עלי יסיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

עלי יסיף (נולד ב-1946, בוקרשט, רומניה) הוא חוקר פולקלור יהודי והסיפור העברי של ימי הביניים. פרופסור מן המניין בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ומייסד תוכנית "אופקים" לסטודנטים מצטיינים במדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלה לישראל בשנת 1950, והתגורר עד שנת 1964 בעיר נהריה שבצפון הארץ, ובה למד. לאחר שירות בצה"ל, שאותו סיים בדרגת רב סרן בחיל השריון, למד ספרות עברית ופילוסופיה כללית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית וספרות עברית ופולקלור יהודי לתואר שני, והיה תלמידו המובהק של מייסד חקר הפולקלור בישראל, פרופ' דב נוי. בשנת 1977 סיים יסיף את עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטה העברית בנושא: "אלפא-ביתא דבן-סירא: הטקסט, אופיו הספרותי ומעמדו בתולדות הסיפור העברי בימי הביניים", בהדרכת פרופ' יוסף דן, והמשיך את מפעלו של פרופ' דן בחקר הסיפור העברי בימי הביניים. בשנת 1979 השלים את ההתמחות ולימד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

יסיף החל ללמד כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בשנת 1977, התמנה למרצה בכיר בשנת 1982, לפרופסור חבר בשנת 1986 ולפרופסור מן המניין בשנת 1993. הוא שימש כראש המחלקה לספרות ולשון עברית באוניברסיטה וכמשנה לדקאן הפקולטה למדעי הרוח והחברה לענייני הוראה. לאורך שנים אלה לימד גם כפרופסור אורח באוניברסיטת אוקספורד, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, באוניברסיטת שיקגו, באוניברסיטת מישיגן, באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת סטנפורד. בשנת 1994 התמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב, ושימש שם בין השנים 2000 ועד 2004 כראש החוג לספרות עברית. יסיף ייסד בשנת 2004 את תוכנית "אופקים" לסטודנטים מצטיינים במדעי היהדות ושימש כיועץ אקדמי ל"קרן פוזן" ללימודי היהדות כתרבות משנת 2008 עד שנת 2011. משנת 2006, מופקד יסיף לראש הקתדרה לחקר התרבות העממית היהודית ע"ש צבי ושרה ברגר באוניברסיטת תל אביב.

יסיף שימש כעורך של כתב העת "קתדרה" לחקר ארץ ישראל ותרבותה (של יד יצחק בן-צבי), וחבר במועצות מדעיות של אגודות מקצועיות בארץ ובעולם. כן הוא משמש כחבר הדירקטוריון של הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב, ויועץ מדעי של הוצאת הספרים של Wayne, State Univerity, דטרויט.

מחקריו וספריו של יסיף זכו לפרסים יוקרתיים, ביניהם מענק מחקר של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים עבור הכנת כתב היד של "דברי הימים לירחמאל" לדפוס; פרס שר החינוך לספרו (יחד עם חיים פסח), "האביר, השד והבתולה: מבחר סיפורים עבריים מימי הביניים"; פרס הספר היהודי הלאומי לשנת 1999, על ספרו, “The Hebrew Folktale: History, Genre, Meaning”; פרס שלום עליכם לספרות ולאמנות על מפעל חיים בחקר הפולקלור היהודי; ובשנת 2009, פרס בהט לספר העיון הטוב על הספר: "אגדת צפת: חיים ופנטסיה בעיר המקובלים".

עלי יסיף נשוי ואב לשלושה.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי יסיף חוקר פולקלור וספרות עברית מן העת העתיקה ועד העת החדשה, ומתמקד בעיקר בסיפורת העברית בימי הביניים. הוא עסק במחקריו בניתוח וההדרת כתבי יד כ"סיפורי בן סירא בימי הביניים" ו"ספר הזכרונות הוא דברי הימים לירחמאל" ופרסם כעשרה ספרי מחקר, ולמעלה ממאה מאמרים העוסקים בדרכי התקבלותו ועיצובו האמנותי של סיפור העם היהודי לדורותיו, בתפקידיו החברתיים והשפעותיו התרבותיות. בין השאר, עסק יסיף בזיקות הגומלין שבין פולקלור להיסטוריה, פולקלור לספרות ופולקלור ותרבות פופולרית. בתחומי התאוריה עסק במגמותיו של חקר הפולקלור בישראל, הגדרותיו ושיטות מחקרו, וכן בתרומתם של חוקרים מרכזיים בתחום כדב נוי, משה גסטר, חיים שוורצבוים ומשה שטיינשניידר. הוא זכה בפרס מיוחד בתחום זה עבור הביבליוגרפיה המוערת של מחקרי הפולקלור היהודי שהוציא לאור בשנת 1986.

יסיף עמד במרכזם של שני פולמוסים תאורטיים חשובים. האחד נוגע לספרות חז"ל, והתנהל בעיקר מול האסכולה ההרמנויטית של אגדת חז"ל (שהחוקר המרכזי בה הוא יונה פרנקל מהאוניברסיטה העברית). יסיף טוען כי ניתן לראות באגדת חז"ל יצירת ספרות עממית לכל דבר ועניין וכך יש לחקור אותה, שכן הסיפורת העממית איננה מוגבלת לסיפורת שבעל פה או לשכבות הנמוכות בלבד. פרנקל רואה באגדת חז"ל יצירת ספרות אמנותית, חד פעמית שאין לראות בה חלק מן הקורפוס העממי.

פולמוס שני ניהל בכתב העת ציון בסוף שנות התשעים, כאשר יצא במאמרו נגד מספר היסטוריונים של עם ישראל בימי הביניים, בהם איבן מרקוס, ישראל יובל, ראובן בונפיל ואלחנן ריינר. במרכז מאמרו העמיד את שאלת האופן שבו יש לעשות שימוש באגדות העם כדי ללמוד מהן על המציאות החברתית. יסיף קרא להיסטוריונים לאמץ את הכלים של חקר הפולקלור, ולחדול מלראות באגדות סוג (בעייתי) של תעודות היסטוריות הצופנות בחובן גרעין של אמת שתפקיד החוקרים לגלות. את האגדות יש לקרוא כביטוי לתשוקות ולפחדים של הקבוצה המספרת ולא כביטוי פשוט של המציאות. כמו כן ביקר את ההיסטוריונים על כך שהם כופים סטטיוּת על האגדות, שמעצם הגדרתן כסיפורת עממית הן ז'אנר דינאמי המשתנה מתקופה לתקופה ומקבוצה לקבוצה. בעקבות המאמר, יצא נגדו משה רוסמן, שקרא לו לחזור בו מחלק מהתבטאויותיו במאמר.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורה ביקורתית ופרקי מחקר של החיבור העברי בן המאה התשיעית-העשירית לספירה. המהדורה מבוססת על כתבי-היד הרבים, מהדורות הדפוס והתרגומים של החיבור וכוללת עיון מקיף במקורותיו היהודיים והבינלאומיים, מאפייניו הספרותיים, תפקידיו והשפעותיו, וכן, רשימת המחקרים העוסקים בו. החיבור נחלק לשלושה חלקים, בהתאם למקורותיו: "תולדות בן סירא" המספר על לידתו מזרע ירמיהו הנביא, התבגרותו, הזמנתו לנבוכדנצר וכ"ב השאלות שהוא נשאל על ידי המלך להן הוא מציע תשובות מופלאות; "אלפא ביתא דבן סירא" ובו שיחתו של בן סירא עם מלמדו הנשענת על כ"ב פתגמים בארמית עם דרשותיהם, לפי סדר האלפבית; ו"השאלות הנוספות" בו מפורטות שאלות נוספות של נבוכדנצר לבן סירא וסיפור עלייתו לארץ-ישראל.

* Jewish Folklore: An Annotated Bibliography, New York and London: Garland Folklore Bibliographies, Alan Dundes, editor in chief, 1986.

ביוגרפיה מקיפה המסכמת כ-100 שנות מחקר בתחומי הפולקלור היהודי, ומהווה כלי מרכזי להערכת הידע הקיים בתחום. לצד כל פריט ביבליוגרפי מצורפת תמצית המחקר, ובסוף הספר מצורף מפתח המאפשר לאתר מחקרים לפי נושאים, חיבורים, דמויות, אירועים ועוד.

  • יהודה יודל רוזנברג. הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1991.

ספר זה מקבץ יחד מבחר מתוך חמישה קובצי סיפורים עממיים ("פאלקסביכער") שחיבר בעברית הרב יהודה יודל רוזנברג (1935-1859) וזכו לפרסום, לתרגומים שונים ולהשפעה רבה. ביניהם, קובץ הסיפורים על הגולם מפראג, אליהו הנביא ושלמה המלך. סיפוריו של רוזנברג נשענים בחלקם על מסורות ידועות, אולם חלקם של הסיפורים המקוריים שיצר בעצמו, וביניהם סיפוריו על הגולם, משמעותי בהרבה. על בסיס סיפורים אלה נוצרו רומאנים, פואמות, מחזות ויצירות אמנותיות נוספות. הספר נפתח בדיון של יסיף על דרכו של רוזנברג כמספר, בו הוא מציע לראשונה הגדרה מקיפה לאמנותו הייחודית של "הסופר העממי" כמי ששייך לעולמה של הספרות היפה אך מחקה בדרכי הרכבה שונות את תבניות ודפוסי הסיפור העממי, ובכך יוצר לא רק אפקט אסתטי אלא גם קונה ליצירתו תוקף ומעמד חברתי.

  • סיפור העם העברי: תולדותיו, סוגיו ומשמעותו, ירושלים: מוסד ביאליק, 1994. בתרגום לאנגלית: The Hebrew Folktale: History, Genre, Meaning, Indiana University Press, 1999.

מונוגרפיה מקיפה המוקדשת להתפתחותו של סיפור העם העברי מתקופת המקרא ועד העת החדשה, אשר הפכה זה מכבר למקור העיקרי בישראל ובאוניברסיטאות בחוץ-לארץ ללימוד ומחקר הספרות העממית היהודית. נוסף למסגרת ההיסטורית, על-פיה ערוך הספר, הוא כולל גם עיון מעמיק בז'אנרים הייחודיים לכל תקופה וקושר בין תופעות ספרותיות לתופעות חברתיות ותרבותיות כלליות. הסיפורים הרבים הנבחנים בספר באופן השוואתי נדונים על הקשריהם הרחבים וחושפים את המאבקים והתמורות שאפיינו את התרבות היהודית לדורותיה. פרקי ההערות הנפרדים והמפתחות מאפשרים לא רק לבקיאים בתחום לעיין בספר וללמוד ממנו אלא גם לסקרנים ולאוהבי סיפורי עם. הספר בתרגומו לאנגלית זכה בפרס היוקרתי לספר היהודי הלאומי מטעם מועצת הספר היהודי בארצות-הברית.

  • ספר הזכרונות הוא דברי הימים לירחמאל, תל אביב: בית-הספר למדעי היהדות ע"ש רוזנברג, 2001.

מהדורה ביקורתית של אחד החיבורים הספרותיים-ההיסטוריים הגדולים והעשירים של התרבות היהודית בימי הביניים הכוללת מבוא והערות מפורטות ובהן חילופי נוסח, מקורות ומקבילות. ניתן לזהות באנתולוגיה זו עשרות חיבורים עבריים מימי הביניים שנערכו בה מחדש על פי תפיסה היסטוריוגרפית וספרותית ייחודית, ביניהם חיבורים נדירים שלא נתקבלו ונלמדו כחלק מן הקנון. חיבורים אלה נטמעו ב"ספר הזכרונות" והפכו בצורה זו לחלק מן הזיכרון התרבותי של הקהילה היהודית בימי הביניים, המלמד על אמונותיה וערכיה, גיבוריה וסמליה, וכן, על קשרי הגומלין המאפיינים את החשיבה היהודית בימי-הביניים בין ספרות, חברה והיסטוריה. הספר זכה לתמיכתה של הקרן האקדמית הלאומית למדעים ושל קרן Littauer.

  • כמרגלית במשבצת: קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הילל בן-חיים למדעי היהדות, 2004.

ספר זה מוקדש לדיון בשבעה קובצי סיפורים מימי הביניים ועד העת החדשה המהווים, לדברי המחבר, את תחילתה של הפרוזה הסיפורית העברית. הספרים בהם עוסק הספר הם "תולדות בן סירא", "מגילת אחימעץ", "ספר המעשים", "ספר חסידים", "ספר הזיכרונות", "משלים של שלמה המלך" ו"ספר עשה פלא", ונוסף להם נזכרים חיבורים נוספים, כ"חיבור יפה מן הישועה", "מדרש עשרת הדיברות" או ה"מעשה בוך". הדיון המקיף בכל אסופה על הקשריה הרחבים ומקורותיה, מאפייניה ותפקידיה, מלמד, כי לצד שימור מסורות יהודיות מן העבר, קבצים אלה מבוססים גם על קליטת סיפורים זרים וייהודם ועל יצירת סיפורים חדשים שהפכו מאז למסורות.

ספר זה, המוקדש ליצירה הספרותית העממית שנרקמה בצפת במאה השש-עשרה, על השפעתה הרחבה, מבוסס על ניתוח הקשרי והשוואתי של האגדות השונות שנקשרו לדמותו של האר"י וחבורתו. הספר מבקש, בין השאר, לחשוף את מעמדה המרכזי וחשיבותה של האגדה בתרבות המופלאה שצמחה בצפת של המאה השש-עשרה, נוסף על מה שנחקר עד עתה בתחומי ההלכה והקבלה, תורת המוסר וספרות הפיוט. העיון בסיפורים חושף את הפער בין כיסופי הגאולה לתנאי המציאות כמרכז החוויה של המספרים, ומלמד על תפקידה של האגדה לגשר בשעת משבר או מבחן בין מציאות לפנטסיה, ועל דרכה מעולמו האנושי המורכב של אדם יחיד לתפיסתה המשותפת של חברה את עצמה. הספר דן במאפיינים הייחודיים של אגדת צפת ובמאפיינים המשותפים לה ולמסורות סיפוריות קודמות ומאוחרות יותר.

הספר זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשס"ט-תש"ע .

  • מאה סיפורים חסר אחד: אגדות כתב-יד ירושלים בפולקלור היהודי של ימי-הביניים, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2013.

ספר זה מבוסס על כתב יד עברי בן תשעים ותשעה סיפורים שנוצרו סביב שנת 1300, אך כונסו לקובץ נפרד רק במאה השש-עשרה. יש לראות בו את אחד מגילוייה הראשונים של הסיפורת העברית שנועדה לקהל קוראים חדש ולמטרות של הנאה ועניין ולא רק של הדרכה מוסרית. הוא מבוסס הן על מקורות שבכתב הן על מקורות שבעל פה, על מסורות יהודיות מובהקות ועל מסורות המושאלות מן הסביבות המוסלמית והאירופית. קובץ זה, המשקף בדרכים שונות את עולמה של יהדות אשכנז בשיאם של ימי הביניים, הוא מקיף ועשיר באופן ייחודי לזמנו, ועל כן עשוי לשמש מקור למחקריהם של חוקרי תרבות, היסטוריה, חברה ופולקלור יהודיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]