ענר פרמינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ענר פרמינגר

עָנֵר פּרֶמינגר (נולד ב-17 בינואר 1955) הוא במאי, תסריטאי, מפיק וחוקר ופרופסור לקולנוע.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענר פרמינגר נולד וגדל בתל אביב. הוא התגורר בילדותו עם משפחתו במשך שנה בארצות הברית ובבגרותו במשך שנה בהולנד, שם סיים בגרות בבית ספר אנגלי. הוריו עלו שניהם מווינה, אך פגשו זה את זו רק בישראל. אמו מרים, ילידת 1926, עלתה לישראל ב-1933, בהיותה בת שבע. אביה, יוסף קורנשטיין, היה ציוני עוד קודם לכן, אבל רק כשהיטלר עלה לשלטון, אמה, אלזה לפלר, הבינה שאין ליהודים עתיד באוסטריה והסכימה שמשפחתה תעלה לישראל. יוסף קורנשטיין היה מהנדס באוסטריה, וכשעלו לישראל ויתר על מקצועו, בניגוד לרצונו, ופתח עם רעייתו מלון/בית-קפה בחיפה – "מלון אירופה" (ברחוב הבנקים 1). ב-1940 עברה המשפחה לירושלים ושם פתחו הורי אמו את "קפה רימון".

ענר פרמינגר גדל בבית בעל תודעה פוליטית מפותחת והשתתף עם אביו, אליעזר פרמינגר, בהפגנות האחד במאי מאז ינקותו. בנעוריו התאהב בקולנוע האירופאי, כשגילה את אינגמר ברגמן, פדריקו פליני ומיכלאנג'לו אנטוניוני, בהקרנות מיוחדות לשוחרי קולנוע, שהתקיימו בבית ליסין, בקולנוע תכלת, ובקולנוע פריז עוד לפני שהיה בישראל סינמטק.

פרמינגר החל את לימודי התיכון שלו בבית הספר אליאנס ברמת אביב, קפץ שתי כיתות וסיים בגרות של אוניברסיטת לונדון (A Levels) ב-1971 בבית הספר האנגלי בהאג, הולנד. הוא למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית וסיים את התואר הראשון B.Sc ב-1974. הוא שירת כקצין תכנות ומנתח מערכות מידע בחיל המודיעין בשנים 1979-1974 והשתחרר בדרגת סרן. את שירות המילואים שלו הוא עשה כתסריטאי ובמאי ביחידת הווידאו של חמ"ן ממנה השתחרר בדרגת רב-סרן בשנת 2003.

ב-1979, עם שחרורו מהצבא, נסע לארצות הברית למשך חמש שנים, במהלכן למד לתואר שני בקולנוע (M.F.A) במגמת בימוי והפקה באוניברסיטת ניו-יורק (1983-1980). סרט הגמר שלו היה "24 שעות" (37 דקות, 16 מ"מ). בתקופה זו עבד כעוזר גריפ (גריפ הוא האדם האחראי בהפקה על הציוד הטכני) בהפקה עצמאית בהתנדבות. במקביל ללימודיו באוניברסיטת ניו-יורק, למד פרמינגר משחק ובימוי שחקנים בסטודיו לתיאטרון של ארני מרטין ובסטודיו של סטלה אדלר, בניו יורק.

פרמינגר שב לישראל ב-1984. הוא ביים כפרילנסר סרטים תיעודיים שונים לטלוויזיה הישראלית עבור מגזיני בריאות ואמנות, ביניהם סרטים על שיטת אלכסנדר, על כאבי ראש, על הצייר משה קופפרמן וסרט על הגן השיקומי בבית החולים "ביקור חולים". למשך תקופה קצרה התמחה פרמינגר גם בעריכה, כשעבד במקביל כעוזר עריכה בטלוויזיה הישראלית.

ב-1985 החל פרמינגר להשתלב בהוראת הקולנוע. בבית צבי - באותה עת בית-ספר לתיאטרון ולקולנוע גם יחד - במשך שנה שימש שם כרכז הפקות ולימד ניתוח סרטים. במקביל לימד בבית ספר התיכון אלון ברמת השרון, בו נפתחה מגמת הקולנוע הראשונה בישראל, ובהמשך גם בבית ספר התיכון לאמנויות בירושלים. כמו כן לימד גם בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, באוניברסיטת תל אביב, בבית ברל, במכללת הדסה, באוניברסיטה הפתוחה, בסטודיו שר, ובבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים.

את הדוקטורט בקולנוע עשה פרמינגר במסגרת בית הספר לתרבות של אוניברסיטת תל אביב בשנים 2000-1994, בהנחיית פרופ' זיוה בן פורת ופרופ' מיכל פרידמן, בנושא: "בין טקסטואליות קולנועית והיצירה של פרנסואה טריפו". פרמינגר קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D.) ב-2002.

החל משנת 2000 פרמינגר משמש כמרצה בסגל הקבוע של החוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר, ובחוג לתקשורת ולעיתונאות, באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2011 התמנה לפרופסור חבר, ובשנים 2012-2011 כיהן כראש המחלקה לאומנות הקול והמסך (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה) במכללה האקדמית ספיר. בשנת 2008 שהה כפרופסור אורח במחלקה לקומוניקציה של WFU, אוניברסיטת ווייק פורסט בקרוליינה הצפונית, ארצות הברית.

עד 2012 ביים פרמינגר שלושה פיצ'רים עלילתיים (סרטים באורך מלא), שלושה פיצ'רים תיעודיים, 2 סרטים עלילתיים קצרים וסרט תיעודי קצר. סרטיו הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ ובטלוויזיה בארץ ובעולם. הם שודרו ברשת, קשת, Yes, וHOT וברשת הטלוויזיה ההולנדית AVRO, ברשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF, ובטלוויזיה הקנדית. הוא הפיק את כל סרטיו בעצמו, פרט לסרטו "גולם במעגל", בו היה מפיק-שותף לצדם של יעקב אייזנמן וחיים שריר, שהיה אף המפיק בפועל. פרמינגר הוא בעל חברת ההפקות: פּוֹרֶה הפקות בע"מ.

ענר פרמינגר נשוי למיכל, פסיכולוגית קלינית (בתו של המלחין והוויולן חנוך (היינריך) יעקבי). הם מתגוררים בירושלים מאז 1984 ושם גידלו את שלושת ילדיהם, מתן, עינה ותמר.

פרסים ופסטיבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2010 - רק בעין אחת ,TEMPS D'IMAGES PRÉMIO DE CINEMA International Film Festival, Lisbon Portugal.
  • 2010 - ציון לשבח לסרט רק בעין אחת, I've Seen Films International Film Festival, Milan, Italy.
  • 2009 - רק בעין אחת, אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אמנות, סינמטק תל אביב.
  • 2009 - רק בעין אחת, אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אמנות, סינמטק נצרת.
  • 2009 - רק בעין אחת, פסטיבל קולנוע דרום, שדרות.
  • 2004 - מענק פיתוח של קרן הקולנוע הישראלי ושל קרן הקולנוע של מדינת נורד-ריין-וסטפלר NRW, גרמניה, לכתיבת תסריט ופיתוח פרויקט: גלות בירושלים פיתוח תסריט לסרט עלילתי באורך מלא על חייה של המשוררת אלזה לסקר שילר. בשיתוף עם המחזאי/תסריטאי מוטי לרנר.
  • 2003 - מענק הקרן החדשה לקולנוע דוקומנטארי בשיתוף עם טלעד ובשיתוף הוצאת הספרים כתר, לכתיבת דרמת טלוויזיה על-פי הסיפור "מר לוי" של עמוס עוז, מתוך "הר העצה הרעה".
  • 2003 - מגרש הרוסים, הפסטיבל הבינלאומי לסרטים, טריבקה, ניו-יורק, 2003.
  • 2002 - מגרש הרוסים, פסטיבל הסרטים התיעודיים, דוקאביב, תל אביב, 2002.
  • 2001 - פדיון האב, פסטיבל פיפטל, ביאריץ, צרפת 2001
  • 2000 - ציון לשבח לסרט פדיון האב, התחרות הבינלאומית של "החוויה היהודית", פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, יולי 2000.
  • 1999-2002 – הסרט הגרעין הקשה השתתף בפסטיבלים הבינלאומיים הבאים: חיפה 1999; ניו-יורק 2000; וושינגטון די.סי., 2000; סיאטל וושינגטון, 2001; פיפטל, ביאריץ, צרפת, 2001; קונטרה קוסטה, ארצות הברית 2002.
  • 1995 - בדרך לבית של אבא, הפסטיבל הבינלאומי לסרטים "שכנים", חיפה 1995.
  • 2009 - גולם במעגל, פסטיבל של מבחר סרטים ישראלים של כל הזמנים, מילאנו, איטליה.
  • 1993-1995- הסרט גולם במעגל זכה בפרסים הבאים:
    • פרס וולגין: הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 1993.
    • אנטיגונת הזהב: הסרט הטוב ביותר בפסטיבל מונפלייה, צרפת 1993.
    • פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר, 1993 - חגית דסברג.
    • פרס אופרה פרימה: סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי מונטווידאו, אורוגוואי 1994.
    • יגואר הזהב: פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל קנקון, מקסיקו 1994.
    • פרס המבקרים לשחקן הטוב ביותר של שנת 1993 לחגית דסברג, פסטיבל חיפה 1994.
  • כמו כן בשנים 1995-1994 הסרט גולם במעגל השתתף בפסטיבלים חשובים ברחבי העולם, ביניהם:
    • פסטיבל מונטריאול, קנדה 1993; פסטיבל סאן סבסטיאן, ספרד 1993; וינה, לוס אנג'לס, ניו יורק - 1993; פסטיבל וושינגטון, ארצות הברית 1994; פסטיבל טרויה, פורטוגל 1994; לונדון, 1994; טוקיו, 1994; פסטיבל סאן פאולו, ברזיל 1994; פסטיבל קרלה, פסטיבל כלכתה, הודו 1995;

ספריו ומאמריו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסך הקסם – כרונולוגיה של קולנוע ותחביר - ספר על תולדות הקולנוע. מתי התחילה ההיסטוריה של הקולנוע ואילו זרמים אמנותיים הטביעו עליה את חותמם? האם יש לקולנוע פרה-היסטוריה? מהי שפה קולנועית וכיצד התפתחה? איך עיצבו אותה והשפיעו על התפתחותה יוצרים שונים? איזה קשר פועל בין כלכלה, טכנולוגיה וחברה לבין תפיסות אסתטיות והתפתחות המדיום הקולנועי? מהו מקור עוצמתו של הקולנוע במאה ה-20? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מקבלות בספר זה התייחסות המאפשרת לעשות סדר בפסיפס העשיר של מאה שנות קולנוע. טקסט שמאפשר תובנות מאירות עיניים לשוחרי הקולנוע, המבקשים לקבל תמונה רחבה ומעמיקה של תהליכים היסטוריים שהביאו להתפתחות המדיום.[1]
  • פרנסואה טריפו – האיש שאהב סרטים - פרמינגר מציג את הקולנוע של פרנסואה טריפו, מבט היונק מניסיון רב-שנים בצדדים המגוונים של אמנות הקולנוע. פרמינגר פורש לפני הקורא תאוריות שעד כה כמעט ולא יושמו בתחום הקולנוע ועניינן בזיקה בין יצירות ובדיאלוג בין יוצרים שונים. בבהירות ובשפה מובנת לכול, בוחן פרמינגר מחדש את סרטיו של פרנסואה טריפו – האמן שניהל דיאלוג חי ותוסס עם המורשת עליה גדל. סרטיו הידועים של טריפו, ביניהם, 400 המלקות, ז'ול וג'ים או לילה אמריקאי, לצד סרטיו הפחות מוכרים, ביניהם, תירו בפסנתרן ואהבה במנוסה, זוכים לפרשנות החושפת היבטים חדשים שעד כה לא היו מוכרים בכתיבה על סרטיו של טריפו. הספר מכוון לצופים הרבים שנהנים ואוהבים את הקולנוע של טריפו כמו גם לאלו שכלל לא מכירים את יצירתו. לפנינו ספר על האיש שאהב סרטים, שמכל פרק בו עולה אהבתו של המחבר לסרטיו של טריפו, כמו גם לעולם שהוא בורא בסרטיו.[2]
  • צ'ארלי צ'אפלין שר רקוויאם אילם - מאמר של פרמינגר על חדשנותו של צ'ארלי צ'פלין בתחום הפסקול. נהוג להתייחס לצ'פלין כיוצר ראינוע שנתקבע בראינוע ולפרמינגר יש תזה חדשה, שלפיה צ'אפלין חידש בתחום הפסקול.[3]
  • סרטיו של פרנסואה טריפו כמרחב תרבותי אינטרטקסטואלי - הקשר בין ספרות, קולנוע ואמנות פלסטית בסרטים ז'ול וג'ים ושתי אנגליות והיבשת.[4]
  • הקומדיה האנושית של אנטואן דנואל : מאונורה דה בלזק לפרנסואה טריפו - מאמר שחושף את הקשר בין טריפו לבין הקומדיה האנושית של בלזק. פרמינגר טוען שבסדרת סרטיו "סרטי אנטואן דואנל" טריפו עשה מה שבלזק עשה בקומדיה האנושית.[5]

סרטים עלילתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענר פרמינגר באתר הצילומים של הסרט "החיים בינתיים"

סרטים תיעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רק בעין אחת: מעקב אחר עבודתו של האמן צבי לחמן: 2008-1998,‏ 2009, 52 דקות - תיעוד של עבודת האמן צבי לחמן בשנים 2008-1998. כניסה אל מרחב עולמו הפנימי של לחמן דרך יצירותיו חושפת את הדמיון בין נקודת המוצא של עבודתו לזו של במאי הקולנוע. כדי לתת מקום לכובד המשקל הפיזי והמנטאלי של הדמויות והסיטואציות אותן הוא מפסל ורושם הוא נדרש לצמצום מרחב ראייתו לאיבר אחד, עין אחת; המקבילה הקולנועית לעדשת המצלמה. פרמינגר הפיק, ביים וכתב את התסריט ביחד עם עמי דרוזד. הצלם הראשי היה רוני כצנלסון והעורך היה עמי דרוזד.
  • מגרש הרוסים, 2001, 5 דקות - תסריטי/ במאי – ענר פרמינגר, מפיק – עמית גורן (במסגרת פרויקט "מקום"), צלם ראשי - רוני כצנלסון, עורך - עמי דרוזד. הסרט הוקרן בדוקאביב 2002 ושודר בערוץ 8 כהפקה של נגה תקשורת.
הסרט נעשה במסגרת סדרה שיזם והפיק עמית גורן בשם "מקום". הסדרה כוללת עשרים סרטים, בני חמש דקות כל אחד, שיצרו עשרים יוצרים שונים. הסרט מתמקד במתחם הפיזי של מגרש הרוסים בלב ירושלים שבו נמצא בית המשפט המחוזי, עיריית ירושלים, פאבים שוקקי חיים, הכנסייה הרוסית ובית המעצר ותחנת המשטרה. הסרט חושף את הפער בין מה שאי אפשר לראות וקורה מתחת לפני השטח - מתקן עינויים של השב"כ, לבין יופייה של ירושלים שמעליו ומרכזיותה בנוף העירוני. הסרט כולל ראיון עם פרופסור ג'מאל עמרי, ששהה עשרים וחמישה ימים בבית המעצר והוא מתאר את העינויים שעבר שם.
  • פדיון האב, 2000, 71 דקות - סרט מעקב אחרי עבודת האמן צבי לחמן. הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, יולי 2000, ובפיפה, ביאריץ 2001. פרמינגר הפיק, ביים וכתב את התסריט, רוני כצנלסון צילם וציפי רז ערכה.
  • ללמוד וללמד מתמטיקה, 1998-1994, 3 סרטים בני 30 דקות כל אחד - סדרה של שלושה סרטי מעקב אחרי סדנאות המתמטיקה במסגרת פרויקט "מחר 98 באצבע הגליל", בהפקת שרות הסרטים הישראלי.
  • בדרך לבית של אבא, 1995, 74 דקות - ענר פרמינגר מספר: "'בדרך לבית של אבא' הנו סרט העוקב אחר ניסיוני לספר את ספור חייו של אבי, שהיה תמיד חידה עבורי. מתוך הווייתי כאב לשלושה ילדים, יצאתי למסע בעקבות חיי אבי והתחקיתי אחרי מעגלי חיים שונים הבונים פורטרט של אדם וראי של דור.
מתוך ההווה יוצא הסרט לשני מסעות בעולם העבר: המסע הראשון לוינה, שם אחרי למעלה מ-50 שנה מבקר אבי לראשונה בבית בו נולד וגדל עד שנמלט מאוסטריה הנאצית לאחר ליל הבדולח. אבי לוקח אותנו לסיור מצמרר בבית ילדותו, כשכל חדר מקבל חיים חדשים מול המצלמה ומוביל אותנו לספור נוסף מנעוריו. אט אט נחשפת עיר מולדתו, שהטביעה את חותמה העמוק בעיצוב אישיותו, והפנתה לו עורף ברגעים הקשים והגורליים של ימי ה"אנשלוס". המסע השני הנו מסעו של אבי כמהגר צעיר לפלשתינה. מתוך תקווה ליצור עולם טוב יותר מזה שהתאכזר אליו בנעוריו. כאן הצטרף אבי למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (P.K.P) ממנה פרש ב-1945 והיה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית העברית, שניסתה לשלב בין קומוניזם לציונות. במסגרת זו היה לחבר הכנסת הראשונה, ממנה פרש לאחר התפכחות כואבת מהקומוניזם. הסרט מסתיים במקום בו נמצא אבי בזמן צילומי הסרט, בגיל 75, עדיין שקוע בפתוח תעשייתי, מתבונן בחייו לאחור, מנתח, ועושה חשבון נפש עם עברו."
בסרט אישי ביותר, מתעמת פרמינגר עם חייו של אביו ובודק מה השלכתם על חייו שלו. לפנינו שילוב של קטעי "יומן אינטימי" עם מסמך תיעודי המספר סיפור של דור שלם. יומן אינטימי של פרמינגר הבן המתבונן בילדותם המוגנת של ילדיו, בניגוד לסיפורו של דור שיצא מהטראומה של שואת יהודי אירופה, אסף את עצמו בכוחות מחודשים, היגר לארץ רחוקה וניסה לבנות בה חברה חדשה וטובה יותר מזו שמתוכה הוקא. לצד מפגשו של פרמינגר האב עם רוחות הרפאים של עולם שחרב: בדירה ריקה וערומה, בבתי קברות ובעיר תוססת שמָחקה את עברה, מאפשרת לו המצלמה לנהל חשבון נפש נוקב עם עברו הפוליטי, עם אשליות נעוריו ועם התפכחותו הקרה אך האופטימית, שגרמה לו לחפש תיקונים בדרכים חדשות של עבודה ופיתוח תעשייתי.
הניגוד בין פניו מלאי החיים של הקשיש הצעיר בן ה-75, לבין הליכתו הקשה שנראית כקורסת תחת נטל עברו, מתמצתים את העולם הנחשף לנגד עיניו של הצופה. ספורו של פרמינגר הוא חלק חשוב מההיסטוריה של תקומת העם היהודי במאה העשרים.
הוקרן בפסטיבל "שכנים", חיפה 1995. פרמינגר היה המפיק, במאי, צלם ותסריטאי של הסרט ועמי דרוזד היה העורך.

סרטים עלילתיים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה, בימוי, הפקה ועריכה:

  • 24 Hours (1983, 37 דקות, 16 מ"מ) ;
  • Two Cups (1982, 17 דקות, 16 מ"מ);
  • Dark Room (1981, 18 דקות, 16 מ"מ);
  • Time (1981, 8 דקות, 16 מ"מ) ;
  • Interlock (1980, 5 דקות, 16 מ"מ).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסך הקסם – כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995
  2. ^ פרנסואה טריפו – האיש שאהב סרטים, 2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מכון פורטר אוניברסיטת תל אביב, והמכללה האקדמית ספיר
  3. ^ צ'ארלי צ'אפלין שר רקוויאם אילם: יצירתו של צ'אפלין בשנים 1952-1928 כהצהרה קולנועית על המעבר מראינוע לקולנוע, היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים/פרוטוקולאז',גיליון 22 (2011) – על החושני באמנות, כתב העת המקוון של המחלקה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב
  4. ^ קולנוע - ספרות – פיסול ומה שביניהם: סרטיו של פרנסואה טריפו כמרחב תרבותי אינטרטקסטואלי, היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים/פרוטוקולאז',גיליון 20 - קריאות, אפריל 2011, כתב העת המקוון של המחלקה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב
  5. ^ Preminger, A., 2004, The Human Comedy of Antoine Doinel: From Honoré de Balzac to François Truffaut, The European Legacy: Journal of the International Society for the Study of European Ideas: (ISSEI), Vol. 9, No. 2, p.173-193