על קיר הברזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זאב ז'בוטינסקי

על קיר הברזל (אנחנו והערבים) הוא מאמר עמדה, שכתב זאב ז'בוטינסקי, והופיע לראשונה ב-4 בנובמבר 1923 בברלין בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט". המאמר תורגם לעברית ופורסם ב"הארץ" ב-21 ביולי 1925 תחת הכותרת "פרלמנט"[1][2] מאז תורגם מספר פעמים. המאמר נחשב כבסיס הרעיוני לתפיסתו הציונית של ז'בוטינסקי והשפיע רבות על התנועה הציונית כולה.[3]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1921 נבחר ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ה-12 להנהלה הציונית וצורף למחלקה המדינית לצד חיים ויצמן ונחום סוקולוב. כחלק מההנהלה הציונית קבל את הספר הלבן, על אף שהתנגד לו באופן אישי. בסוף שנת 1922 הציג ז'בוטינסקי תוכנית להנהלת הציונית לכינון משטר פדרטיבי בארץ ישראל במסגרת קונפדרציה מזרח תיכונית.[4] התוכנית של ז'בוטינסקי לא התקבלה על ידי ההנהלה הציונית, שביקשה לקדם מדיניות פייסנית יותר אל מול הערבים והשלטון הבריטי, והוא החליט לפרוש. באותה השנה, ז'בוטינסקי החל לכתוב בעיתון "ראזסווייט" הברלינאי שם פרסם את "על קיר הברזל". התגובות למאמר החזירו את ז'בוטינסקי לחיים הפוליטיים לאחר שפרש בסוף 1922.[5]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"על קיר הברזל" מתדיין ז'בוטינסקי עם הנהגת התנועה הציונית ועם הפלגים המתונים בתנועה הציונית שקראו להקים מדינה דו-לאומית[5] ומציע פתרון משלו להתיישבות היהודית. במאמר הוא מציג את תפיסתו למדיניות ציונית. מדיניותו כוללת שני עמודי תווך: עימות הוא בסיס היחסים בין קבוצות לאומיות ושמירה על זכויות מיעוטים. הערבים הפלשתינאים במדינה היהודית יקבלו זכויות פוליטיות ותרבותיות מלאות למרות היותם מיעוט. אך, הם לא יקבלו את מעמדם כמיעוט, ללא התנגדות, ועל כן איים ז'בוטינסקי להכניע אותם באמצעות כוח צבאי - קיר הברזל. לאחר שיבינו שאין באפשרותם לשלוט, הם יקבלו על עצמם את מעמדם כמיעוט בעל זכויות.[6]

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'יבוטינסקי הוטרד מהדימוי שדבק בו כאויב הערבים והוא משתמש במאמר להתנער מדימוי זה. בהקדמה הוא כותב שאינו אויב, אלא תומך בשוויון מוחלט לכל העמים. לראיה הוא מביא את עובדת היותו בין מנסחי תוכנית הלסינגפורס, שאינה מיועדת ליהודים דווקא אלא לכלל בני האדם. הורביץ טוען כי ההתייחסות לוועידת הלסינגפורס הייתה גם כאמצעי לתקוף את מנהיגות התנועה הציונית שפעלה למען פתרון מדיני.[6]

בסיום ההקדמה כותב ז'בוטינסקי כי על אף היותו שוחר שלום, לא תמיד ניתן להגיע אל השלום בדרכי שלום, בהתחשב בחוסר נכונותם של הערבים לקבל את הציונות.

קטע א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

את קטע א' פותח ז'בוטינסקי באמירה כי לא נראה בעתיד הקרוב מצב בו ישלימו הערבים עם הפיכתה של ארץ ישראל ליהודית. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי לא היה משחר ההיסטוריה, מצב בו הסכימה קבוצה לקבל נוכחות קבוצה חדשה יחסית ללא התנגדות. ז'בוטינסקי אף מאתגר רטורית את הקורא למצוא דוגמה לדבר ומסיים בעצמו: "לא היה מקרה כזה".

הכותב מדגיש כי אין הדבר תלוי בגודל השטח ובצפיפות האוכלוסין, ומביא לראיה את התיישבות הבריטים באמריקה הצפונית החל מהמאה ה-17 עת מנו האינדיאנים כ-340 אלף איש על פני שטח עצום, ולמרות זאת התקוממו ונלחמו במי שראו כפולשים.

ז'בוטינסקי מביא כהוכחה לטענתו מקרים אחרים בהם אוכלוסיית ילידים בכל מקום ובכל זמן בהיסטוריה, מתנגדים להתיישבותם של מהגרים ועל כן הסכסוך הוא בלתי נמנע. טענת בעלות על הקרקע אינה רלוונטית לטענתו, מאחר שגם הילידים תפסו את הקרקע מידי אחרים.[4]

בהמשך תוקף ז'בוטינסקי את "עושי השלום שבקרבנו", וטוען כי חשיבתם בדבר יכולת השגת שלום עם הערבים על ידי רמייתם באמצעות ניסוח מרוכך של המטרות היהודיות, או באמצעות רווחים כלכליים, בטעות יסודה, שכן הערבים חכמים מספיק להבין את מטרות היהודים, וכן בשל אהבתם הטבעית אל ארץ ישראל ככל קבוצה האוהבת את נחלתה. בסיום הקטע כותב ז'בוטינסקי כי מקור דעה זו היא בבוז והתנשאות על הערבים, ובחוסר הכרה ביכולותיהם האמיתיות.

קטע ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע זה מתמקד בשלילת הטענה כי סיבת אי קבלת הערבים את היהודים והתנגדותם לעלייה היא חוסר הבנה שהציונות אינה רוצה בדיכוי הערבים ואף לא בהכרח בהקמת מדינה יהודית וכי כוונתה צנועה בהרבה. ז'בוטינסקי טוען כי הערבים יודעים זאת היטב ולמרות זאת אינם רוצים בביאת היהודים והתיישבותם המחודשת בארץ ישראל, וזאת כדי לא לאבד את הכוח הדמוגרפי שלהם כפי שהיה בתקופתם.

ז'בוטינסקי מזכיר נאום מפורסם שנשא נחום סוקולוב שלוש שנים לפני כתיבת המאמר, ובו דן סוקולוב באי הבנה זו, והוכיח לערבים "בראיות חותכות" כי כוונת היהודים שונה ממה שהם חושבים, וחששם אינו מוצדק בשל כך. על כך מוסיף ז'בוטינסקי את תגובת העיתון הערבי "אל כרמל" לנאום, ובה נכתב כי ידוע וברור לערבים כל אשר אמר סוקולוב, וסוקולוב דובר אמת, אך הערבים אינם רוצים בעלייה לא משום פחד מדיכוי יהודי, אלא מפני חשש מעלייה שתשנה את כוחם הדמוגרפי ותהפכם למיעוט.

בשל כך טוען ז'בוטינסקי כי כל המנסים להסביר לערבים במילים יפות את כוונת היהודים חוטאים למציאות, משום שמה שחשוב לערבים זו לא התנהגות היהודים, אלא החלשת כוחם הדמוגרפי.

בסיום הקטע מדגיש ז'בוטינסקי את חשיבות העניין וכותב כי: "כדאי היה ללמוד אותו בעל-פה ולהניחו ביסוד כל הרהורינו לעתיד לבוא בשאלה הערבית".

קטע ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע זה נחלק לשני חלקים; בחלק הראשון מתמקד ז'בוטינסקי בניתוח דרך פעולה שנידונה ביישוב בתקופתו ונקראה תוכנית בגדד, אשר תוכנה היה ניסיון לעקוף את ערביי ארץ ישראל, ולהגיע להסכמה עם עמי ערב שבאזור על הקמת מדינה יהודית. ז'בוטינסקי שולל את התוכנית מהטעמים הבאים:

  • לא ניתן בתנאים הנוכחיים להגיע להסדר שכזה בשל חוסר משאבים פוליטיים וכלכליים בידי היהודים. ז'בוטינסקי מדגיש כי לערבים אינטרס גדול לשמור על ארץ ישראל כשהיא בעל אופי ערבי, משום שביטול אופיה הערבי של ארץ ישראל ישבור את הרצף הערבי באזור.
  • אף אם יצלח ההסכם בין היהודים למדינות ערב, יחס ערביי ארץ ישראל לא ישתנה והתקפותיהם לא יפסקו, ולכן לא יהיה רווח משמעותי מהמהלך. בהקשר זה הוא מביא דוגמה מאיחוד איטליה, שם טרנטו וטריאסטה נשארו בעקבות הסכמים תחת השלטון האוסטרי, אך המשיכו ללחום בשלטון זה על-אף ההסכם.
  • הלאומיות הערבית שואפת לעצמאות מהמעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת, ולאיחוד כל האזורים לממלכה אחת גדולה. הבריטים מודעים לכך, ולכן הסכם שכזה יראה בעיני הממלכה המאוחדת כבגידה וניסיון חתירה תחת שלטון המנדט הבריטי. דבר זה עלול לגרום לביטול כל ההישגים המדיניים כדוגמת הצהרת בלפור ולהפיכת הממלכה המאוחדת לאויבת הציונות.

בחלק השני של קטע זה מנסח ז'בוטינסקי את המסקנה העולה מדבריו, ואת דרך הפעולה הנכונה בעיניו - "קיר הברזל", אשר על שמו נקרא המאמר.

ז'בוטינסקי טוען שלא ניתן בשלב זה להגיע להבנות עם ילידי ארץ ישראל הערבים, ועל כן אין ברירה אלא לפעול ולפתח את ההתיישבות היהודית בניגוד לרצונם, תחת מטריית הגנה שלא תהיה תלויה בהם, אלא ביישוב היהודי עצמו. ז'בוטינסקי דוחה בתוקף את העמדה כי הסכמת הערבים היא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות ואף קורא לדבקים בעמדה זו להסתלק מהציונות.

ז'בוטינסקי משווה בסוף קטע זה בין אלו המצדדים בתוכנית בגדד, בהמשך השלטון הבריטי ובדרך אותה מציע הוא, משום שהמכנה המשותף בין כל הדרכים הוא כפיית משטר וסדר על תושבי ארץ ישראל, ואין בשיטתו עודף מיליטריזם על פני השיטות האחרות.

"בעניין זה אין הבדל ממשי בין "המיליטאריסטים" שלנו ובין "הצמחונים" שלנו. אלו מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים של כידונים איריים, ואנשי מחנה שלישי מצדדי הסכם עם בגדד, מוכנים להסתפק בכידוני בגדד."

בסוף הקטע טוען ז'בוטינסקי כי עצם הדיון על הסכם אפשרי מכניס תקוות שווא בלב הממלכה המאוחדת ובכך מחליש את התמקדותה ביצירת "קיר ברזל" אפקטיבי, ומסיט את מאמציה לתחום חסר סיכוי. בשל כך מסיק הכותב כי יש להבאיש את ריחן של תוכניות כאלו ולהבהיר את דמיוניותם.

קטע ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקטע זה מתייחס הכותב לטענות על אי מוסריות עמדת "קיר הברזל", ועונה כי ניתן לדון על עניין המוסריות בהקשר של כלל הציונות - האם היא מוסרית או לא, אך לאחר שהוסכם שעצם שיבת היהודים והציונות הם מוסריים, אין מקום לטיעון מסוג זה.

בסוף קיימת התייחסות לחוסר התקווה המשתקפת מעמדתו באשר לאי אפשריותו של הסכם שלום בין היהודים לערביי ארץ ישראל.

בהקשר זה טוען ז'בוטינסקי כי הסכם שלום יתאפשר רק אם יבינו הערבים כי לא קיים כל סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ ישראל באמצעות אלימות ומלחמות. או אז יאבדו הקבוצות הקיצוניות את קסמן, ויהיה אפשרי לדון עם הקבוצות המתונות יותר בדבר הסדרים ראויים. לשם כך מדגיש הכותב כי יש לחזק את קיר הברזל בשלב הראשון, ולהסתלק מכל ניסיון הידברות בהווה. רק כך לטענתו עשויה להיווצר אפשרות להידברות עתידית בין הצדדים.

השפעת המאמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה שהציג ז'בוטינסקי במאמר, התקבלה בספקטרום הרחב של ארגונים ומפלגות ציוניות מרכזיות.[7]

ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין כתב על "תפיסת 'קיר הברזל'" כי "קיימת הסכמה נרחבת כי תפיסה זו השפיעה על עיצוב תפיסת הביטחון של בן-גוריון והאסטרטגיה שלו".[8]

רלוונטיות תפיסת "קיר הברזל" במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם בגין הסביר כי גם על בסיס תפיסת קיר הברזל הוחזר סיני למצרים. מצרים אינה מבקשת להביס את ישראל ומכירה בכוחה ועל כן, בתמורה, ניתן להחזיר את סיני. בגין הסכים לפשרה זו גם מפני שסיני לא נחשב אצלו חלק מארץ ישראל.[9]

באוגוסט 2016 התייחס בנימין נתניהו בטקס ממלכתי לתפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי בהקשר לאסלאם הקיצוני והכריז כי: "ז'בוטניסקי הנחיל לנו את עיקרון קיר הברזל שבעטיו יהיו אמורים להכיר במדינה שלנו. קיר הברזל הוא מדינת ישראל שמשמשת כחומת מגן של העולם החופשי מפני האיסלאם הקיצוני".[10]

בני אלון שנדרש בהרחבה לשאלה זו, הסיק באופן מוחלט כי תפיסת "קיר הברזל" רלוונטית גם כיום: "...מי שמבין את האסלאם יודע... כמו בדתות אחרות, גם באסלאם יש מנגנונים היודעים להשלים עם המציאות ולהעניק לבלתי-נמנע משמעות דתית... לא רק ביהדות יש כללים של התחשבות באילוצי המציאות, כגון "או‏נס רחמנא פטרֵיה"... זה דורות רבים שהאסלאם נמנע מלפתח את הרעיון שעל המוסלמים לכבוש מחדש את ספרד או את הונגריה, ארצות שנכללו ללא ספק ב"דאר אל-אסלאם" בימי הביניים... כמו דתות אחרות, האסלאם מגיב למציאות ומצויד במנגנוני גמישות; לפיכך גם אצלו היתקלות בקיר ברזל היא המפתח להשלמה – ואפילו להשלמה דתית"[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1] ויקיטקסט של המקור ברוסית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב ז'בוטינסקי, פרלמנט, הארץ, 21 ביולי 1925
  2. ^ Monty Noam Penkower, Vladimir (Ze'ev) Jabotinsky, Hillel Kook-Peter Bergson, and the Campaign for a Jewish Army, Modern Judaism - A Journal of Jewish Ideas and Experience 31, 2011-10-01, עמ' 332–374 doi: 10.1093/mj/kjr017
  3. ^ ישראל קולת, מקומו של זאב ז’בוטינסקי בפנתאון הלאומי, מסות
  4. ^ 1 2 אריה נאור, איש בסער: מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי, עריכה: אבי בראלי ופנחס גינוסר, 2004: מכון בן־גוריון לחקר ישראל, 2004, פרק המתווה החוקתי של זאב ז'בוטינסקי למדינה היהודית בארץ ישראל
  5. ^ 1 2 סבטלנה נטקוביץ', על קיר הברזל, tarbutil.cet.ac.il
  6. ^ 1 2 בריאן הורוביץ, Brian Horowitz, Vladimir Jabotinsky and the Significance of 1905 / זאב ז'בוטינסקי ואירועי שנת 1905, Zion / ציון פ, 2015, עמ' 503–520 doi: 10.2307/24578323
  7. ^ Ian S. Lustick, Abandoning the Iron Wall: Israel and“The Middle Eastern Muck”, Middle East Policy 15, 2008, עמ' 30–56 doi: 10.1111/j.1475-4967.2008.00357.x
  8. ^ ד"ר יגיל הנקין, ‏"מה יבטיח את קיומנו?", השילוח 2, דצמבר 2016
  9. ^ אבי שילון, פתרונות לסכסוך מאת הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי, הארץ, ‏15.06.14
  10. ^ ניצן קידר "תורת ז'בוטינסקי ממשיכה לחזק אותנו" ערוץ 7 04/08/16
  11. ^ בנימין אלון (עם הקדמה מאת יואב שורק), ‏"השלום שאחרי נתניהו", השילוח 5, יולי 2017