עמוס אדלהייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוס אדלהייט
עיסוק משורר, היסטוריון, חוקר ספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עמוס אדלהייט (נולד ב-1 באפריל 1969) הוא חוקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של הרנסאנס, משורר, עורך ומבקר שירה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של אדלהייט הם ילידי ארגנטינה, אביו הוא מהנדס אזרחי, אמו שיחקה בצעירותה, הופיעה בתיאטרון (כולל תיאטרון יידיש) ובלהקה שהסתובבה בכל רחבי דרום אמריקה, שיחקה בקולנוע והקליטה תסכיתי רדיו. סביו היו ילדים שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה ובפולין בתחילת המאה העשרים וגלו לאדמות הברון הירש בארגנטינה.

אדלהייט נולד ביפו, גדל בבת ים עד גיל שבע, אז עברו הוריו לצפון תל אביב, שם התגורר עד אחרי שירותו הצבאי. לפני הצבא החל לפרסם שירה, ביקורות ספרים ומסות. אלדהייט סיים תואר ראשון בפילוסופיה ובהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב (1994-1990), סיים תואר שני במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב (1999-1994), במהלך תקופה זו שהה שנה במחקר בפירנצה שבאיטליה. במקביל השלים את השכלתו הקלאסית בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

אדלהייט סיים דוקטורט במכון כהן (2005-2000) בהדרכתם של הפרופסורים רבקה פלדחי וג'יל קריי ממכון וארבורג שבאוניברסיטת לונדון. העבודה, שאושרה בפברואר 2007, התמקדה בפילוסופיה ובתאולוגיה של הרנסאנס האיטלקי, וכותרתה: ": ‘Ficino’s De Christiana religione (1474) and Pico’s Apologia (1487): Humanist Theology in Crisis.’ ". בשנת 2005 שהה כעמית מחקר במכון וארבורג באוניברסיטת לונדון. בשנים 2008-2007 עשה בתר-דוקטורט במרכז לפילוסופיה עתיקה, פילוסופיית ימי-הביניים והרנסאנס על-שם וולף מניסיון במכון הגבוה לפילוסופיה באוניברסיטה הקתולית של לובן, בלגיה.

בשנת 2004 היה שותף בייסודו של כתב העת 'קתרסיס' לצדם של יוחנן גלוקר, דורון מנדלס ומשה שוקד, החל משנת 2010 הוא חבר במערכת 'קתרסיס'. הוא עורכו של גיליון 6 (2011) של כתב העת Maynooth Philosophical Papers, גיליון המוקדש להיסטוריה של הפילוסופיה וחשיבותה. החל משנת 2009 אדלהייט מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה הלאומית של אירלנד מיינות'.

פעילותו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריו הראשונים של אדלהייט ראו אור בכתב העת 'עכשיו' 55 (1989) שהוקדש לשירה צעירה ובמקביל במאזנים ובמוסף לספרות של 'מעריב'. בשנת 1995 ייסד את 'עמדה', כתב עת לספרות ואת הוצאת הספרים בשם זה. שיריו ומסות הביקורת שלו מופיעים בקביעות ברוב הבמות הספרותיות החל משלהי שנות השמונים של המאה העשרים. עד עתה (2012) פרסם ארבעה ספרי שירה ומבחר אחד, וכן התפרסמו 25 חוברות של כתב העת 'עמדה'. מאז ייסוד כתב העת משמש אדלהייט כעורכו של 'עמדה' לצדם של אריק א. ורן יגיל.

בשנת 2000 אדלהייט הקים את סדרת 'ספרי מופת עבריים', אשר מתמקדת בפרסום יצירות של סופרים עבריים נשכחים ודחויים שספריהם אזלו מהשוק לפני שנים. עד עתה יצאו לאור בסדרה ספריהם של אשר ברש, ישראל זרחי, נח שטרן, יעקב פיכמן, יעקב שלום קצנלנבוגן ואליהו מיידאניק.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדלהייט עוסק במחקריו בהיסטוריה האינטלקטואלית של המאה ה-15 בפירנצה, הוא חוקר את ההתקבלות וההשפעה של הפילוסופיה העתיקה והימי-ביניימית על הרנסאנס ובנוסף לכך הוא חוקר את הפסיכולוגיה המוראלית של הרנסאנס.

פיצ'ינו, פיקו וסבונרולה: ההתפתחות של תיאלוגיה ההומניסטית 1498-1461/2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון מתמקד בעלייתה של תאולוגיה הומניסטית חדשה ברנסאנס והוא עיבוד של עבודות המאסטר והדוקטורט שלו. זהו ניסיון להבין את היחס של ההומניסטים ברנסאנס, בעיקר מרסיליו פיצ'ינו וג'ובני פיקו דלה מירנדולה, לדת ולתאולוגיה מחד, ולפילוסופיה הקלאסית מאידך. מחקר זה מפריך, בין השאר, את הטענה על ניגוד כביכול בין ההומניזם לדת, ומציג את מורכבותו של היחס הזה דרך ניתוח מדוקדק של שני חיבורים: "על הדת הנוצרית" (1474) של פיצ'ינו, ו"האפולוגיה" (1487) של פיקו. הממדים הפוליטיים של המשבר האינטלקטואלי והדתי נחשפים בפרק האחרון בספר דרך דיון מפורט בפעילותו, בדרשותיו ובכמה מחיבוריו של המטיף הדומיניקני הכריזמטי ג'ירולמו סבונרולה.

מחקר זה מחזק את הצורך בקונטקסטואליזציה של הפילוסופים של הרנסאנס בעיקר על רקע האסכולות הסכולסטיות השונות. מעבר להחייאת המסורת הפלטוניסטית על ידי פיצ'ינו, הרי שהבנת קשריו המורכבים עם ההוגים הסכולסטיים של הרנסאנס מחד ותפיסת הדת שלו כיסוד מכונן בשאלת מעמדו של האדם בטבע ובהיסטוריה של הציוויליזציה האנושית מאידך, הכרחיות לצורך שחזור מדויק ואמין יותר של ההיסטוריה האינטלקטואלית ברנסאנס. פיקו למשל מתגלה ב"אפולוגיה" כתאולוג מקצועי לא פחות מכמה מן התאולוגים הסכולסטיים בתקופה והוא עונה להם בשפתם ותוך שימוש במושגים טכניים, אבל גם עושה שימוש בטיעונים שמקורם במסורת האקדמית הסקפטית העתיקה אותם מצא אצל קיקרו ואוגוסטינוס. זהו תיאור שאינו מסתדר לחוקרים רבים של הרנסאנס הרואים בפיקו רק את נסיך ההומניזם ומחברו של אחד המסמכים המייצגים ביותר של תרבות הרנסאנס: הנאום על כבוד האדם. אדלהייט ניסה להראות שלא ניתן להבין אנשים כמו פיקו בלי להבין את הרקע הסכולסטי שלהם.

אדלהייט השתמש במושג "תאולוגיה הומניסטית" (בעקבות חוקרים כמו צ'ארלס טרינקהאוס, ג'ון אומלי, ובעיקר סלבטורה קמפוראלה), לתיאור הדיאלקטיקה בין ההומניזם לסכולסטיקה שמצויה בתשתית יחסם החדש של ההומניסטים לדת ולתאולוגיה. אדלהייט יישם את המושג הזה בתוך ההקשר הפלורנטיני במחצית השנייה של המאה ה-15 וכלל בו גם ממדים פוליטיים.

הומניזם, תאולוגיה ומשבר רוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו השני של אדלהייט (שעומד לראות אור בקרוב) כולל מהדורה מדעית של טקסט לטיני שזהו גם פרסומו הראשון, תרגום אנגלי, הערות ומבוא. הטקסט Liber dierum lucensium, "ספר הימים בלוקה" מאת ג'ובני קרולי, תאולוג דומיניקני ודמות מפתח בחיים האינטלקטואליים והציבוריים בפירנצה במחצית השנייה של המאה ה-15, שופך אור חדש על המתחים הדתיים והפוליטיים בתקופה.

מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מאמריו של אדלהייט עוסקים בעניינים הנוגעים להתקבלות הפילוסופיה הקלאסית והפילוסופיה הסכולסטית ברנסאנס וכן בפילוסופים הסכולסטיים של הרנסאנס, קבוצה שהמחקר כמעט שלא נגע בה. דומיניקנים, פרנציסקנים ואוגוסטינים שהגיבו להומניסטים וליחסם לפילוסופיה ולספרות הפגנית), קשריהם המורכבים עם הפילוסופים ההומניסטים וחשיבותם בעיקר בשטח הפסיכולוגיה המוראלית.

אדלהייט פרסם בנוסף מאמר אחד שאינו עוסק בפירנצה, בתאולוגיה ובפילוסופיה המוראלית, אלא בהיסטוריה של המדע, בעיקר מתמטיקה וגאומטריה. המאמר מתמקד בפילוסוף הניאופלטוני פרנצ'סקו פטריצי שחי במחצית השנייה של המאה ה-16 ודן באופן שבו פטריצי עושה שימוש בפירוש של פרוקלוס לאוקלידס, ובעיקר במושג החלל שלו.[1]

מחקריו העכשוויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדלהייט עובד כיום על מושג האהבה בדיאלוג שחיבר לורנצו פיזאנו בסוף שנות החמישים של המאה ה-15 בפירנצה ובהבדלים העקרוניים בין מושג האהבה הסכולסטי ברנסאנס לבין תפיסת הרגשות וכוחות הנפש בכלל אצל הפילוסופים של המדע החדש במאה ה-17. מחקר זה הוא חלק מספר שעוסק בפסיכולוגיה המוראלית בקרב הפילוסופים הסכולסטיים של הרנסאנס.

ספרי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. Ficino, Pico, and Savonarola: The Evolution of Humanist Theology 1461/2-1498 (The Medieval Mediterranean series, volume 78, Leiden: Brill 2008), 503 pp. The book has been reviewd in Renaissance Quarterly 62 (Spring 2009), pp. 277-279; eHumanista 12 (2009), pp. 351-354; Bruniana et Campanelliana 15 (2009), pp. 223-224; Neulateinisches Jahrbuch 12 (2010), pp. 426-428.

2. Humanism, Theology, and Spiritual Crisis: Giovanni Caroli’s Liber dierum lucensium. A Critical Edition, English Translation, Commentary Notes, and An Introduction (The Noctes Neolatinae series, Olms), 2011.

3. Moral Psychology in Scholastic Florence (in preparation).

ספרי שירה שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'נשימה' (הוצאת 'עמדה' 1996).
  • 'סמדאריס' (הוצאת 'עמדה-ביתן' 2001).
  • 'אופציה פואטית – 2 משוררים' (מבחר שירים משותף עם אריק א. בעריכת פרופ' גבריאל מוקד שהקדים מבוא, הוצאת 'עמדה-כרמל' 2006).
  • 'איגרת מפלסטינה' (הוצאת 'עמדה-כרמל' 2008).
  • 'מסכת קיץ לסמדר וחליל' (הוצאת 'עמדה-כרמל' 2011).
  • 'עיר ההיטלים הנוצצים' (הוצאת 'עמדה', 2012)
  • 'עיר ב' - היטלים ונספחים' (הוצאת 'עמדה חדשה', 2015)
  • 'עיר סודית' (הוצאת 'עמדה חדשה', 2016)
  • 'פוזיציות -מבחר שירים' (הוצאת 'עמדה חדשה' וכרמל, 2017)

אסופות שירה ומחקרים ספרותיים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'אופציה פואטית – עמדה 15' (הוצאת 'עמדה-כרמל' 2006).
  • מסות על פואטיקה מאת אריק א. (על אצ"ג), רן יגיל (על אשר ברש) ועמוס אדלהייט (על אסתר ראב).
  • 'חדישה – תצריב שירה' (הוצאת 'עמדה' – סדרת 'דחק' לספרות טובה 2010): אנתולוגיה לשירה עברית חדישה בעריכת אריק א. ועמוס אדלהייט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‘Francesco Patrizi’s Two Books on Space: Geometry, Mathematics, and Dialectic Beyond Aristotelian Science’, in Studies in History and Philosophy of Science 40 (2009), pp. 243-257.