ענישה קולקטיבית ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הענישה הקולקטיבית ביהדות היא השקפת היהדות על הענישה הקולקטיבית, כלומר ענישת אוכלוסייה שלמה משום חטאם של בודדים.

התנ"ך מביע כמה פעמים גינוי לשימוש בענישה קולקטיבית: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים פרק כד, פסוק טז. ובדומה לו – מלכים ב' פרק יד, פסוק ו; דברי הימים ב' פרק כה, פסוק ד), "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר פרק טז, פסוק כב), וכתמיהת אברהם אבינו "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית פרק יח, פסוק כה).

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפורי התנ"ך אנו מוצאים כמה פעמים מקרים שבהם נעשה שימוש בענישה קולקטיבית: ניתן לחלק את סוגי הענישה הקולקטיבית לשניים, ענישה הנעשית בידי הבורא (כמו המבול, עונש מחלוקת קורח ועדתו, ועוד) וענישה הנעשית בידי אדם אך על-פי ציווי האל (מחיית זרע עמלק או עיר הנידחת). לעומת דוגמאות אלו, מצינו בתנ"ך ענישה קולקטיבית הנעשית בידי אדם, לא משום ציווי הבורא.

הריגת אנשי שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מעשה דינה, מקנאים לכבודה שמעון ולוי, נוטלים איש חרבם והורגים את כל הזכרים תושבי שכם, בעודם כואבים אחרי ברית מילה שעשו כחלק מהסכם פיקטיבי עם בני יעקב. מדברי יעקב אביהם לאחר המעשה עולה שלא כעס על עצם הריגת תושבי שכם, אלא אך ורק מתוצאות המעשה. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית פרק לד, פסוק ל)

לטעם הריגת כל תושבי העיר, על אף שהחוטא היה רק שכם בן חמור, ניתנו טעמים רבים: רבי משה בן מיימון נתן נימוק הלכתי המחייב הריגת כל אנשי שכם: בני-נח מצווים על הדינים – כלומר קיום מערכת משפט מסודרת, ומכיוון שתושבי שכם לא הקימו מערכת משפט שכזו, שהרי שכם גזל את דינה והם לא הענישו אותו, התחייבו תושבי העיר כולה מיתה[1].

הרמב"ן פירש כי תושבי העיר היו חייבים מיתה בלי קשר למעשה דינה, אך היות שמלכם חטא והם כולם נתיניו, הרגו שמעון ולוי את תושבי העיר כולה.

האור החיים הציע, כי הריגת אנשי שכם הייתה מכורח המציאות, שהרי תושבי שכם היו מונעים מבני יעקב להרוג את מלכם שהוא אכן היה חייב מיתה מן הדין.

כך או כך, פרשנים אלו מציעים לראות את הרג כל אנשי העיר לא כענישה קולקטיבית גרידא, כי אם מעשה בעל נימוק כשלעצמו וניכר כי הענישה הקולקטיבית אינה מקובלת בעיניהם.

הדבר מודגש בדברי פרשנים מאוחרים המפרשים את דברי יעקב כגינוי מוחלט למעשה, כך שהריגת אנשי שכם אכן לא הייתה ראויה כל עיקר. "אילו הרגו את שכם וחמור, ודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח. גדולה מזו, הם שדדו, ובדרך כלל פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא הייתה כל הצדקה"[2].

פרשנות אחרת היא כי הריגת תושבי שכם הייתה למעשה מלחמה, כעם נגד עם, בדומה למלחמת מדין ובמלחמה כזו מותרת הריגת כל תושבי העיר. גישה זו, מצדיקה למעשה את הענישה הקולקטיבית כאקט מלחמתי, כך שבמהלך מלחמה הענישה הקולקטיבית מותרת.

גדעון ואנשי פנואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביא מספר אשר בעת מלחמת גדעון נגד מלכי מדין ביקש גדעון מאנשי העיר סוכות לחם עבור אנשיו. שרי העיר סירבו וגדעון נשבע כי בשובו מהמלחמה ידוש את בשרם בקוצי המדבר ובברקנים. גם אנשי פנואל סירבו לבוא לעזרתו, להם נשבע גדעון כי יתוץ את מגדלם.

בשובו מנצח מהקרב, מקיים גדעון את הבטחתו: שבעים ושבעה זקני סוכות יוסרו בקוצים[3]. גם את מגדל העיר פנואל נתץ גדעון, אך הפסוק מוסיף "ויהרוג את אנשי העיר".

הפרשנים מרגישים בקושי, מדוע נהרגו תושבי העיר פנואל כולה, זאת בייחוד לאור העובדה שבעיר הסמוכה, סוכות, רק השרים נענשו.

יש המפרשים כי גדעון לא התכוון להרוג את אנשי פנואל, ועשה זאת רק מפני שנלחמו בו כדי למנוע את נתיצת המגדל. מכך יש להסיק, כי העונש הקולקטיבי אינו דבר ראוי כשלעצמו, רק במקרה שהדבר נצרך לצורך אחר – יש להתירו.

על-פי מוטיב זה, בהכרח שעצם נתיצת המגדל לא הייתה לשווא ולשם עונש גרידא. גדעון ראה שתושבי העיר אינם חשים כחלק מהעם כולו וצרותיהם אינם נוגעות להם כלל, מפני המגדל המגן ושומר עליהם מפני הצרות המתרחשות, לכך נועדה הריסת המגדל לחבר את תושבי העיר עם שאר העם, מטאפורית ומעשית.

פרשנים אחרים מציעים גישה שונה, לפיה גדעון תכנן מלכתחילה להרוג את כל תושבי העיר, ולכך היה לו צידוק: אחרי שראה את רוע לבם ותכונותיהם השליליות שלא הסכימו לסייע במלחמה ולו עזרה פשוטה וקלה שכזו, הגיע גדעון למסקנה שעליהם למות[4] או מפני שבסירובם לעזור לו היה בכך מרידה במלכות שעונשה מוות[5].

גישה זו, אינה שוללת ענישה קולקטיבית לחלוטין, אלא נותנת בידי המנהיג את סמכות ההחלטה מתי לבצעה, אך גם זאת מתוך הצדקה מוסרית למעשה, אם מתוך מעשי העיר או כתגובה למרידה במלכות.

הרג בני אפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביא מספר כי לאחר מלחמתו של יפתח עם בני עמון, אנשי שבט אפרים התכנסו על כך שלא צירפם עמו למלחמה:

"וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ. וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי. וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה. וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף" (שופטים פרק יב, פסוקים א-ז).

אודות כך כותב רבי דוד קמחי ש"ההרג הרב הזה היה לעונש עונות שהיו בשבט אפרים בנסתר", אך לא ביאר טעם היתר ההריגה, שהרי בוודאי לא ידעו אנשי גלעד את עוונות שבט אפרים שבשביל כך יהרגום.

פילגש בגבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילגש בגבעה

בסיום מעשה פילגש בגבעה, מציין הנביא כי ישראל הרגו את כל שבט בנימין, כולל הבהמות, ואף העלו את הערים באש. ניכר שזהו עונש קולקטיבי שמטרתו לגדוע את השבט מישראל (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק ו'), כשהדבר נעשה על-פי רצון ה' ושאלה באורים ותומים (ספר שופטים, פרק כ', פסוק כ"ח).

לכך יש להשתמש בנימוק שבשעת מלחמה אין איסור רציחה[6], ומכיוון שישראל הכריזו מלחמה על שבט בנימין הותרה הריגת משפחותיהם גם-כן, וגישה זו למעשה מתירה ענישה קולקטיבית בעת מלחמה.

ההלכה הפסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם פסק: "ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות. עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים. ובוזזין כל ממונם וטפם. ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר "והנשים והטף" – זה טף של זכרים" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ו', הלכה ד').

כלומר, ענישה קולקטיבית מותרת כנגד גברים בוגרים, אך מוגבלת תחת תנאים מסוימים (אחרי קריאה לשלום, נתינת אפשרות לעזיבה ועוד). בנוסף, בזיזת הממון מותרת בעת מלחמה, לעומת גזל הגוי, האסור בעת שלום.

הד לקושי המוסרי בעונש הקולקטיבי המוטל על הגברים, ללא הבט על השתתפותו במלחמה או לו, ניתן למצוא במחלוקת הפוסקים בפירוש דברי הרמב"ם "הורגין כל הזכרים הגדולים": האם פירוש דברי הרמב"ם הוא כפשוטו, כל הזכרים הבוגרים ממש או שמא דווקא משתתפי המלחמה בפועל[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ד', הלכה ט'.
  2. ^ רש"ר הירש (תרגום מ. ברויאר, הוצאת מוסד יצחק ברויאר, ירושלים, תשמ"ט) וישב לד, כה.
  3. ^ לפי פרשנים אחדים: נהרגו. יש שפירשו את דברי הכתוב שגדעון הרג אף את אנשי סוכות, אך מרבית הפרשנים הבינו כי רק שרי העיר סוכות נענשו.
  4. ^ רלב"ג, שופטים פרק ח, פסוק ז.
  5. ^ אברבנאל, שופטים "פרשה חמישית" השאלה החמישית, ופרק ח, פסוק יז
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ה, עמוד ב': "אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא" (מלכות שהרגה עד שישית מהעולם לא נענשת). אמנם לפירוש רש"י (שם) מדובר על ידי שיעבוד לצורכי הממלכה. אך התוספות (שם) פירשו את הדברים בעת מלחמה. העמק דבר בפירושו לדברים כ, ח נקט על בסיס דברים אלו שאין איסור הריגה כלל, אף לא אדם כלפי עצמו.
  7. ^ "לחימה בשטח רווי אוכלוסייה אזרחית", הרב ד"ר נריה גוטל, תחומין כג, הע' 26