על דעת עצמו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
על דעת עצמו
Grzknn.jpg
מידע כללי
מאת נורית גרץ
שפת המקור עברית
סוגה ביוגרפיה
הוצאה
הוצאה עם עובד
שנת הוצאה 2008
מספר עמודים 528
קישורים חיצוניים
OCLC 286180265
הספרייה הלאומית 002623124

על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, הוא מעין ביוגרפיה של האמן, הסופר והעיתונאי הישראלי עמוס קינן, שכתבה אשתו, נורית גרץ. הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 2008, כשנה לפני מותו של קינן.

על פי גרץ, החליטה לכתוב את הספר כ-37 שנה לאחר האירועים האחרונים המתוארים בו, שאירעו בשנת 1963, מכאן ניתן להבין כי כתיבת הספר החלה בסמוך לשנת 2000. כתיבת הספר ארכה, אם כן, כשמונה שנים.

אופי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר הוא תערובת של אמת ובדיה. הוא מתאר לפרטיהם אירועים, שיחות ומעשים בהם לא נכחה גרץ, שהכירה את קינן רק לאחר האירועים המתוארים בספר, והוא מבוסס על ראיונות פרטיים שערכה עם קינן ועם אנשים שונים הנוגעים לחייו ולמעשיו, על כתביו של קינן, ועל ארכיונו האישי. התוצאה, עליה מעידה קינן ב"דבר לקורא" המקדים את הספר היא "בדיון, המנסה להגיע אל האמת". גרץ מודה כי "הנפשות הפועלות הן, אפוא, דמויות אמיתיות, אך רובן מופיעות בשמות בדויים וחוות חוויות שהן תערובת של מה שהיה ומה שלא היה"[1]. בהתאם לכך, הספר יצא לאור ב"ספריה לעם", סדרת הסיפורת של הוצאת עם עובד, ולא כספר עיון. חרף זאת, בין קוראי הספר יש המתייחסים אליו כאל ביוגרפיה לכל דבר (דורון קורן כותב: "היא [גרץ] כתבה ביוגרפיה מרתקת ורבת-גילויים על ארבעה פרקים מעצבים בחייו"[2] ויזהר באר מכתיר את הספר כ"ספר העיון הטוב של השנה"[3]).

עם פרסום הספר היה קינן בשלבים האחרונים של מחלה ששללה ממנו את יכולתו הקוגניטיבית, מחלה המתוארת בחלקו האחרון של הספר. הספר מביא עדויות של קינן ושל אחרים לרגעי מפתח בחייו של קינן. ראיות אלו, עדויות שניתנו בעל פה, בראיונות המוגדרים "אישיים", קטעים מארכיונו וקטעים מכתביו, מובאים כציטוט בגוף הספר, הכולל מראה מקום, אם כאסמכתא לנכונות הדברים, ואם כדרך להראות את השפעת האירועים המתוארים בספר על קינן ועל כתיבתו העתידית.

אהרן פאפו רואה בספר ז'אנר מקורי שהמציאה נורית גרץ: "קולאז' של ספרות יפה מעורבת בקטעי יומן, ראיונות אישיים ומובאות מספריו של קינן עצמו".[4]

גרץ העידה על הספר:

הרבה אנשים אמרו לי שהספר כתוב מתוך אהבה. אולי, אבל לא רק. כתבתי את הספר הזה גם מתוך קנאה גדולה בדור ההוא שהפעמונים צילצלו לו. הדור שהאמין באפשרות של מלכות שמים עלי אדמות. צדק מוחלט, אוניוורסלי ולאומי, יהודי ואנושי כאחד. זה מה שהפעמונים אמרו. וגם אם היה ברור שאין זה אפשרי, הצלצול ההוא כבר נצרב בזיכרון. זיכרון של משהו שהיה כה קרוב לקרות ואילו קרה, כך לפחות גיבורי הספר מאמינים, הכל היה אחרת.[5]

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מחולק לארבעה פרקים, המתארים שלבים בחייו של קינן בין 1939 כאשר היה תלמיד בבית הספר בתל אביב, ושנת 1962 עת היה בשלביה האחרונים של גלותו בפריז. הקטעים אינם רציפים ואינם מהווים את חלקה הראשון של ביוגרפיה שלמה של קינן, אלא שהם סוקרים לעומק תקופה בחייו של קינן, תוך שמה שאירע לפניה ואחריה נותר מחוץ לטווח הסקירה, לעתים עמום, או לא ברור.

חלק ראשון - סמטת לאן א' סמטת לאן ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתאר את נעוריו של קינן בתל אביב, כעומדים בצִלה של מחלת הנפש שבה לקה אביו. אביו, יעקב לוין, איש גדוד העבודה, נפגע בתאונת עבודה, שהותירה בה את חותמו, וזאת בנוסף להשפעתם של המאבקים האישיים והאידאולוגיים שנקלע אליהם, ברוח התקופה. קינן הנער, איש השומר הצעיר, מתואר כצעיר בודד, רגיש וחד אבחנה, שאישיותו מתפתחת בהשפעת האירועים האישיים - מחלת אביו, מאבק ההישרדות הכלכלי של משפחתו, והאירועים בעולם, מלחמת העולם השנייה כפי שנראתה מבעד לעיניו של נער, בן היישוב, הער למתרחש סביבו, ומחווה עליו דעה. החלק מתאר את שורשי אהבתו של קינן לארץ ולנופיה, לעמיה השונים, להיסטוריה שלהם ולמורשתם.

חלק שני - כלבי הכפרים הרחוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתאר את התקופה בה לחם קינן בשורות ארגון הלח"י. המאבק האידאולוגי של הלח"י, שקיבל צורה מיוחדת אצל קינן, איש התנועה הכנענית, מתואר על רקע אירועי התקופה, כאשר בתחילה משוכנע קינן כי אך יסולק הכובש הבריטי הזר, ועמי הארץ יוכלו להסתדר ביניהם, ולאחר מכן נגרר, כחייל, אל המלחמה בערבים, היא מלחמת העצמאות. מאבק זה מקבל אופי אישי, כאשר מתוארת מערכת היחסים של קינן עם צעירה המכונה "מיקה כץ", בתו של בכיר בהגנה וחברת הגנה בעצמה. מעשיו של קינן בשירות הלח"י, מתוארים, על ההירואיקה והאכזריות שבהם. מתוארת ההתנקשות בקציני משטרה בריטים, מתוארת הוצאתה להורג של "משתפת פעולה" בשם ורה דוכס (בה לא לקח קינן חלק ישיר), וכן מתואר חלקו של קינן במלחמת העצמאות לרבות השתתפותו בכיבוש דיר יאסין, המתואר מנקודות מבט שונות, לרבות נקודת המבט של תושבי הכפר. גרסתו של קינן שנים רבות הייתה כי נפצע עם תחילת האירועים, ולא נטל חלק בטבח. לאחר שאלות רבות מצד המחברת מתברר סיפור מורכב יותר. הפרק מסתיים באמירתה של גרץ כי פעילותו רבת השנים של קינן בקידום השלום הישראלי-פלסטיני נובעת בחלקה מהשפעת אירועים אלו, ומביאה ציטוט של קינן לפיו "מי שפעם אחת החליט ובחר משהו כאשר לא הייתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות, ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה"[6].

חלק שלישי - היועץ המשפטי לממשלת ישראל נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתאר את השנים 19521954, בהן עמד קינן למשפט על השלכת פצצה לביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס. עם תחילת הפרשה היה קינן עיתונאי מצליח, בעל הטור הסאטירי "עוזי ושות'" בעיתון הארץ, שאת כתיבתו קיבל לאחר פרישת בנימין תמוז. תיאורה של תרבות הפנאי והבילוי התל אביבית בתחילת שנות החמישים, מקומות המפגש, הבילוי והשיחה, נושאי הדיון והכתיבה, ומערכות היחסים שפיתח קינן עם שתי נשים המכונות "גילה" ו"ימימה", משולב בתיאור ההליכים המשפטיים שבסופם קינן זוכה מחמת הספק מאשמת השלכת הפצצה. קינן מתואר כמי שנתפס על ידי חלק מן הציבור כצעיר ריקני, המבלה ושותה, כאשר אורח חיים ריקני זה, המנוגד לקולקטיביזם השולט אז, בנוסח מפא"י, הוא שהביא לפעולת השלכת הפצצה. למעשה, מתאר החלק את האכזבה העמוקה שחש קינן מהדרך בה התנהלו העניינים, מהאופי אותו קיבלה המדינה, ומהתחושה כי מה שלמענו לחם לא התגבש לצורה הרצויה. על רקע זה מסיים הפרק בעדויות, המובאות מפיו של שאלתיאל בן יאיר, שהואשם כי הוא שותפו של קינן למעשה, לפיהן אכן ביצע קינן את המיוחס לו.

חלק רביעי - מנוחת הלוחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתאר את חייו של קינן כגולה בפריז, המנסה לקנות לעצמו שם כאמן, סופר ומחזאי. מערכת היחסים של קינן עם הסופרת כריסטיאן רושפור מתוארת לפרטיה, ונרמז כי עלילת הספר שהביא לה הצלחה ותהילה בשנים אלו, "מנוחת הלוחם", מבוססת, לפחות בחלקה, על מערכת היחסים שלה עם קינן. על רקע זה מתוארת הסצנה הספרותית והתרבותית בפריז בשנות ה-50, ואירועי התקופה, ובמיוחד אירועי אלג'יר ונפילת הרפובליקה הרביעית, כמו גם מלחמת סיני, מתוארים לפרטיהם.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרץ מסיימת את הספר בתיאור כללי של חיי קינן, שהפך לאיש משפחה, הורה ובעל. היא מתארת את כתיבתו והצלחתו, כמו גם את הרגלי השתייה שלו, וכיצד חדל מהם ביום אחד, כאשר חשב על ההשפעה שיש להם על ילדיו. הספר מסתיים בתיאורו של קינן כאיש זקן, שאינו מסוגל עוד לתקשר עם סביבתו, אלא במשפט "אני לא עשיתי שום דבר" והמילה "ירושלים", מתוך תקווה שבמצב זה מצא מנוחה לנפשו.

התקבלות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את יציאת הספר לאור ליווה מסע יחסי ציבור, במסגרתו התראיינה גרץ למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, וסיפרה ליגאל סרנה על חייה עם קינן ועל כתיבת הספר. הספר התקבל בביקורות נלהבות על ידי מרבית המבקרים. הספר קיבל ביקורות נלהבות מאישים כנתן זך ויהונתן גפן. פחות נלהב היה המבקר יצחק לאור, שרואה בספר רומן חניכה[7]. הספר היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2009, ורבים, בהם אלון חילו שזכה בפרס, סברו כי יזכה בפרס[8]. באותה שנה בוטל הפרס, עקב טענות על ניגוד עניינים של יושב ראש חבר השופטים, יוסי שריד. גרץ זכתה על ספרה בפרס ברנר לשנת תש"ע. [9] בנימוקי השופטים לפרס ברנר נכתב:

"נורית גרץ כתבה ביוגרפיה ספרותית מרתקת המעלה פרקים מרכזיים בחייו, עשייתו ויצירתו של עמוס קינן, כתיבתה נועזת [...] יצירה ספרותית – ביוגרפית מרתקת, כתובה ביד אמן, המצליחה לרקום יחד תיעוד של התרחשויות היסטורית תוך נגיעות עמוקות בפרשיות חשובות והארתן המרוכזת, הארה שקודה של פרשת חיים, כתיבה ציורית בהירה ועשירה, העלאה של פרקים נבחרים בתולדות היישוב וכל זאת תוך שילוב קטעים מתוך יצירתו של קינן, הארה פסיכולוגית, גביית עדויות מן הדמויות שהיו חלק מן הביוגראפיה של קינן, כאשר כל אלה מועלים בכתיבה ספרותית בהירה, נקייה מפאתוס, מדויקת מאד, ממזגת בכישרון אמפתיה ומרווח אסתטי ראוי ויכולת ליצור סיפור מרתק, עשיר ומאלף."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על דעת עצמו, עמ' 9
  2. ^ דורון קורן, הספר הכי טוב שקינן לא כתב, באתר ynet, 7.10.2008
  3. ^ יזהר בארשבוע הספר, ספרים מומלצים: טרוריסט והחומה, באתר הארץ, 10.06.09
  4. ^ אהרן פאפו, עמוס קינן: הפנתר הוורוד ברוטשילד, באתר הארץ, 12.11.08
  5. ^ נורית גרץהביוגרפיה של עמוס קינן, לשמוע את קול הפעמונים, באתר הארץ, 12.11.08
  6. ^ על דעת עצמו, עמ' 211
  7. ^ יצחק לאור, "דיוקנה של האם כרעיה", הארץ, 21/11/2008
  8. ^ אסתי סגל ושירי לב ארי, "גם אני הימרתי על גרץ", גלובס, 17/06/2009
  9. ^ הוכרזו הזוכים בפרס ברנר, ynet ‏, 13.12.09