עלי דייויס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: קישורים לאתרי אינטרנט מתוך הערך במקום הערות שוליים, יש לעצב את הפרק "ספרים" לפי הנהוג בוויקיפדיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Eli davis עלי דייויס.jpg

פרופ' עלי דייוויס (7 ביוני 190812 באפריל 1997)[1] היה מנכ"ל ההסתדרות המדיצינית הדסה ומנהל בית החולים הדסה, פרופסור לרפואה באוניברסיטה העברית, רופא וחוקר. סופר, אספן אמנות יהודית וממייסדי בתי החולים הדסה בירושלים ובבאר שבע.

מימין: לורד סמואל (הבן) ואשתו, יגאל אלון, עוזי נרקיס. עלי דייויס ראשון משמאל

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויס (Eli Davis) נולד בשנת 1908 בבירז', ליטא. משפחתו היגרה לאנגליה בהיותו בן חודשים ספורים. את לימודי הרפואה סיים במנצ'סטר בשנת 1933. בתקופת לימודיו בפקולטה לרפואה היה פעיל בארגוני הסטודנטים הציוניים. לאחר מכן נבחר למועצת הפדרציה הציונית הבריטית. שימש כרופא ב-Manchester Royal Infirmary וערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נתמנה לסמנכ"ל St. Andrew’s Hospital בלונדון, אותו ניהל בזמן ה"בליץ".

בה בעת המשיך בפעילותו הציונית, ובשנת 1943 הקים את ארגון PATWA[2] שפעל לעליית בעלי מקצועות שונים לארץ ישראל (Professional and Technical Workers Aliyah). דייוויס נבחר להיות יושב הראש הראשון של הארגון. בין המקימים היו גם ד"ר ולטר איתן, אליהו אפשטיין ואברהם הרמן -  לימים נשיא האוניברסיטה העברית. הארגון הצליח להעלות מבריטניה עשרות אלפי עולים בעלי מקצועות, שמילאו תפקידים חשובים במינהל הלאומי בארץ.

בשנת 1946 עלה לארץ ישראל עם אשתו עליזה (Elise) ושימש כסגן מנהל בית החולים הדסה. לאחר שמנהל בית החולים, חיים יסקי, נרצח בשיירת הדסה, מונה למנכ"ל ההסתדרות המדיצינית הדסה ולמנהל בית החולים. תוך זמן קצר, ולאחר משא ומתן מייגע עם ממשלת המנדט, עם הצבא הבריטי ועם ראשי הכנסיות בירושלים, הוביל דייוויס את שיקום הדסה במשכנים זמניים בירושלים בתחילה, עד שהוקם בית החולים החדש בעין כרם. הוא דאג להקמת מערכת רפואית בעיר למתן שירותי הרפואה והאשפוז לאחר סגירת ביה"ח הדסה על הר הצופים בתקופת המצור. בו זמנית דאג להקמה ולפיתוח בתי חולים ומרפאות הדסה ברחבי הארץ (תל אביב, ראש-העין, צפת ועוד).

בשנת 1949, עם תום מלחמת השחרור ושחרור באר שבע, יזם להקים את בית החולים הדסה בבאר שבע - בי"ח הדסה ע"ש יסקי, ממנו צמחו שירותי הרפואה והפקולטה לרפואה באוניברסיטת באר שבע.

עלי דייויס נואם, 1949

בשנת 1951, לאחר ששירותי בית החולים הדסה בירושלים נכנסו לתלם ולמסלול מסודר, החליט פרופ' דייוויס לשוב ולהתמסר למחקר ולהוראה, ולפיכך התפטר מניהול ההסתדרות המדיצינית הדסה ובית החולים, וחזר לפרקטיקה כראש מחלקה פנימית ג' שכללה את מרפאת החוץ הגדולה ביותר.

על תרומתו החשובה לשמירה ולפיתוח שירותי הבריאות בירושלים בעת מלחמת השחרור ואחריה, החליטה ההסתדרות המדיצינית הדסה העולמית לקרוא את אגף המינהלה בבית החולים הדסה על הר הצופים לאחר שיקומו, ע"ש פרופ' דייוויס.

פרופ' דייוויס היה רופא וחוקר בעל שם עולמי. הוא היה עמית (fellow) של הקולג' המלכותי לרופאים באנגליה (FRCP)[3], וחבר כבוד בארגונים רבים. בשנת 1976 קיבל מנשיאת הסתדרות הדסה העולמית רוז מטצקין[4] את אות ותיקי הדסה כהערכה לפעילותו ועל שירותו הנאמן משנת 1946. בשנת 1993 זכה דייוויס באות יקיר באר שבע. על שמו קרוי רחוב בעיר העתיקה בסמוך לתחנת הרכבת הטורקית. בשנת 2003 קיבל אות הוקרה והערכה מההסתדרות הרפואית בירושלים, עבור פעילותו ותרומתו הציבורית למען הרופאים ותושבי ירושלים.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי דייוויס eli davis 1948
1948

דייוויס עסק במחקר רפואי ושימש כפרופסור לרפואה פנימית באוניברסיטה העברית. היה מראשוני החוקרים בעולם בתחום המיקרוצירקולציה ובמשך שנים רבות היה גם יו"ר האגודה הישראלית וחבר ועד הארגון האירופי. ב-1982 אירגן את הכינוס הבינלאומי בנושא זה בירושלים. בנוסף, היה בין החלוצים בעולם בשטח הביו-מיקרוסקופיה ומחקר הנימיות. עד ליומו האחרון עמד בראש המעבדה לנימיות בהדסה עין כרם, שהייתה בעלת שם בינלאומי. ב-1966 פרסם את מחקרו בנושא הנימיות בשיתוף רופא העיניים פרופ' יעקב לנדאו. מחקר זה[5], יחד עם ספרו האחר על קדחת השיגרון (פרסם ב-1969), מהווים עד היום ספרי יסוד בתחומים אלה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 נישא באנגליה לעליזה-שרה ׂ(Elise-Sara) לבית רוזנבלום (נפטרה 1994). בני הזוג עלו לארץ בשנת 1946, והתגוררו בשכונת טלביה-רחביה בירושלים יחד עם שני ילדיהם, נעמי פרנקל (אשת שפה ומקרא), וחיים דיבון (איש משרד החוץ, כיהן כסמנכ"ל משרד החוץ, ראש מש"ב ובין יתר תפקידיו כיהן כשגריר ישראל באתיופיה, בקנדה ובהולנד). הותיר אחריו שמונה נכדים (ביניהם השופט צבי פרנקל)[6]. נוסף לעבודתו הרפואית הענפה התעניין פרופ' דייוויס גם בתחומים אחרים, ובראשם נושא היודאיקה. דייוויס הקדיש חלק ניכר מזמנו לבניית אוסף אמנות יהודית, ממנו תרם למוזיאונים שונים. גם בנושא זה (אמנות ופולקלור יהודי), פרסם שלושה ספרים ומאמרים רבים. בנוסף כתב רומנים רפואיים על חיי הרפואה בעת המצור בירושלים, על הקמת בית הספר לרפואה ועוד.

נפטר בשנת 1997 בגיל 89 בירושלים, העיר בה התגורר מאז עלייתו לישראל ב-1946.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסם כ-130 ספרים ומאמרים מקצועיים וכן מחזות וספרי אמנות.

בין ספריו:

  • רפואה ואורח חיים (ספר רפואה המיועד לציבור הרחב) הוצאת מגנס, 1988
  • The Quack הוצאת ראובן מס 1986
  • Saga of a siege הוצאת ראובן מס, 1981
  • הקמיע העברי יחד עם ד"ר דוד א' פרנקל, הוצאת המכון למדעי היהדות, 1995
  • Who Healeth All Thy Diseases הוצאת ראובן מס, 1975
  • Hats and Caps of The Jews הוצאת מסדה, 1983
  • Jewish Folk Art Over The Ages/ אמנות יהודית במהלך הדורות הוצאת ראובן מס, 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עלי דייויס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ Mark 25th Anniversary of Patwa, Which Has Brought 40,000 Professionals to Israel, Jewish Telegraphic Agency, ‏1969-11-28
  3. ^ RCP London, RCP London
  4. ^ "Rose Ellis Matzkin -- Hadassah Leader, 88". The New York Times. 17 במאי 2002. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  5. ^ THE SMALL BLOOD-VESSELS OF THE CONJUNCTIVA AND NAILBED IN DIABETES MELLITUS - ScienceDirect, www.sciencedirect.com (באנגלית)
  6. ^ עלי דייויס, באתר הרשות השופטת