עלי אבו נוואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עלי אבו נוואר

עלי אבו נווארערבית: علي ابو نوار; 19241991) היה איש צבא ירדני ורמטכ"ל הלגיון הירדני בשנים 1956-1957. הודח מתפקידו והוגלה לסוריה בעקבות ניסיון הפיכה כושל נגד המלך חוסיין באפריל 1957.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי אבו נוואר נולד בשנת 1924 בסלט שבצפון עבר הירדן לאם ממוצא צ'רקסי[1]. סיים בית ספר לקציני מטה והיה מראשוני הקצינים העירוניים שהשתלבו בלגיון הירדני. בשנת 1946 מונה לקצין תותחנים. במהלך מלחמת העצמאות נלחם בירושלים בדרגת סגן, ובסוף המלחמה הועלה לדרגת סרן. לאחר המלחמה יצא ללימוד במכללה הצבאית הבריטית בקמברלי. בראשית שנות ה-50 שימש כנספח צבאי בפריז, שם הכיר את המלך חוסיין שלמד בבריטניה באותה התקופה ונרקמה ידידות בין השניים. כשחוסיין הומלך רשמית בגיל 18 השיב את אבו נוואר לירדן ומינה אותו לשלישו הצבאי[2].

כששב, אבו נוואר הנהיג את הקצינים הירדנים החופשיים, קבוצה שדגלה ברעיונות של לאומיות ערבית והתנגדה למה שתפסה כקולוניאליזם הבריטי, זאת בהשראת תנועת הקצינים החופשיים שביצעו את המהפכה במצרים בשנת 1952. קצינים אלו פעלו להדיח קצינים בריטים בכירים בלגיון הירדני, בייחוד את הרמטכ"ל גלאב פאשה[3]. הרמטכ"ל עצמו התנגד בתוקף למינויו של אבו נוואר, אך המלך חוסיין התעלם ממנו. היו שטענו כי גלאב הוא שמנהל את המדינה בפועל ולא המלך חוסיין. לחצם של הקצינים הירדניים השפיע בסופו של דבר על המלך הצעיר, שבמרץ 1956 פיטר את גלאב בהתראה קצרה ובצורה מביישת. בעקבות הדחתו, אבו נוואר קודם על ידי חוסיין בשלוש דרגות בבת אחת לדרגת גנרל כדי שיירש את התפקיד[4]. לרמטכ"ל מונה ראדי ענאב, שהיה על סף פרישה. לאחר חודשיים עזב ענאב את תפקידו, וב-24 במאי 1956 מינה חוסיין את אבו נוואר לתפקיד הרמטכ"ל.

על אף הידידות בין המלך לבין הרמטכ"ל שמינה, בחירות אוקטובר 1956 סימנו את ראשית הפירוד שהוביל בסופו של דבר לניסיון ההפיכה של אבו נוואר. בבחירות אלו נבחר לראשות הממשלה סולימאן א-נאבולסי מהזרם הסוציאליסטי. הממשלה שהקים דגלה באחדות ערבית, ובחבירה לגוש הקומוניסטי על חשבון הקשרים עם המערב, זאת בניגוד גמור למדיניותו של חוסיין. אבו נוואר, בן טיפוחים של רעיון האחדות הערבית של גמאל עבד אל נאצר, תמך ברעיונות שהציגה הממשלה החדשה. הוא החל לקשור קשרים אישיים עם חבריה, בייחוד עם חבר מפלגת הבעת' עבדאללה רימאוי. בראשית אפריל 1957 הממשלה הכריזה על כינון קשרים דיפלומטיים בין ירדן לברית המועצות, זאת בניגוד לדעתו של המלך. לאחר שא-נאבולסי נוכח שהמלך לא פועל בנידון, הרהיב עוז והגיש למלך רשימת בעלי תפקידים, כולם מקורבים למלך, שהממשלה דורשת את פיטורם. במקביל, ב-8 באפריל, הורה אבו נוואר על קירוב של מספר כוחות צבא לבירה עמאן. היה בכך מעין הפגנת כוח של הברית בין הצבא לבין הפוליטיקאים, שנועדה להבהיר לחוסיין שעליו להיענות לדרישות הממשלה[5]. המלך אמנם פיטר חלק מבעלי התפקידים, אולם ב-10 באפריל דרש מן הממשלה להתפטר. א-נאבולסי, בטוח ביכולתו באותה עת, הסכים והממשלה התפטרה.

ב-13 באפריל, במה שנודע לימים בתור "קשר זרקא", הציג הרמטכ"ל בפני המלך חוסיין אולטימטום לפיו עליו להקים ממשלה שתהיה מוסכמת על כלל הפלגים בממלכה. בהמשך אותו יום ריכז אבו נוואר כוחות בבסיס זרקא שמצפון לבירה, והורה לאחת החטיבות (בראשות בן דודו מען אבו נוואר) לכתר את ארמון המלוכה. אולם בשלב זה התגלעו שסעים בתוך הצבא שהכשילו את ניסיון ההפיכה. המלך נסע עם הרמטכ"ל לזרקא, שם התקבל בחדווה בידי החיילים הבדווים בצבא. במקביל חלק מן הקצינים שהפעיל אבו נוואר ברחו לסוריה, והתברר כי החטיבה ששלח לעמאן בעצם מגינה על הארמון ולא מכתרת אותו. בהבינו כי הקשר נכשל, אבו נוואר התחנן בפני חוסיין שיחוס עליו. המלך לא אסר את הרמטכ"ל, אלא דרש את עזיבתו. באותו יום אבו נוואר ומשפחתו גלו לדמשק[6]. בתפקיד הרמטכ"ל אבו נוואר הוחלף בידי עלי אל-חיארי, שהיה גם הוא מקורב לקצינים החופשיים הירדניים וערק לסוריה זמן קצר לאחר מינויו. החליפו בתפקיד חאבס אל-מג'אלי.

מגלותו בדמשק אבו נוואר המשיך לפעול כנגד המשטר ההאשמי בירדן, יחד עם עבדאללה רימאוי ומספר קציני צבא אחרים. בשנת 1959 עמד מאחורי ניסיון הפיכה כנגד המלך. בעקבות ניסיון זה נשפט שלא לפניו באפריל 1959 ונידון לתקופת מאסר ממושכת. באוגוסט 1960 הצליחה האופוזיציה להתנקש בחייו של ראש ממשלת ירדן היזאע אל-מג'אלי באמצעות מטען נפץ שהוחדר למשרדו[7].

בינואר 1962, היציבות השלטונית בזמן כהונתו הראשונה של וספי א-תל אפשרה מתן חנינה לגולים פוליטיים ומתנגדי משטר. ב-10 במאי באותה שנה אבו נוואר קיבל חנינה מהמלך חוסיין ושב לירדן[8]. על אף עברו הבעייתי, אבו נוואר שירת את המלך חוסיין נאמנה לאחר שובו. הוא מונה לשגריר ארצו בצרפת ולאחר מכן מונה לחבר בסנאט. באפריל 1990 נבחר לייצג את הלאומיים הערבים בוועדה המלכותית לניסוח "האמנה הלאומית של ירדן". אמנה זו נועדה להמשיך את מגמת הדמוקרטיזציה בממלכה, והדגישה את חופש הביטוי, שלטון החוק, והזכות להתאגדות פוליטית[9]. בעקבות אשרור האמנה ביוני 1991 נסללה הדרך להתרת פעילות פוליטית בירדן בשנת 1992, לאחר שזו נאסרה בעקבות קשר זרקא למעלה מ-30 שנה קודם לכן.

עלי אבו נוואר נפטר בשנת 1991.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עלי אבו נוואר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 69
  2. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 75
  3. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 73
  4. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 104
  5. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 80-81
  6. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 81-83
  7. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 103-104
  8. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 41-42
  9. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 285