עמוס בן-גוריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוס בן-גוריון
Flickr - Government Press Office (GPO) - JOURNALISTS MOSHE ZAK AND YOSEF OLITZKY INTERVIEWING HAGANA COMMANDER AMOS BEN GURION.jpg
הכתבים משה ז"ק מ"מעריב" (מימין) ויוסף אוליצקי מ"דבר" (משמאל) מראיינים את עמוס בן-גוריון לאחר כניעתה של יפו לידי "ההגנה" ב-1948 (צילום: פרנק שרשל)
נולד 23 באוגוסט 1920
נפטר 22 ביולי 2008 (בגיל 87)
השתייכות הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
Emblem of Israel Police.svg  משטרת ישראל
דרגה מייג'ור בריטי מייג'ור (הצבא הבריטי)
ניצב ניצב (משטרה)
תפקידים בשירות

מפקד נפה, מפקד מחוז תל אביב, סגן המפקח הכללי

תפקידים אזרחיים

מנכ"ל "אתא"

עָמוֹס בֶּן-גּוּרִיּוֹן (23 באוגוסט 192022 ביולי 2008) היה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל ומנכ"ל אתא. ילדו השני של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-גוריון, בנם של דוד ופולה בן-גוריון, נולד בט' באלול תר"פ בלונדון וגדל בתל אביב. הוא למד בבית חינוך בתל אביב ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה, ובגיל 17 למד במשך כשנה בבית הספר החקלאי כדורי. במקביל היה חבר במחנות העולים, ובגיל 15 התגייס ל"הגנה". במהלך המרד הערבי הגדול נמנה עם פלוגות השדה בגליל התחתון. בסוף שנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא הבריטי, ובמחצית 1941 נתמנה לקצין. בשנת 1943 הוצב במדבר המערבי, ובשנת 1944 הועבר לאיטליה עם הגדוד השני של הבריגדה היהודית. בזמן שירותו הוא חלה ואושפז בבית חולים צבאי בליברפול. בשהותו שם התאהב במרי קאלו, אנגליקנית מהאי מאן, שטיפלה בו במהלך השתלמותה כאחות.[1] למרות התנגדות אמו לנישואים עם לא-יהודייה, השניים קיבלו את ברכתו של אביו.[2] הם נישאו באפריל 1946 בנישואים אזרחיים, בחיפזון, ללא נוכחות הוריהם, מכיוון שהכלה כבר הייתה בהריון. דוד בן-גוריון ניסה לסדר לה גיור כהלכה בידי רב אורתודוקסי, אך נכשל, ומרי התגיירה בלונדון על ידי רב רפורמי, גיור שלא הוכר בארץ. בסוף יולי 1946 הגיעו עמוס ומרי לארץ ישראל ובדצמבר נולדה בתם, גלית. רק ב-1970 עברו מרי וגלית גיור כהלכה.[1]

בן-גוריון השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת מייג'ור.[3] לאחר שחרורו היה חבר מנגנון ההגנה, ובשנים 1946–1947 שימש כקצין קישור מטה ההגנה עם הבריטים.

במלחמת העצמאות היה איש מחלקת הביטחון של הסוכנות. מתחילת 1948 שימש כמפקד גדוד חי"ר בצה"ל, וב-14 במאי 1948 קיבל את כניעתה של יפו.[4] במהלך ההפוגה הראשונה שימש כקצין קישור עם האו"ם.

באוגוסט 1948 עזב את צה"ל ומונה למפקד נפת פתח תקווה במשטרת ישראל.[5] לאחר כמה חודשים עבר לתפקיד סגן מפקד מחוז תל אביב. לאחר חצי שנה עבר למטה הארצי והקים שם את אגף ההדרכה. באביב 1950 קיבל את תפקיד ראש אגף הארגון. בתפקיד זה זכה לקידום לדרגת מפקח מחוזי, ובמחצית השנייה באותה שנה קודם שוב לדרגת עוזר המפקח הכללי. באותה שנה יצא ללימודים בבריטניה ובארצות הברית.

בן-גוריון פעל לביטול התחנות בנפות מחוז תל אביב, להקמת משמר הגבול, ויזם הקמת בית ספר לקצינים בכירים. בחודש אוקטובר 1958 (בגיל 38) קודם לדרגת ניצב וקיבל את הפיקוד על מחוז תל אביב. התוכנית להקמת יחידת החקירות המחוזית (יח"מ) של תל אביב הוכנה על ידו ועל ידי סגן-ניצב שלום ירקוני, והוגשה למפכ"ל יחזקאל סהר במרץ 1959.

האשמות שורת המתנדבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1955 פרסמה שורת המתנדבים חוברת בשם "סכנה אורבת מבפנים", שבה הובעה ביקורת חריפה על קצין משטרה בכיר שניהל קשרים עם אנשי עסקים שהיו חשודים בפלילים ועל הקשרים של בן-גוריון עם אחד החשודים, קשרים אשר כדבריהם "מביאים לידי פרוטקציה והעדפה". בתגובה דרש בן-גוריון במכתב גלוי שאנשי שורת המתנדבים יפרשו את טענותיהם כדי שיוכל לתבעם לדין על הוצאת דיבה.[6] אנשי שורת המתנדבים הגיבו בהבהרת טענותיהם על בן-גוריון, על כך שכשהיה קצין בכיר במשטרה נהיה שותף בחברת "כורים" לכריית זיפזיף וכן על שהיה שותף וחבר של ישעיהו (שייקה) ירקוני, בעלה של הזמרת יפה ירקוני, שהיה חשוד במרמה בנוגע לחברת אירס"ו, שעסקה בהחזרת כספים של קורבנות השואה, והתיק שלו נסגר.[7]

בן-גוריון הגיש תביעת לשון הרע נגד ארבעת ראשי שורת המתנדבים שחתמו על החוברת, בהם אליקים העצני וחנן רפפורט. ביולי 1957 פסקו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי, שכללו את זאב צלטנר ויצחק קיסטר, 5,300 לירות פיצויים ו-2,000 לירות הוצאות משפט נגד שורת המתנדבים על שלושה פרטי הוצאת דיבה,[8] שכללו את הטענה נגדו שהפגין ידידות כלפי ירקוני למרות היותו חשוד בפלילים, והטענה שנתן גושפנקה מוסרית לירקוני כדי להשפיע על החוקרים לתת לו פרוטקציה בחקירה. עם זאת, השופטים קבעו ששותפותו של עמוס בן-גוריון בקואופרטיב לכריית זיפזיף ושימושו בווילה של אחד משלושת אנשי העסקים שנזכרו בחוברת נשוא התביעה, לא היו ראויים. שורת המתנדבים ערערה לבית המשפט העליון על פסק הדין. ב-5 ביוני 1960 הפך למעשה בית המשפט העליון את פסיקתו של בית המשפט המחוזי ואת ממצאיו: הוא הפחית את הפיצויים שנקבעו ל-1,200 לירות ואת סכום ההוצאות ל-500 לירות, וקבע שהתיק נגד ירקוני נסגר מסיבות פסולות, אך אנשי שורת המתנדבים לא הוכיחו שעמוס בן-גוריון היה מעורב אישית בסגירת התיק המשטרתי נגד ירקוני.[9]

שנים מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961, לאחר ביקור בבריטניה, החליט להקים יחידת שוטרוֹת במחוז תל אביב (לפני כן לא היו שוטרות בשירות המשטרה). בן-גוריון תמך בדרכו הפוליטית של אביו והצטרף לחוג הפנימי של מקורביו בתקופה הסוערת של פרשת לבון. בסוף שנת 1963 פרש מהמשטרה.

לאחר מכן התמנה למנכ"ל חברת "אתא", על ידי חברת השקעות שקנתה את המפעל, לאחר מות מייסדה הנס מולר ועבר עם משפחתו לחיפה. "אתא" הייתה בזמנו בית-החרושת הגדול בישראל למוצרי ביגוד, והחזיקה ברשת חנויות ברחבי ישראל. הוא מילא תפקיד זה עד 1980.

לבן-גוריון ולאשתו מרי נולדו שלושה ילדים: שתי בנות, גליה (נולדה ב-24 בדצמבר 1946[3]) ורותי, ובן, אלון (נולד ב-16 בנובמבר 1951[3]), שהיה מנהל מלון וולדורף-אסטוריה במנהטן.

בן-גוריון נפטר ב-22 ביולי 2008 ונקבר בבית העלמין החילוני בקיבוץ עינת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 129-127.
  2. ^ מיכאל בר זוהר"כל דבריו אומרים כבוד", כתב בן גוריון על בנו, באתר הארץ, 25 ביולי 2008‬. לימים, בראיון בדצמבר 1968, נשאל דוד בן-גוריון לעמדתו בשאלה "מיהו יהודי", וחיווה דעתו כי "יהודי הוא כל אדם שבא ואומר בתום לב: 'אני יהודי'. אדם כזה ייחשב לבן הלאום שלנו" (ב.ג.: "חרה לי שלנכדתי היו קשיים בעת נישואיה ונאמר שנולדה לאם לא יהודיה", מעריב, טור 1, 23 בדצמבר 1968).
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 עמוס בן-גוריון מגולל תולדות חייו, דבר, 25 בפברואר 1957.
  4. ^ יפו נכנעה להגנה, דבר, 14 במאי 1948.
  5. ^ פתח תקווה, עמוס בן-גוריון - מפקד הנפה, דבר, 5 באוגוסט 1948.
  6. ^ ע. בן-גוריון יתבע למשפט את "שורת המתנדבים", דבר, 13 בינואר 1956.
  7. ^ תשובת "שורת המתנדבים" לפניית עמוס בן-גוריון, דבר, 16 בינואר 1956.
  8. ^ "שורת המתנדבים" חויבה בדין, דבר, 18 ביולי 1957
  9. ^ בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את ערעור שורת המתנדבים, דבר, 5 ביוני 1960.