עץ הרימון (שיר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עֵץ הָרִמּוֹן
(שני הבתים הראשונים)

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ
בֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.
שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,
שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד
רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.
אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן
מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

"עץ הרימון" (במילותיו הראשונות: "עץ הרימון נתן ריחו") הוא שיר עברי שנכתב על ידי המשורר יעקב אורלנד בשנות ה-40. השיר הוגדר על ידי דן מירון "הפזמון המופתי, בחיר פזמוני ארץ ישראל של התקופה".[1] אורלנד חיבר את השיר למנגינת חתונה יהודית-בוכרית, ובהמשך הולחנו בתים נוספים על ידי ידידיה אדמון (גורוכוב). לשיר המולחן ביצועים ווקאליים רבים משנות יצירתו ועד ימינו.

תולדות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שירותו של אורלנד בצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה, הוא ביקר זוג ידידים ברחוב החבשים בירושלים. באותה עת נחגגה בחצר הבית חתונה של כלה בוכרית עם אברך אשכנזי. את אורלנד כבשו צליליה של נעימה בוכרית שחזרה על עצמה והתנגנה ללא הפסק. הוא חש צורך עז לחבר למנגינה זו מילים, והסתגר לשם כך בחדר האמבטיה. עוד באותו יום מסר את השיר והמנגינה לזמרת חנה רובינא, שבאותו ערב עצמו השמיעה אותו בהופעה בתל אביב. חודשים אחרים לאחר מכן אמר לו ידידו המלחין ידידיה אדמון שהמנגינה מונוטונית מדי, ועל כן הוא חיבר לבתים השני והרביעי (מתוך החמישה) ניגון מלודי ברוח הבית הראשון.

אף שהשיר חובר כשיר זמר, אורלנד כלל אותו בספר שיריו הליריים "שירים על עיט ועל יונה" (אחיאסף, 1946) תחת הכותרת "שיר הרימון" (ובלוויית הציון: "מותאם לנעימת-אהבים בוכרית עתיקה"). בספר מוקם השיר במחזור שירי האהבה "פלטיאל בן ליש".

מילות השיר ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המילים וצירופי הלשון של השיר מבוססים על פסוקי שיר השירים, המבטאים אהבה בין גבר ואישה. כך המשפט הראשון, "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ", הוא אלוזיה לפסוק "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים" (ד יג), המקשר בין הרימון לריח עז של שיחי בושם. כך גם כל תיאורי הנערה – חומתי, תמתי, עינייך יונים, דגולה כנדגלות ועוד – לקוחים מפסוקיו של שיר השירים.

החוקר אבידב ליפסקר רואה במילות השיר ניסיון להחיות את צירופי הלשון המקראיים לשפה המודרנית, ניסיון ליצור שפה אותנטית המותאמת לתקופה המקראית (ניסיונות שכאלה נעשו באותה תקופה בעיקר בתחום האומנויות הפלסטיות במיוחד בקרב אומני בצלאל כזאב רבן, מאיר גור-אריה ואבל פן).

עץ רימון במושב שדה יעקב

במקמו את השיר במחזור שירי האהבה "פלטיאל בן ליש", העניק לו אורלנד משמעות חדשה.[2]

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר בוצע לראשונה (עוד לפני הוספת הלחן של אדמון) על ידי חנה רובינא. רובינא הרבתה לבצע את השיר בהופעותיה, בהן מול חיילים (כחיילי הבריגדה היהודית באיטליה ב-1945);[3] בהיותו להיט באותה תקופה, השיר התקבל בהתלהבות.

בשנת 1944 הושר השיר, בעיבודו של מרק לברי, בפיה של ברכה צפירה במסגרת קונצרט של תזמורת שירות השידור (לימים התזמורת הסימפונית ירושלים) בניצוחו של פאול בן-חיים ששודר ברדיו ירושלים.[4]

לשיר ביצועים רבים, בהם של שושנה דמארי, הדודאים, לילית נגר, אברהם פררה, אריק איינשטיין, אריק לביא, רוחמה רז, רן אלירן, עפרה חזה, זהבה בן.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכנית רדיו בשנת 1979 אמר הסופר מאיר שלו שהמשפט "עץ הרימון נתן ריחו" הוא טעות גסה, שהרי לעץ הרימון אין כלל ריח. אורלנד הגיב לעצמו בחריפות על אותם "דברי פלסתר" כלשונו, ואמר שהוא אינו בוטנאי, וככלל דברי שירה נוגדים את ההיגיון הריאליסטי. עם זאת הוא נכנע לדברי הביקורת ושינה את המשפט הפותח ל"עץ הרימון נתן ליחו". (כך השיר הופיע באוסף "יעקב אורלנד – מבחר כתבים", כרך א', 1977). חוקר הספרות דן מירון טען שהתיקון הוא טעות חמורה ויש להתעלם ממנה. בספריו האחרים של אורלנד השיר מופיע בנוסח המקורי, וכך הוא מופיע בביצועים המוקלטים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב אורלנד,היו לילות :משירי הזמר של יעקב אורלנד.תל אביב:תמוז,1985 .(הספר בקטלוג ULI)
  • תמר וולף-מונזון, בהיר וגבוה כזמר - יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות, המכון למורשת בן-גוריון, 2016, עמ' 120–127.
  • תמר וולף-מונזון, "ריחו המתגלגל של הרימון", פנים: כתב עת לתרבות, חברה וחינוך, 53-52 (2010), עמ' 122–127

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תמר וולף-מונזון, בהיר וגבוה כזמר - יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות, המכון למורשת בן-גוריון, 2016, עמ' 120.
  2. ^ על כך ראו עוד תמר וולף-מונזון, שירה או בוטניקה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 26 בדצמבר 2014.
  3. ^ א. אפל, חנה רובינה עם החי"ל, דבר, 22 באפריל 1945.
  4. ^ בראדיו: ירושלים, הארץ, 5 בספטמבר 1944.