עמנואל אופוסו יבואה
 | |
| לידה |
1977 (בן 47 בערך) גאנה  |
|---|---|
| מידע כללי | |
| מדינה |
גאנה |
| ספורט | |
| ענף ספורט |
מרוץ אופניים |
| הישגים | |
| פרסים והוקרה |
עיטור האומץ ע״ש ארתור אש |
  | |
עמנואל אוֹפוֹסוּ יֶבּוֹאַה (בצרפתית: Emmanuel Ofosu Yeboah; נולד ב-1977 בכפר קיבי שבגאנה) הוא ספורטאי נכים, פעיל חברתי וידוען גנאי. קורות חייו הונצחו בסרט התעודי "המתנה של עמנואל" (2005).
ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
יבואה נולד עם לקות ברורה בעצמות אחת הרגלים, שלא מאפשרת דריכה על אותה רגל ולא מאפשר לבישת מכנסיים. הוא גדל בכפר קטן בלא חשמל ובלא מים זורמים במדינת עולם שלישי, בתקופה בה לא הייתה באותה מדינה שום מודעות לנגישות, ומרבית נכי התנועה זחלו ברחובות ללא כיסאות גלגלים וקיבצו נדבות. בעקבות נכותו הברורה של עמנואל, אביו דרש מאמו שתנטוש אותו ביער עם לידתו. משסירבה האם לעשות זאת, עזב האב את המשפחה והאם פרנסה לבדה את עמנואל ואחיו. האב ניסה לחזור אל חיק המשפחה רק עשרות שנים מאוחר יותר, אחרי שיבואה הפך לגיבור לאומי ולידידם של שועי עולם כגון מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, שרי חוץ, כוכבי קולנוע, ספורטאים בינלאומיים, ראשי שבטים ונשיא המדינה.
יבואה היה תלמיד מצטיין, למרות הקושי שלו להגיע אל בית הספר, שהיה במרחק הליכה גדול. יבואה נאלץ להגיע אל בית הספר כשהוא הולך קילומטרים אחדים בכל כיוון, כשהוא שעון על קביים ונושא את ספריו. אמו של יבואה אסרה על יבואה לקבץ נדבות ואסרה עליו ועל אחיו לעבוד, מתוך חשש שהדבר יפגע בלימודיהם. יבואה היה היחידי מבין אחיו שהצליח לשכנע את האם שתאפשר לו לעבוד מעט, לצד לימודיו בבית הספר. יבואה הסביר לאמו כי הדרך היחידה שלו להשתלב בחברת הילדים היא לרכוש לעצמו כדור רגל ומשחקים נוספים. עבודתו של יבואה סיפקה לו דולר אחד ביום – סכום משמעותי לאדם פשוט בגאנה באותה תקופה, ויבואה הצליח לשכנע את אמו שתיקח חלק מהסכום הזה כסיוע לפרנסת המשפחה. כך סייע יבוא הנכה בפרנסת אחיו הגדולים וחסרי הלקות.
כשהיה יבואה בן שלוש-עשרה, החלה בריאותה של אמו להתדרדר בשל עומס עבודתה. יבואה החליט לקחת חלק גדול יותר בפרנסת המשפחה, אך לא רצה להתעמת עם אמו. הוא ברח מהבית באישון לילה ונסע אל עיר הבירה אקרה, מוכת האבטלה, שלא היה לו בה שום קרוב ורֶע ומצא בה עבודה שאפשרה לו לשלוח לאמו שני דולרים בכל יום.
נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
באקרה גילה יבואה, שמצבם העגום של הנכים אינו ייחודי לכפר הולדתו, אלא חלק בלתי נפרד ממסורת מולדתו. הוא פגש בבירה נכים חסרי בית שאינם מודעים לקיומם של כיסאות גלגלים, זוחלים ברחובות, מקבצים נדבות ומגדלים את ילדיהם באוהלים ופחונים מאולתרים בגנים ציבוריים. יבואה שאף לשנות מצב זה בקנה מידה לאומי. הוא יזם מסע אופניים, שבו הוא הקיף לבדו את המדינה למרות נכותו. מסע אופניים זה תפס תשומת לב תקשורתית והפך את יבואה לגיבור לאומי עם נכות בולטת. יבואה ניצל את תושייתו, את הכריזמה שלו ואת שליטתו בשפה האנגלית כדי לאפשר את מסע האופניים הזה. המסע התאפשר בזכות שכנוע ראשי השבטים לאפשר לו לעבור בשטחם, בזכות שכנוע מאמן רכיבה על אופניים שיאמן אותו בהתנדבות ובזכות מכתב לעמותת ספורט נכים בארצות הברית שמבקש תרומה של זוג אופניים.
בחרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הצלחתו ההסברתית של יבואה, הזמינה אותו העמותה שתרמה את אופניו להשתתף באירועי ספורט שונים בארצות הברית. השתתפותו, לצד פועלם של ספורטאים נכים אחרים סוקרה על ידי כלי התקשורת של מולדתו והיוותה המשך למסע ההסברה שלו. חלק מהספורטאים הנכים שהכיר יבואה בארצות הברית לקו בלקות דומה לשלו והם שכנעו אותו לכרות את רגלו הפגומה ולהחליף אותה ברגל תותבת. הרגל התותבת שיפרה את תפקודו הספורטיבי ופתחה בפניו ענפי ספורט נוספים כגון ריצת מרתון מסוקרת שביצע.
הרגל התותבת אפשרה ליבואה גם ללבוש מכנסיים ארוכים והוא יצא בחליפה לסדרת פגישות מסוקרות עם כוכבי קולנוע ומדינאים בינלאומיים, כולל מזכ"ל האו"ם דאז קופי ענאן שהיה בן עמו שלו. הפגישה עם ענאן אותתה לבני עמו של יבואה שהטאבו על שילובם של נכים בחברה הגנאית נשבר. עם חזרתו של יבואה לגאנה הוא התקבל בה בטקס ממלכתי וארגן בגאנה קבוצת כדורסל נכים שהוזמנה לשחק בתחומי ארמון הנשיאות.
יבואה יזם באקרה הבירה שני מיזמי נגישות בולטים ומתוקשרים. הראשון היה מיזם חלוקת מאה כיסאות גלגלים. כיסאות אלה הורכבו על ידי מתנדבים מחלקים זולים שנתרמו על ידי ארגוני סיוע בינלאומיים. המיזם השני היה הנמכה של אחד מתוך כל קבוצת טלפונים ציבוריים כך שיתאפשר למשתמשי כיסאות גלגלים להשתמש בהם. מיזם זה נעשה בשיתוף חברת הטלפונים.