פולחן עצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עצים קדושים)

פולחן עצים הוא תופעה אוניברסלית עתיקת יומין המאפיינת תרבות עממית משותפת, החוצה גבולות אתניים ודתיים. עדויות לכך ישנן החל מתקופת המקרא ועד ימינו.

פולחן עצים לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מופיעה עדות לפולחן העצים באיסור המפורש להימצאותם של עצים נטועים בסמוך למזבח ה' (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"ב). בנוסף, אחת מהוראות המילה 'אשרה' במקרא היא חפץ פולחני עשוי עץ, המייצג את האלה "אשרה" ואת פוריותה. פולחן ה'אשרה' היה חלק מהפולחן הכנעני ופשט גם בקרב בני ישראל, מה שהוביל לכך שנביאי ה' יצאו בזעם כנגדו. נראה שבחלק מהמקרים שימשו העצים כנקודת ציון בולטת למקום קיום הפולחן בלבד (מלכים א' יד כג; מלכים ב' טז ד; ועוד) וגם סיפקו צל למקום הפולחן (הושע ד יג). שמות העצים 'אלון' ו'אלה', שמשולב בהם השם 'אל', המבטא כוח ועוצמה, משקפים את שימושם בפולחן. עצים אלו היו בדרך כלל גדולים (יחזקאל ו יג), והשתמרו הודות לקדושתם וטיפוחם בידי האדם. כמו כן אנו מוצאים תופעה של עצים מקודשים הסמוכים למקומות קדושים, ואשר לידם נקברו אנשים, כמו דבורה מיניקת רבקה "מתחת לבית אל תחת האלון" (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ח').

בחפירות ארכאולוגיות בכמה אתרים בארץ, יוחסו שרידי עצים לפולחן ה'אשרה', בשל זיקתם לאתר קבורה או במה פולחנית.

תקופת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המשנה היה עדיין פולחן ה"אשרה" נפוץ באזורים שונים בארץ, אך הוא נדחק עם התפשטות הנצרות. נראה שבתקופה הביזנטית הוא התקיים רק באזורים בהם עדיין התגוררה אוכלוסייה פגנית. אך על אף שהנצרות ניהלה מלחמת חורמה נגד הפולחן האלילי, עדיין קלטה לתוכה השפעות אליליות, ונאלצה להתפשר ולקבל את פולחן האשרה במעטה נוצרי, לפחות בחלקו. למן המאה הרביעית פיתחה הכנסייה מערכת ענפה של פולחנים ותפילות הקשורים למקומות בהם אירעו מעשי מופת הנזכרים במקרא ובברית החדשה, אשר במסגרתם צוינו עצים קדושים הקשורים לאירועים אלה. כתוצאה מכך, פולחן העצים הקדושים במתכונתו הקדומה נעלם כמעט לגמרי.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים נותרו עדיין שרידים לפולחן האלילי בשכבות אוכלוסייה אחדות, כתופעה עממית משותפת ליהודים ולמוסלמים. פולחן האשרה נעלם לחלוטין, ונותרו ממנו רק סממנים חיצוניים. המאמינים לא עבדו יותר את העץ, אך מעמדו כאובייקט מקודש השתמר, וחל איסור לפגוע בו. מנהגי העלייה לרגל, סממני הקדושה שנקשרו לעצים, טיפוחם ואופן השתמרותם היו דומים. רוב הידיעות על כך הן מהמקורות היהודיים, המציינים את קדושת הקברים היהודיים בקרב יהודים ומוסלמים כאחד, כאשר עבור המוסלמים הם שימשו כקדושים מקומיים. המקורות ההיסטוריים (בעיקר ספרות נוסעים) מציינים את ההתייחסות לעצים המקודשים סמוך לציוני קברים של דמויות מקראיות, ובעיקר של חכמים מתקופת המשנה והתלמוד.[1]

העת החדשה עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת החדשה כמעט ונעלמה התופעה בקרב היהודים, אך עדיין נותרה מצויה בקרב המוסלמים, יחד עם מנהגים שונים הקשורים בכך, כמו קשירת פיסות בד על העצים. במאה ה-19 וה-20 תועדו בארץ ישראל, בעבר הירדן ובלבנון פולחן עצים במקומות כמו עייתא א-שעב (אלון מצוי),[2] וואלי מרביי ביטא (אלון מצוי).[3]

עצים גדולים שרדו במקומות שונים בארץ עקב קרבתם למתחם מוסלמי מקודש.

באזור חברון וגוש עציון: שייח' אחמד אל-עבד (אלונים), מסל א-שייח' איברהים (אלונים וקטלב), שרפאת (שני אלונים המקודשים לשייח'ה בדריה), נבי דניאל (אלונים), ועוד.[3]

בימינו החלה התעוררות מחודשת של היהודים בעניין קברי הקדושים, שיצרה גם הערצה מחודשת של עצים בידי היהודים, כמו בקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, ציון הקבר של פנחס בן יאיר בכניסה לבית הקברות החדש בצפת, ועוד. התופעה רווחת בעיקר באזור הגליל, אך גם ביהודה ושומרון.

מסורות ומנהגים הקשורים בהערצת העצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקומות הקדושים שימשו יהודים ומוסלמים כמקום משותף לעלייה לרגל, לנדרים ולהדלקת נרות. במקומות מסוימים הפיקו שמן מהעצים להדלקה באתר עצמו. בנוסף, נהגו לקשור חפצים או בדים לעצים, כדי לקדש את בקשת האדם שתלה אותם, או לקרוע את המחלה ולהעבירה מהבד הלקוח מאדם חולה אל העץ, וכדומה.

מנהג נפוץ בקרב הצליינים היה ליטול מזכרות מהמקומות הקדושים, ששימשו עבורם כמזכרות לחוויית הביקור, לסגולה ולרפואה. בתקופה זו חל איסור לכרות את העץ או להשתמש בפרותיו לצורכי חולין. מטרתו הייתה, בין היתר, למנוע את פגיעת העצים הקדושים בידי המאמינים. קיימים סיפורים עממיים הממחישים את עוצמת העצים הקדושים ואת העונשים שהוטלו על אלה שפגעו בהם.

יחס היהדות והאסלאם לפולחן העצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים ראו המאמינים בעצים הקדושים דרך ביטוי מוחשית לאמונתם, לצד עבודת האל הרוחנית. אך רעיון המונותאיזם הצרוף באורתודוקסיה היהודית והמוסלמית, לא יכול לאמונה העממית של קדושת העצים. חלק מחכמי הדת המוסלמים ניסו בכל הדורות להילחם בתופעה זו ולעקרה, אך לשווא. היו מהם שאף האשימו את חכמי היהודים בהנהגת פולחן זה.

מהמקורות עולה שיחסה של היהדות לתופעה זו היה בדרך כלל סובלני יותר, ואף מובלט יותר, מאשר באסלאם. מידע רב על התופעה ומאפייניה ניתן למצוא במאות ה-15 וה-16. התפשטות הקבלה במאה ה-16 אף הביאה לפריחת הפולחן וציון של קברים ועצים קדושים. גם אם היו חכמים שדעתם לא הייתה נוחה מכך, הרי שבדרך כלל אין לכך ביטוי ברור. ניתן לראות אף מצב הפוך: בדור האחרון פסק הרב חיים דוד הלוי שעצים המקודשים למוסלמים מותרים בהחלט בכל הנאה. באשר לעצים הקדושים לנוצרים, לעומת זאת, קבע כי יש מקום לאיסור[4].

פסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובד הפסיכולוגי ממלא העץ הקדוש, וקשירת חפצים אל ענפיו, תפקיד חשוב במכלול הרגשות הפוקדים את המאמין העולה לרגל למקום הקדוש. הפסיכולוגיה הסביבתית המודרנית טוענת כי צמחייה ירוקה המלווה במים, נוף פתוח ושמש, מהווים את הסביבה הנעימה ביותר לאדם. תנאי סביבה אלו נמצאים ברוב שטחי הגליל בהם מצויים ציוני הקברים, ולכן ניתן להניח כי האדם יחוש בנח בקרבה אל העץ בתוך הפעילות הדתית במרחב הקדוש. תופעת הערצת הקדושים (ולא רק עצים) היא דרך נוחה וקלה לפעילות דתית שאינה מחייבת הזדהות מלאה וקיום הדת האורתודוקסית, ומשחררת את רגשות האשם על אי קיומה. כך יכול האדם לבקש על עצמו ולעסוק בפעילות דתית אף אם אינו שומר את מצוות הדת כולן. מחקרים שעסקו בפסיכולוגיה של תקשורת אל-מילולית הראו כי דווקא קשירת החפצים לעצים, ולא התפילה, היא בעלת ההשפעה הגדולה יותר על המאמין. ניתן להבחין כי תופעת העצים הקדושים ומכלול מנהגיה נפוצה יותר בקרב נשים. מחקרים הראו כי נשים בממוצע הרבה יותר "דתיות" או "רוחניות" מאשר הגברים.

מיני העצים הקדושים בעבר ובהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת מיני העצים המופיעים במקורות היהודים מגוונת מאוד, וקשה לקבוע בהחלטיות מדוע נבחרו דווקא אלו כעצים קדושים. נראה שבדרך כלל הדבר מקרי. רבים מהעצים הקשורים למשק האדם הם עצי פרי שניטעו בידי התושבים ועם הזמן הפכו למקודשים. אך יש גם עצי בר, כמו אלון מצוי, אלה ארצישראלית, זית, חרוב מצוי (כעץ בר וכעץ תרבות) ועוד[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זהר עמר, ציוני קברים בארץ ישראל, קובץ על יד יד, תשנ"ח, עמ' 296-277
  2. ^ ויקטור גרן, תרגום: חיים בן־עמרם, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, כרך ז': הגליל (ב), ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשמ"ז, עמ' 65
  3. ^ 1 2 מנחם מרקוס ודוד עמית, הר חברון: סקר נוף ומסלולי טיול, ירושלים: ספרית מעריב, רשות שמורות הטבע, מועצה אזורית גוש עציון, 1989, עמ' 28-32
  4. ^ להרחבה: זהר עמר, "פולחן העצים ליד קברי קדושים במסורת היהודית והמוסלמית", אריאל 117-118 (תשנ"ו), עמ' 161-155
  5. ^ להרחבה: זהר עמר ואפרים גיל-עד, "תופעת העצים הקדושים בקרב היהודים בגליל בעבר ובהווה", מחקרי גליל (תשס"ט), עמ' 159-135.