עפרה אליגון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עפרה אליגון
עפרה אליגון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
עפרה אליגון בצעירותה
לידה 31 במרץ 1921
פולין
פטירה 22 בדצמבר 2012 (בגיל 91)
תל אביב-יפו
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, עורכת עיתון, עיתונאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק דבר הפועלת, דבר, מעריב
קישורים חיצוניים
www.ofra-alyagon.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קבר עפרה אליגון בבית הקברות טרומפלדור

עפרה אַליָגוֹן (31 במרץ 192122 בדצמבר 2012) הייתה סופרת ועיתונאית ישראלית. ערכה את כתב העת "דבר הפועלת", הייתה כתבת בעיתון "דבר" ולאחר מכן כתבת ב"מעריב" במשך 25 שנה (19601985).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליגון נולדה ב-1921 בפולין. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת פלורנטין בתל אביב.

בילדותה החלה לכתוב בעיתוני נוער. הייתה כתבת בעיתון "דבר" ובדבר הפועלת. בשנת 1948 החלה לכתוב טור בשם "האמן מאחורי הקלעים" ב"דבר"[1], טור שהמשיך להופיע עם הפסקה באמצע עד שנת 1956[2]. כן כתבה בדבר טורים סיפוריים על דמויות בנוף הישראלי[3], שלאחר מעברה למעריב זכה לשם "בינינו"[4]. כן כתבה טור לנשים בשם "לי לך"[5].

כתיבתה האישית הייתה בסגנון הטורים האישיים של הניו ז'ורנליזם. בהמשך כתבה טורים על ערים ברחבי העולם[6]. בשנת 1969 קיבלה את פרס שלמה מרץ של מסדר ז'בוטינסקי[7]. אליגון גם הביעה את דעתה נגד פגמים שראתה בחברה. היא כתבה נגד שביתות פראיות[8], נגד הפרקטיקה הפרטית של רופאים בבתי חולים ציבוריים[9], על התור לקבלת טלפון[10], נגד שחיקת דמי השכירות לבעלי הבתים שחוק הגנת הדייר חל עליהם ונגד בניית מבני ציבור מפוארים מדי.

בשנות ה-80 סגרה מעגל ושבה לכתוב על אמנים[11].

היא הייתה גם מכתבות האופנה הראשונות בארץ[דרוש מקור].

אליגון הייתה הכתבת (האישה) הצבאית הראשונה[דרוש מקור] וליוותה את הלוחמים בשדה ברבות ממלחמות ישראל: היא ליוותה את יחידה 101 בתקופת "פעולות התגמול" של שנות החמישים, ביקרה ביחידות הלוחמות במלחמת ששת הימים, סיירה בשטחים שנכבשו במכוניתה הפרטית וראיינה מנהיגים ערבים שונים (ביניהם ג'עברי, ראש עיריית חברון), סיקרה את יישובי בקעת הירדן בתקופת "המרדפים"[12] ובמלחמת יום הכיפורים יצאה בשליחות "דבר" לסקר את הטיפול בפצועים תחת התואר "כתבת צבאית"[13]. היא ביקרה בירדן עוד לפני חתימת חוזה השלום.

כעיתונאית מעורבת חברתית, סיקרה יישובים חדשים עם עלייתם על הקרקע, כתבה על העולים וגם על האוכלוסייה הערבית בישראל. בין מרואייניה לאורך השנים ניתן למצוא את יצחק בשביס זינגר, ארתור רובינשטיין, יצחק רבין, לוי אשכול, פנחס ספיר, חנה רובינא, ארתור מילר ועוד. אליגון כתבה עם רחל ינאית בן-צבי את סיפור חייה "אנו עולים".

במקביל לפעילותה הספרותית בעברית, הייתה אליגון מעורבת בקהילה הספרותית היידית, בכללם יוצרים ואנשי אקדמיה, והייתה מיודדת עם יצחק בשביס זינגר, אתו ערכה סדרת ראיונות בניו יורק. היא תרגמה שירים יידיים, טיפלה וסעדה את גדול המשוררים היידים אברהם סוצקובר, וטיפחה דור חדש של חוקרים ומורים של תרבות היידיש.

היכרותה עם אברהם יצחק לרנר, שהיה חובב תרבות יידית והעריך את אהבתה ליידיש, הביאה אותו להקים קרן לקידום התרבות היידית, לצוות את כל רכושו לקרן ולייעד אותה לנהל את הקרן אחרי מותו[דרוש מקור]. קרן לרנר ליידיש פעלה הן במישור האקדמי - העניקה מלגות לחוקרים מצטיינים בתחום ופרסים לעידוד המחקר, והן במישור התרבותי - בתמיכה בתיאטרון היידיש ובספרים וסרטים המוקדשים לשפה ולתרבות היידיות. אליגון ניהלה את הקרן עד לסגירתה בשנת 2011.

עפרה אליגון כתבה כ-1,500 סיפורים קצרים שהתפרסמו ב"דבר השבוע", ב"מעריב" ובמוספים ספרותיים. כמו כן כתבה ותרגמה שירים למקהלת צדיקוב (פעמונים), למחזמר "צלילי המוסיקה" לתוכניות ברשות השידור, ולזמרים שונים, בהם אסתר עופרים ובני אמדורסקי.

בתה תלמה אליגון-רוז היא סופרת, משוררת, פזמונאית, מלחינה ומפיקה מוזיקלית.

עפרה אליגון נפטרה ב-22 בדצמבר 2012, בגיל 91, נקברה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מספר אחד נפגע: סיפור חייו של הטייס סרן ארנון לבנת ז"ל, תל אביב: אל"ף, תשל"א 1970.
  • להוציא צליל מן החיים, רמת גן: כנרת, 1985[14]. (סיפורים)
  • צימוקים ושקדים מרים, חולון: כנרת, 1996. (אוסף סיפורים רפורטז'יים קצרים, שחלקם הופיעו בטורה ב"מעריב" וחלקם חדשים)
  • כשאמא ואבא היו ילדים; איורים: דני קרמן; עורכת הספר: יעל גובר; אור יהודה: כנרת, 2009[15]. (סיפורים לילדים ונוער, שראה אור בהוצאת כנרת בשנת 2009, ובו תיאורים מההווי המשפחתי שלה, על אודות בעלה, אליק אליגון המנוח, וילדיה תלמה וגיורא)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האמן מאחורי הקלעים, דבר, 24 בדצמבר 1948
  2. ^ בימים שחצבנו בסלע, דבר, 15 באפריל 1949
    הדמויות החתומות בלבי, דבר, 8 ביולי 1949
    מה קשה לשנוא את מסקין, דבר, 29 במאי 1953
    השאנסה הגדולה של רחל, דבר, 10 ביוני 1955
  3. ^ כדור לב, דבר, 6 ביוני 1960
  4. ^ שומרת פסי הרכבת, מעריב, 5 בפברואר 1960
    הפנסיונר, מעריב, 30 במרץ 1962
    פרוטקציה, מעריב, 15 בפברואר 1963
    הקץ לטרמפים?, מעריב, 4 באוגוסט 1969
    קראו לי עלמה, מעריב, 3 באוגוסט 1962
    צדק? סדק תרדוף, מעריב, 24 באוגוסט 1973
  5. ^ והכבסים על החבל, מעריב, 15 בינואר 1965
    הצנחניות שלא צנחו, מעריב, 9 באוגוסט 1963
    אספר לכם על המחזר שלי, מעריב, 22 בינואר 1965
  6. ^ עיר שראשה הוא בארמן, מעריב, 28 באוקטובר 1968
    ניגריה - שוק פתוח ליצוא ישראלי, מעריב, 31 ביולי 1962
  7. ^ פרס מרץ הוענק אמש לעופרה אליגון ממעריב, מעריב, 12 במאי 1969
    פרס ש. מרץ לעפרה אליגון, דבר, 13 במאי 1969
  8. ^ חגיגות הצחנה ברמת גן, מעריב, 17 באוקטובר 1966
  9. ^ קשר השתיקה, מעריב, 13 במאי 1966
  10. ^ עט - לעזרה ראשונה, מעריב, 23 באוגוסט 1964
  11. ^ המוסיקה זה אני, מעריב, 24 בדצמבר 1982
    ומי אינו צועני?, מעריב, 5 ביוני 1985
    תור הזמיר הגיע, מעריב, 31 ביולי 1985
  12. ^ אחד מהחברה מייצג את האחזות ארגמן, מעריב, 22 באפריל 1969
    ארגמן ומלח, מעריב, 28 בפברואר 1969
  13. ^ האמהות, דבר, 22 באוקטובר 1973
    המערכה על חיי הפצועים, דבר, 28 באוקטובר 1973
  14. ^ סקירה קצרה: מג"ל, עיון ראשון: דמויות מן החיים, מעריב, טור 1, 12 ביוני 1986.
  15. ^ ביקורת: יהודה אטלססיפור מתדפק בדלת, באתר הארץ, 8 באפריל 2009.