עמליה ארגמן ברנע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

עמליה ארגמן ברנעאנגלית: Amalia Argaman Barnea; נולדה ב-14 ביולי 1950) היא עיתונאית וסופרת ישראלית. חברת מערכת "ידיעות אחרונות" במשך 30 שנה. ארגמן ברנע פירסמה עשרה ספרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמליה ארגמן ברנע היא בתו של עיתונאי ידיעות אחרונות והסופר מנחם ברש-רועי. נולדה ביולי 1950 בירושלים. למדה בבית הספר הדתי "מעלה" ואת לימודי התיכון עשתה בגימנסיה העברית בירושלים, במגמה המזרחנית. את שירותה הצבאי עשתה ככתבת בביטאון הרבנות הצבאית "מחניים". אחרי הצבא, למדה לשון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ומחשבת-ישראל ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן.

אחרי שירותה הצבאי שימשה כתבת לענייני בריאות בעיתון דבר ובעלת טור ועורכת בדבר לילדים[דרושה הבהרה]. נישאה וילדה את בנה הבכור.

בין השנים 1976–2003 הייתה חברת מערכת "ידיעות אחרונות". תחילה כתבת לענייני אמנות ובידור ובנוסף, כתבה ביקורות אודות ספרות ילדים. לאחר שהמשפחה חזרה משליחות בקהיר, ארגמן ברנע מונתה לכתבת בכירה בידיעות אחרונות וכתבה במוספים "זמנים מודרניים", "7 ימים" ו-"24 שעות" כמו כן הייתה כתבת שטח בדסק החדשות, ונודעה בכתבותיה הרגישות אודות נפגעי האינתיפדה ואירועי הטרור המרובים שפקדו את המדינה בשנות ה-80 וה-90.

ב-2004, עם פרישתה מ"ידיעות אחרונות" וקיבלה טור שבועי בערוץ 10 שעסק בפעילות המגזר השלישי בישראל. בשנת 2013 החלה לפרסם בלוג באתר "סלונה" . באותה שנה נחשף כי לאהרון ברנע נולדה ילדה נוספת, בתקופה בה היה נשוי לעמליה ארגמן ברנע. ארגמן ברנע כתבה אז "מכתב גלוי לילדה סודית" שפורסם באתר סלונה במרשתת ועורר הדים רבים[1].

ארגמן ברנע מלמדת ב"מכללה למנהל" בראשון לציון וב"מכללת נתניה" כמרצה בתחום העיתונות הכתובה.

עמליה ארגמן ברנע עוסקת במהלך שנים רבות בפעילות התנדבותית רחבה, חברה בהנהלת עמותות שונות, ביניהן "משאלת לב" ו"קרן המשאלות של גילה אלמגור" ומתנדבת ב"אנוש" ב"רוח נשית" ובעמותת יוצאים בשאלה וחברה מן המניין באקדמיה הישראלית לקולנוע .

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנע הייתה נושאה ליוסף ארגמן, בנם רועי, שניספה ב 1976 תאונת דרכים בהיותו בן ארבע. בשנת 1977 היא התחתנה עם העיתונאי אהרון ברנע, ולהם בן ובת, וארבעה נכדים. בשנים 1980–1981 שהתה בשירות דיפלומטי בקהיר, כאשר אהרון ברנע, בעלה דאז, שימש נספח העיתונות בשגרירות הישראלית. בתקופה זאת, דיווחה על שנת השלום הראשונה בין ישראל למצרים.

בשנים האחרונות לחייה של המשוררת דליה רביקוביץ נרקמה בין שתי הנשים חברות אמיצה. לאחר מותה של רביקוביץ, הקדישה לה ברנע את אחד מספריה[2].

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ללכת שבי (יחד עם אהרון ברנע) (הוצ' ידיעות אחרונות משכל)
  • עדי אבא וארבעים המוצצים ( ילדים, כתר)
  • שרק לא תרדמו לי באמצע השנה ( ילדים, כתר)
  • אמרתי מלאכים ( שירה, זמורה ביתן")
  • הגוף זוכר ( שירה, ידיעות אחרונות")
  • ללכת שבי, אחרי ("ידיעות ספרים")
  • חם כמוס : שירי אהבה (ידיעות ספרים")
  • "עם סגירת הגיליון" (כתר ספרים")
  • "פיצה תות" ( ילדים, "רימונים")
  • "גומות ופסים" ( ילדים, "קוראים")
  • "תאכלי שיהיה לך כח לסבול" ( ממואר על אוכל ואימהות "אבן חושן")

ללכת שבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפרה "ללכת שבי" (שנכתב בשיתוף אהרן ברנע,) הוא רומן תיעודי על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני בימי מלחמת לבנון. זהו סיפור על מפגש בין ישראלים לפלסטינים, מפגש בין אנשים השייכים למחנות הנלחמים זה בזה, אך מוצאים דרך להסיר את מחיצות העוינות והחשדות שביניהם, ולגשר על התהום שבין שני העמים בגשר אנושי ישיר, פתוח ומוצק. הזמן בספר הוא סוף יוני 1982, וברקע מתנהל המשא-ומתן על יציאת אנשי אש"ף מביירות הנתונה במצור של כוחות צה"ל. אהרון ברנע, כתב "קול ישראל" לעניינים ערביים, הולך לראיין בכלא הישראלי את צלאח תעאמרי, סגן אלוף בפת"ח, הבכיר מבין אנשי אש"ף שנפלו אי-פעם בידי ישראל. העימות בין שובה לשבוי, בין עיתונאי ישראלי למחבל פלסטיני, הופך תוך כמה שעות, כמו במכת ברק, למפגש עז ומטלטל בין אדם לאדם, לחוויה רבת עוצמה, ששניהם עתידים לחיות תחת רישומה שנים רבות אחר-כך.

הספר זכה בפרס השני מטעם אגודת הסופרים היהודים בניו יורק., תורגם לשלוש שפות, ונמכר כזכויות לסרט על ידי חברת הסרטים HBO .

בארץ נמכר כרב מכר במהלך שנים והגיע למכירת כ-100,000 עותקים.

בשנת 2004 כתבה עמליה ארגמן ברנע גרסה עדכנית לספר המבוקש שנקרא "ללכת שבי - אחרי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמליה ארגמן ברנע, מכתב גלוי לילדה סודית, סלונה, ‏8.12.13
  2. ^ אהבת אמת- דליה רביקוביץ, סלונה, ‏15.8.13