצהיר שברצונו להתאסלם, ובהתאם לכך, שינה את גרסתו הקודמת וטען שמסר את בקבוק דמו של תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתיבי (בן 53[6]). אבואלעפיה סיפר שענתבי היה המוח המתכנן של הרצח, והסכים לתרגם פסוקים מהתלמוד שעשויים להסביר את התנהגות היהודים שביצעו את הרצח הפולחני. ענתבי אולץ לקיים ויכוחים עם אבואלעפיה על משמעותם של הפסוקים. בפרוטוקול הרשמי של החקירה יוחדו 18 דפים לתרגומים ולפירושים של התלמוד מאת אבואלעפיה ו-8 דפים נוספים לוויכוח בינו לבין ענתבי על ההלכה היהודית.[7]

בחקירת היעלמו של המשרת, איברהים עמארה, הודה מורד אל-פתאל (כבן 20[3]), משרתו היהודי של דוד הררי, בהשתתפות ברצח והצביע על שאר ה"רוצחים": מאיר ומורד פרחי, אהרון סטמבולי, אסלן פרחי (כבן 20, בנו של רפאל וחתנו של הרב הראשי ענתבי[8]) ויצחק פיצ'וטו (כבן 25, עסק ביבוא). שניים נוספים שהואשמו ברצח המשרת, היו יוסף פרחי (אחיו של רפאל) ויעקב אבואלעפיה (אחיו של משה). נטען שהרצח בוצע בביתו של מאיר פרחי,[9] סוחר כבן 50,[8] אחיו של המדינאי הנכבד חיים פרחי ששימש ראש השרים של מושל עכו אחמד פאשה אל-ג'זאר, שתרם רבות להתיישבות בארץ ישראל בכלל, ולציבור לומדי התורה בפרט, ונרצח כעשרים שנה לפני כן. מאיר פרחי נתפס ב-23 במרץ. מקום מחבואו, בביתה של כובסת מוסלמית, נתגלה בידי אשתו, שנשברה אחרי 300 מלקות שוט שספג בנם הצעיר.[8] פרחי שוחרר לאחר עינויים רבים מחוסר הוכחות. גם הרב ענתבי עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר.[10]

הקונסול הצרפתי שחזר את רצח המשרת בדיווח ששלח לשר החוץ מרשל סולט: (פיצ'וטו ואסלן פרחי) "אחזוהו כל אחד באחת מרגליו; הרב אהרון סטמבולי הצמיד אותו לארץ בעזרת הברך שתקע בבטנו; משרתו של הררי אחז בראשו. בעוד אחד מן האחרים מחזיק באגן, לפתו אותו שני אנשים במרכז גופו, ומורד פרחי, הבנקאי העשיר ביותר בעיר, שיסף את גרונו של הקורבן".[9]

ב-28 בפברואר נמצאו בתעלה ברובע היהודי עצמות, כביכול עצמותיו של האב תומאסו. הן הוכרזו כעצמות הנזיר ונקברו בטקס חגיגי.[9][11] אלא שעצמות אלה היו קטנות מאד ולא יכלו להיות עצמות אדם, וייתכן גם שהושתלו שם.[12] השלטונות החלו לחפש את הדם שאוחסן בידי היהודים. הם לא בחלו באמצעים ו-63 ילדים בגילאי 3 - 10 נחטפו ועונו על מנת לסחוט מהוריהם הודאה.[13] ג'ורג' וילדון פריץ, מיסיונר פרוטסטנטי שהגיע לדמשק ב-30 במרץ, דיווח בפירוט על אמצעי העינוי של החשודים: מלקות, הטבלת עצורים במיכלי מים קרים, "מכונת הראש" שלוחצת את העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם, עמידה זקופה במשך 3 ימים, גרירה באזניים עד שהדם פורץ החוצה, נעיצת קוצים תחת הציפורניים של אצבעות הידיים והרגליים, הצתת זקנים עד לגרימת צלקות, הדלקת נרות מתחת לאף באופן שהלהבה חודרת לנחיריים.[14]

ההתערבות הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה של אנשי-עסקים ודיפלומטים אירופיים בדמשק, תמכו בצעדים שנקטו הקונסול רטי-מנטון והמושל הכללי, והאמינו גם הם בתאוריית הרצח הפולחני היהודי. כך למשל, הקונסול האוסטרי קספר מרלאטו הביע את תמיכתו בעלילה, והתזכירים של נתניאל וורי ללורד פונסונבי, השגריר הבריטי החצר הסולטן, התייחסו לגרסה הרשמית של הפרשה כאל עובדה מוכחת. ב-30 במרץ כתב: "המובאות מהתלמוד, שנגבו מפי העצורים הרבניים, תורגמו, ואלה מאשרות את מעשי התועבה, והסוד...נחשף עתה לעיני הציבור". תזכיריו גם שיקפו את האווירה ששררה בדמשק באותו זמן: "הדעה המקובלת מקדמת דנא בקרב האוכלוסייה הנוצרית ברחבי טורקיה...היא שהיהודים...העלו בחשאי נוצרים לקורבן כדי להקיז את דמם ולהשתמש בו לצורכי פולחן בחגיהם...ועובדה זו הוכחה כאן".[15] סגן הקונסול האמריקני בביירות, ג'ספר שאסו, דיווח אל מזכיר המדינה: "סוד ברברי ביותר המטיל חשד זה זמן רב חשד כבד על העדה היהודית... יצא סוף סוף לאור בעיר דמשק - הסוד בדבר השימוש שנעשה על ידם בדמם של נוצרים באפיית מצות לפסח, סוד שבמשך 1840 השנים האחרונות בוודאי הפיל לדאבון הלב חללים רבים".[16]

השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. פעולות אלה היוו נקודת מפנה עבור העם היהודי בעת החדשה. הן חיזקו את הקשר בין יהודי המזרח לאחיהם בארצות אירופה. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. בדעת הקהל העולמית התחוללה סערה. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים. מושל דמשק הוצא להורג[דרוש מקור].

אזכור מאוחר לעלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 (תשמ"ג) בשלהי ימי מבצע שלום הגליל ושנה אחרי גמר נסיגת צה"ל מסיני ותחילת הנורמליזציה ביחסים עם מצרים, פרסם שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס, ספר בשם 'מצות ציון', שבו הוא חוזר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו. בשער הספר נראה ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד רצוח, ובהקדמה נכתב שהדברים מקרינים גם על ימינו, ואין לעשות שלום עם היהודים, שלא כמו אנואר סאדאת ש"מכר את נשמתו לשטן".[17]

העלילה מוזכרת בשיר "השר משה מונטיפיורי", בו מסופר שמונטיפיורי סירב לעלות לשמיים עד שיבטל את עלילת הדם. שלא כמו במציאות, השיר טוען שמונטיפיורי היה בן תשעים כשהתרחשה העלילה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי אהרן גינצבורג, חמת דמשק, קניגסברג תר"ך-1860
  • יעקב ענתבי, בספר אביר יעקב, נדפס בסוף הספר: באור החיים מאת רבי חיים כפוסי, ירושלים תרפ"ט-1929, עמ' 198 - 218
  • יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003
  • אלון חילו, מות הנזיר, 2004, רומן היסטורי בתקופת רקע עלילת דמשק
  • רונלד פלורנס, עלילת דם - דמשק 1840, תרגם וערך : ד"ר יוסי נגר, מו"ל: רשות העתיקות, 2016 .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 66.
  2. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שביעי: קיטוב פוליטי ולידת המשלחת למזרח, עמ' 203.
  3. ^ 3.0 3.1 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 50.
  4. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 53.
  5. ^ 5.0 5.1 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 57.
  6. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 48.
  7. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 60-59.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק רביעי: הקונסולים חלוקים בדעותיהם, עמ' 100.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק ראשון: עלילת הדם: מסמכים רשמיים, עמ' 39.
  10. ^ אביר יעקב, עמ' 200 והלאה.
  11. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק ראשון: מסמכים רשמיים, עמ' 38-37; פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 76.
  12. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 64.
  13. ^ חמת דמשק, עמ' 25.
  14. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 52.
  15. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שני: מהלך העלילה ומניעיה, עמ' 66-65.
  16. ^ יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה, פרק שלישי: התגובות הראשונות על העלילה, עמ' 79.
  17. ^ ספרות המבוססת על מקורות מעורבים - עלילת הדם המוכרת: מצת ציון, ספרו של מוסטאפה טלאס (אנגלית, אתר הארכיון של הליגה נגד השמצה)