עמי שטייניץ
 | |
| לידה |
1952 (בן 72 בערך) תל אביב-יפו, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| עיסוק | אוצר |
  | |
עמי שטייניץ (נולד ב-1952) הוא אוצר אמנות, איש חינוך ופעיל חברתי ישראלי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמי שטייניץ נולד בשנת 1952 בראשון לציון. כשהיה בן 4 הוריו עברו לרמת אביב הירוקה. בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער "הצופים". למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין, ובוגר החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.
בין השנים 1979- 1982 שהה עמי שטייניץ בניו יורק בכדי לכתוב תזה על האומן אדולף גוטליב, במסגרת לימודי תואר שני שאותם לא השלים. בניו יורק הוא נחשף לפעילות אומנותית חוץ מוסדית, בחללי תצוגה אלטרנטיביים.
פעילות כאוצר אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1983 הצטרף שטייניץ כאוצר לגלריית "אחד העם 90" שהוקמה שנה אחת קודם[1][2] התערוכות בגלריה חרגו מצורניות מקובלת של דלילות, שקיפות ודלות לטובת ביטויים חומריים המושפעים ישירות מהמצב הקיומי של האומניות והאומנים: השואה, כאב, זעם, חרדה, נושאים פוליטיים ושאלות של מזרח ומערב, וכן אדריכלות וצילום, שעד אז לא נהגו להציגן בגלריות לאמנות. שטייניץ קידם פרויקטים במרחב הציבורי, כמו פיסול בשדרות רוטשילד (1984) ושיתופי פעולה עם גלריות אחרות במסגרת תערוכה משותפת לאמנות ישראלית ופלסטינית "נגד כיבוש, בעד חופש הביטוי" (1985). התערוכה הקבוצתית הגדולה, "אמנות ישראלית חדשה: שלוש שנים לגלריה אחד העם 90", שהתקיימה בקומת הקרקע של דיזנגוף סנטר (1985) ביטאה ביקורת כלפי מוזיאון תל אביב ועבודת האוצרת שרה ברייטברג בתערוכות הציור והתלת ממד, "שנתיים: אמנות ישראלית, איכויות מצטברות" (1984–1985) שהוצגו בביתן הלנה רובינשטיין. הטקסט שהוצב בכניסה לתערוכה הפך למניפסט היוצא נגד מערכי הכוחות בשדה, ופתח את הדלתות לאמנות מקומית החיצונית למוקדי ההגמוניה. ביולי 1986 התפטר שטייניץ מהגלריה, שנסגרה כעבור חצי שנה.[3]
בשנת 1985 החל ללמד תולדות האמנות בבית הספר לאמנות קלישר הגבוה לציור ע״ש מרגושילסקי ובתום שנת הלימודים התבקש להיות האוצר גלריה קלישר 5 בבית הספר והנחה במקום שיעור גלריה. שטייניץ עזב את המשרה בשנת 1990 ופתח את חלל התצוגה, "עמי שטייניץ אמנות עכשווית" בנווה צדק כמקום לא מסחרי שבו, שולבו תחומי הצילום, האדריכלות והעיצוב. תפיסת האוצרות של עמי שטייניץ באה לידי ביטוי בתערוכות שבחנו את המצב התרבותי המקומי.[4]החיבור בין אוצרות חוץ והפעילות החברתית-פוליטית בקשת הדמוקרטית המזרחית ובארגון הלה למען החינוך בשכונות, בעיירות וביישובים הערבים, הובילו לתערוכות שעסקו במזרחיות, מגדר, עובדים זרים, קהילת יוצאי אתיופיה, אדריכלות, עיצוב, צילום ונושאים נוספים כמו צנזורה, צילום תיעודי ופוליטיקה. התערוכה "יחידים במינן, אמנות הומולסבית" (1999), למשל, עסקה במשמעות התרבותית הטמונה בהעדפה מינית. בתערוכה "מרחב של מרחקים" (1999) הוצגו עבודות של צלמי עיתונות ישראלים ופלסטינים, ביניהם: אחמד ג'אדאלה, רולה הלוואני, עלי זערור, בוריס כרמי, שמעון לב, היידי לוין, גארו נאלבאנדיאן, הראנט נקאשיאן, אוסאמה סילוואדי, חנא ספייא, הנס פין, ולטר צדק, אסנת קרסננסקי, מיקי קרצמן, אלדד רפאלי וסמירה והבי.[5] התערוכות התבססו על שיתופי פעולה, מפגשים חברתיים ותהליכי שטח תיעודיים. בשנת אלפיים סגר שטייניץ את הגלריה.
בשנים 1990 ו-1991 אצר תערוכות בביאנלה לאמנות האסיאנית-אירופית באנקרה ובשתי ביאנלות בסאו-פאולו.[4] בשנת 1998, הצטרף בביאנלה של סאו-פאולו כאוצר מן המזרח התיכון לתערוכה בשיתוף אוצרות ואוצרים מיבשות אחרות.[6]
בשנת 1997 הזמינה שלומית באומן את שטייניץ לאצור תערוכת אמנות קרמיקה עכשווית במוזיאון ארץ ישראל.[7]
בשנים 2007–2008 הוזמן שטייניץ לאצור שתי תערוכות במסגרת "עדות מקומית", תערוכת צילום העיתונות והתיעוד השנתית. התערוכות הוצגו בדיזנגוף סנטר והציגו צילומי עיתונות שצולמו בין סתיו 2006 וקיץ 2007, השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה.[8]
פעילות חברתית, חינוכית ופוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1983 השתלב שטייניץ כאוצר בסדנה לאמנות ביבנה והקים שם גלריה, הראשונה שקמה בעיירת פיתוח. התערוכות שהוצגו בגלריה עסקו בעיר ובתושביה והציגו עבודות ילדים מהסדנא. שטייניץ קידם אוצרות המעורבת בתוך הקהילה שבה היא נמצאת. בשנת 1989 הפסיקה עיריית יבנה לתת מימון לסדנה.[9] וזו העתיקה את פעילותה אל "הסדנא לאמנות – רמת אליהו". שטייניץ שימש שם אוצר כמה שנים, ובשנת 1994 עבר לרכז את תוכנית המידע וההעשרה של הסדנא. בתפקיד החדש פיתח גישה של בית הספר כקמפוס תרבותי, יזם השתלמות בגלריה למורות ומורים לאמנות ועודד תערוכות בבתי ספר, מחוץ לחלל הגלריה. בשנת 2010 השתתף בארגון אירוע דוכן בחצר הסדנא, יריד ובמה פתוחה ליוזמות העוסקות בשאלות של אמנות, חברה וחינוך. בשנת 2011 הנחה את קורס בית הספר כקמפוס תרבותי במדרשה למורים לאמנות במכללת בית-ברל. בשנת 2014 התפטר מהעבודה בסדנא.
לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה בשנת 2000, יזם מטעם גלריית אום אל פאחם תהליך השתתפותי של תושבי העיר עם יוצרות ויוצרים מתחומי האמנות, העיצוב והאדריכלות בשכונות העיר. הפעילות המשותפת נערכה בעשר נקודות שיצרו מסלול סיור באום אל פאחם והביאה להוצאה לאור של מדריך הסיור הראשון בעיר ערבית בישראל.
בין השנים 1999–2020 שירת כיושב ראש הוועד המנהל של עמותת הל"ה. בשנת 2011 אצר את פעולת ההשתתפות, "המסע", מסלול מפגש עם יוצאי אתיופיה שעצבו פעילות ופעילי הקהילה ברחבי העיר פתח תקווה, כחלק מהתערוכה "אוצרים בע"מ" של מוזיאון פתח תקווה לאמנות. בין השנים 2007–2011 היה חבר בוועדת ההיגוי המקצועית של פרויקט "מעבדת תרבות", שנועד לתמוך בקבוצות אמנות בפריפריה. בין השנים 2009–2012 לקח חלק בארגון והנחיית ארבע השתלמויות לצלמי תיעוד פלסטינים וישראלים, שיתוף פעולה ביוזמת "עדות מקומית" ומרכז פרס לשלום. אצר את תערוכות הגמר שלהן וערך את הקטלוגים שליוו אותן.
בשנים 2015–2016 אצר בתיאטרון יפו ארבע תערוכות של אמניות ואמנים פלסטינים. משנת 2015 פועל עם חברי תנועת תרבות בעפולה ובערים אחרות. ב-2017 אצר עם חברי התנועה עוז זלוף ורעי רביב את התערוכה, עבודת אדמה, שהציגה את יצירותיו של האמן אוסמה סעיד מאז שנות ה-80 של המאה ה-20. בשנים 2017–2020 היה מעורב בהקמת בית הספר תארבות שהקימה התנועה, לימד אמנות פעולה והנחה את שנה א' במסלול האמנות החזותית.
ב-2022 יצא לאור הספר, אזהרת מסע, בו לקט של מאמרים שכתב מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ועד לפרסום הספר.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האתר של עמי שטייניץ אמנות ישראלית, 2020
- ^ שטייניץ, ע', גלריה אחד העם 90 ממרחק זמן, 2011
- ^ גילעת, י', דור המפנה; אומנות צעירה בשנות השמונים בישראל, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 2019
- ^ 1 2 ברחנא-לורנד, ד' ופרוגל, ש', חינוך לאומנות: אסתטיקה ואתיקה, רעננה: הקיבוץ המאוחד מכון מופ"ת, 2017
- ^ שטייניץ, ע', מרחב של מרחקים צלמי עיתונות פלסטינים במחצית הראשונה של המאה העשרים, סטודיו
- ^ Fabris, A, Biennial Sao Paulo 1998, Jornal de Resenhas
- ^ באומן, ש', מגלים אוצרות / שלומית באומן, באתר פורטפוליו, 2020
- ^ מישל דור, "עדות מקומית" חוזרת, באתר ynet, 18 בדצמבר 2008
- ^ שטייניץ, ע', הסדנא לאמנות - שלושים שנות אמנות בקהילה, תרבות, חברה, חינוך