עלילת הדם בבלואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עלילת הדם בבלואה (ידוע בשם גזירת בלוייש) התרחשה בבלואה (אנ') (Blois; בכתיב של אותה תקופה: בלויש) שבצרפת בשנת 1171 (ד'תתקל"א). כתוצאה מהעלילה הועלו על המוקד למעלה משלושים יהודי העיר. הייחוד בעלילה זו, הוא בכך שהופצה על אף שלא נמצאה גופה כלל, וללא שנטען שילד כלשהו נעדר.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע החל ב-20 במאי 1171 (אור לט"ו בסיוון ד'תתקל"א), כאשר יהודי מאנשי העיר השקה את סוסו בנהר, ובמקביל השקה משרת גוי אחד את סוסו של אדונו. היהודי נשא ככל הנראה חבילה של עור מעובד לבן בחיקו, וכאשר חתיכת עור נשמטה מחיקו, ראה אותה המשרת הנכרי. המשרת חזר אל אדונו, וספר כי ראה את היהודי משליך אל הנהר גופת ילד שהרגו היהודים. האדון, שהיה מסוכסך עם גבירה יהודיה כלשהי (מכונה בכרוניקות "מרת פולצלינא"), ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו לנקום בה, וספר למושל העיר (בכרוניקות מופיע שמו "טיבלט") את דברי משרתו. בתגובה הורה המושל לאסור את כל יהודי העיר.

בתחילה, דרש המושל כופר נפש כספי וביטול כל החובות שחייבים ליהודים, אולם לאחר מכן, בא כומר ששכנע את המושל שאין לקחת כופר לנפש אדם. הכומר הציע למושל לבדוק את אמינותו של המשרת-העד במשפט האל – הוא הוכנס לגיגית מלאה מים, וכיוון שצף בהן, הוחלט שהוא דובר אמת, והיהודים נידונו להעלאה על המוקד. במהלך השריפה, נשרפו החבלים של שלושה מהנשרפים, והם השתחררו. הם טענו שזה מהווה ראיה לחפותם, ועל כן הם זכאים להשתחרר, אולם המושל לא קבל טענה זו, והם הוחזרו למוקד. כאשר הם הוחזרו למוקד, הם תפסו גוי אחד וניסו לגרור אותו עמם אל האש. בתגובה, אנשי המושל הרגו אותם, והשליכו את גופותיהם לאש. בסך הכל נהרגו 31 יהודים.[1][2]

רבי אפרים מבונא, שהיה הראשון שהעלה על הכתב את סיפור המעשה כותב ב"ספר זכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש".[2]

השפעה לדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. רבנו תם, מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה, קבע לזכרה צום בכ' בסיוון מדי שנה,[3] ואמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". לזכר המאורע נכתבו מספר סליחות, ביניהן קינה הבנויה לפי הסדר של מגילת איכה "למי אוי למי אבוי" של רבי אפרים מבונא, והקינה "שלומי אמוני ישראל" של אחיו רבי הלל מבונא המתארות את האירועים בהרחבה. סליחתו של רבי הילל אף זכתה להיכנס, למנהג כמה קהילות, לתפילת מוסף של יום הכיפורים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחלק מהגרסאות, שלושים ושניים.
  2. ^ 2.0 2.1 ד"ר דוד אלטמן, נייר עמדה בנושא עלילות הדם, 2009, באתר המכללה האקדמית נתניה (הקישור אינו פעיל, ד' באב תשע"ח)
  3. ^ כ' סיוון – יום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה, באתר זכור