עקבות במים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עקבות במים
The Water Diviner
עקבות במים
עקבות במים
בימוי ראסל קרואו
הופק בידי ראסל קרואו
תסריט אנדריו אנסטסיוס (Andrew Anastasios)
אנדרו נייט (אנ')
עריכה מאט וילה (אנ')
שחקנים ראשיים ראסל קרואו
אולגה קורילנקו
אילמז ארדואן (אנ')
מוזיקה דייוויד הירשפלדר (אנ')
צילום אנדרו לסני עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
אוסטרליה
חברת הפקה Seven West Media (אנ')
Seven Group Holdings (אנ')
חברה מפיצה האחים וורנר (ארצות הברית)
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 26 בדצמבר 2014 (אוסטרליה וטורקיה)
24 באפריל 2015 (ארצות הברית)
משך הקרנה 111
שפת הסרט אנגלית וטורקית
סוגה דרמה היסטורית
תקציב 22.5 מיליון $
הכנסות 38.2 מיליון $
הכנסות באתר מוג'ו waterdiviner
פרסים
  • פרס AACTA לסרט הטוב ביותר
  • פרס מכון הסרטים האוסטרלי לשחקן הטוב ביותר בתפקיד משנה
  • פרס AACTA לעיצוב תלבושות עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עקבות במים הוא סרטו הראשון של ראסל קרואו כבמאי. עלילת הסרט מתרחשת ב-1919, שנה מתום מלחמת העולם הראשונה וארבע שנים לאחר המערכה בגליפולי. הסרט עוקב אחר דרכו של חוואי אוסטרלי היוצא לטורקיה לחפש את שלושת ילדיו שנשלחו למערכה בגליפולי והוגדרו אחריה כנעדרים וזאת על מנת להביאם לקבורה בחוותו שבאוסטרליה. הסרט מציג עלילות משנה בהן מעורב האב וביניהן סיפור אהבה שלו עם בעלת מלון ומעורבותו במלחמת העצמאות של טורקיה ובמלחמת יוון–טורקיה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת גליפולי השתתפו 2 דיוויזיות אנזא"ק שרוב החיילים בהן היו מאוסטרליה. הקרבות נמשכו מאפריל 1915 עד פינוי כוחות בעלות הברית בדצמבר אותה שנה. בקרבות אלו נהרגו כ-10,500 מחיילי אנזא"ק כש-8,700 מהם היו אוסטרלים. הפינוי החפוז מחופי גליפולי הותיר מאחור את חללי הקרבות שחלקם לא זוהה ולא הובא לקבורה.

עם סיום המלחמה והשתלטות הצבא הבריטי על טורקיה החלו לפעול בגליפול נציגי ועדת חבר העמים לקברי מלחמה (או בשמה המקורי "הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה") כדי לזהות את חללי המערכה ולהביאם לקבורה ב-44 בתי קברות שנפתחו בזירה זו. על אף מאמציהם של חברי הוועדה רבים מהחללים לא זוהו ונקברו ללא שם.

מייד לאחר כניעתה של טורקיה החלו שכנותיה ללטוש עיניים לשטחים של האימפריה העות'מאנית וחלקם אף פלשו לאותם שטחים במטרה לספח אותם. אחת הפלישות המשמעותיות הייתה פלישת יוון לחלק האסייתי של טורקיה (אסיה הקטנה) דבר שהביא לפרוץ מלחמת יוון–טורקיה. שאיפות אלו של שכנותיה של טורקיה הביאו להתחזקותה של התנועה הלאומית הטורקית (בהנהגתו של מוסטפא כמאל אטאטורק) שהובילה בסופו של דבר לפרוץ מלחמת העצמאות של טורקיה.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיגה מגליפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח ב-20 בדצמבר 1915, היום בו נסוגו בעלות הברית מגליפולי (צ'אנאקאלה בפי המקומיים). תהליך הפינוי המהיר ותנאי מזג האוויר גרמו לכך שהטורקים לא הבינו שהחל תהליך הפינוי וכשהם מסתערים על עמדות בנות הברית הם מגלים עמדות ריקות ורואים מרחוק את הספינות הבריטיות מפליגות למצרים. אחד ממפקדי הכוח הטורקי שתוקף את העמדות הריקות הוא מייג'ור חסן (אילמז ארדואן (אנ')).

החווה באוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה עוברת ל-1919 ולחווה חקלאית באוסטרליה בהם גרים בעל החווה ג'ושוע קונור (ראסל קרואו ואשתו אליזה (ליזי). עוד מתברר שעד פרוץ מלחמת העולם הראשונה גרו בה גם שלושת ילדיהם של בני הזוג (ארתור, אדוארד והנרי) שהתגייסו לאותה יחידה של אנזא"ק, יצאו ב-1915 למערכה בגליפולי ולא שבו ממנה. קונור ניחן בחושים מחודדים לגילוי מים מתחת לקרקע תוך שהוא נעזר ב-2 מוטות מכופפים והוא מצליח לחפור באר מים להשקיית השדות הצחיחים[1]. בעוד שקונור מחזיק את החווה יושבת אשתו אליס בבית עטופה ביגונה על בניה, חיה בדמיונותיה[2] ומאשימה את בעלה במותם. בסופו של דבר אליזה לא עומדת בצער ושולחת יד בנפשה. קונור שנותר ללא כלום מחליט לעזוב את החווה ולהפליג לטורקיה כדי לחקור מה עלה בגורל ילדיו ובידיו רק יומן שכתב בנו עד זמן קצר לפני פרוץ הקרב בו נפלו. חלק מהמוטיבצה של קונור הם חזיונות שמופיעים בראשו ובהם רמזים על גורל ילדיו.

איסטנבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנתו הראשונה של קונור היא באיסטנבול. בזמן שהוא מנסה לברר לאן לפנות פונים אליו רבים מהתושבים המקומיים בהצעות למגורים. אחד מאלו הוא הילד אורהן (Dylan Georgiades) שאף לוקח את תיקו של קונור ללא רשותו. קונור רודף אחריו ברחובות איסטנבול עד הגיעם למלון קטן שמנהלת אימו של אורהן, עיישה (אולגה קורילנקו). קונור מתרצה ומסכים לישון במלון זה. לקונור מתברר שבעלה של איישה נעדר אף הוא בקרבות גליפולי והיא מנהלת את המלון בעזרת אחיו של בעלה עומר שמעוניין לשאת את עיישה כאישה שנייה בהתאם למסורת המוסלמית.

קונור פונה למפקדת הצבא הבריטי באיסטנבול כדי לקבל אישור להגיע לזירת הקרב בגליפולי כשקונור התעניין במיוחד בזירה בה התרחש קרב "לון פיין" (אנ'), ב-6 עד 10 באוגוסט 1915, בו השתתפו הבנים. בשיחה מתבשר קונור שהשטח מוגדר עדיין כשטח צבאי ולא ניתן לאזרחים להגיע למקום.

קונור חוזר מאוכזב למלון של עיישה ושם היא רומזת לו שיוכל לעקוף את האיסור אם ישכור את שירותיו של דייג מקומי שייקח אותו לחופי גליפולי.

שדה הקרב בגליפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונור נוחת בחופי גליפולי באתר בו התרחש קרב "לון פיין" (אנ') שם הוא פוגש משלחת בריטית/אוסטרלית הפועלת מטעם ועדת חבר העמים לקברי מלחמה לאיתור חללי בעלות הברית שנהרגו במקום. מפקד המשלחת הוא לוטננט קולונל סיריל יוז (ג'יי קורטני) ולידו מסייעים מייג'ור חסן (ילמאז ארדואן (אנ')) ועוזרו סרג'נט ג'אמל (צ'ם ילמאז (אנ')) שנלחמו במקום ומכירים את המערכה באופן אישי.

התגובה הראשונית של יוז היא לגרש את קונור מהאזור אך קונור העקשן מתיישב על החוף וממאן לעזוב את המקום. מייג'ור חסן מתרשם מהאב העקשן ומציע ליוז לסייע לקונור למצוא את בניו. יוז שואל למה לעשות זאת וחסן עונה "כי הוא האב היחיד שבא לחפש את ילדיו". יוז משתכנע ומתיר לקונור לנוע בשדה הקרב וזה מסתייע בחזיונותיו וביכולתיו להרגיש את מה שקורה מתחת לפני השטח כדי לאתר את מקום הגופות. צוות החיפוש חופר ומאתר שניים מהבנים (אדוארד והנרי) כשבגולגולת של אדוארד מתגלה חור של כדור. מגלה הגופות טוען שהטורקים וחסן בראשם ירו בפצועים ושבויים במהלך המערכה וקונור מנסה לתקוף את הטורקים. קונור מבקש לקחת את שתי הגופות לקבורה באוסטרליה אך יוז אומר לו ש"הם בין חברים עכשיו, כנראה החברים הכי קרובים שהיו להם" וקונור משתכנע לקבור אותם במקום נפילתם ושומר רק את הדסקיות שלהם.

בהמשך מתנצל קונור והוא וחסן מתיידדים. חסן משיג רשומות של הצבא העות'מאני מתקופת המלחמה בהן הוא מגלה שבנו השלישי של קונור, ארתור, נלקח למחנה שבויים.

החיפוש אחר מחנה השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונור חוזר לבית המלון של איישה באיסטנבול ומנסה לאתר את מחנה השבויים. במקביל מתחיל להתפתח קשר בינו ובין איישה. כדי למצוא מידע על מחנות השבויים חוזר קונור למפקדת הצבא הבריטי שם הוא לומד שמחנות השבויים נבנו באסיה הקטנה ושהמקום משמש שדה קרב בין טורקיה ויוון. המפקד הבריטי במקום כועס עליו שהפר את הוראתם והגיע לגליפולי ולכן מחרימים את דרכונו ומודיעים לו שיגורש למחרת בבוקר.

במפקדת הצבא פוגש קונור את מייג'ור חסן שבא לבקש עזרה מהבריטים במאבק מול היוונים ונדחה. הוא עוקב אחריו עד שהם מגיעים לאספה מחתרתית של חברי "התנועה הלאומית הטורקית" שם רוצים חלק מהמשתתפים להרוג את קונור כדי שלא ילשין עליהם. קונור מבקש שוב את עזרתו של חסן לאיתור מחנות השבויים אך זה משיב את פניו ריקם.

קונור מנסה לדבר עם גורמי צבא שונים ובמקביל מתהדקים היחסים שלו עם איישה ובמיוחד עם בנה אורהן. גיסה עומר, שמרגיש בדבר, לוחץ עליה להודות באלמנותה ולהסכים להתחתן איתו אך היא מסרבת והקונפליקט ביניהם מגיע לאלימות פיזית. קונור נחפז להגן עליה ולגרש את עומר אך איישה אומרת לו שעל אף כוונותיו הטובות הוא הביא קלון על משפחתה ועליו לעזוב את המלון. בזמן שהוא יוצא משערי המלון הוא מותקף על ידי עומר -3 מחבריו שמכים אותו על החרפה שהביא למשפחה. למקום מגיע באותו רגע גם סרג'נט ג'אמל עם עוד שלושה מקבוצת "התנועה הלאומית הטורקית" ומצילים את קונור מידיו של עומר וחבריו ולוקחים אותו לחסן. במפגש חסן מספר שבהמשך חקירותיו מצא שהבן ארתור הוחזק במחנה שבויים לייד הכפר אפיון. חסן גם מספר לו שקבוצת המורדים מתכננים להגיע מאיסטנבול למחנה של התנועה לייד אנקרה ושהמסע עובר לייד אפיון והוא ינסה לאסוף שם מידע.

קונור חוזר למלון ושם חווה חזיון שבנו חי לכן הוא מחליט להישאר בטורקיה ועם שחר כשהחיילים הבריטים בעקבותיו הוא מצליח לברוח ולהצטרף לחסן וג'מאל במסעם דרומה לאנקרה.

המסע לאנקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת המורדים החמושים וקונור איתם עולים על רכבת דרומה. במהלך הדרך נחסמת המסילה ויושבי הרכבת מותקפים על ידי כוח יווני גדול שהורג את רוב הנוסעים ושובה את חסן, ג'מאל וקונור. רגע לפני שהיוונים יורים בשני הטורקים מצליח קונור להציל את חסן במחיר של מותו של ג'מאל. קונור וחסן נמלטים מהרכבת על גבי סוסים שלקחו מהיוונים ורוכבים לכוון אפיון.

המפגש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכם מזהה קונור סמלים שמופיעים בחזיונותיו עד שהוא מגיע לכנסייה בכפר שם הוא פוגש את בנו ארתור המצייר את קירות הכנסייה. לאחר הפגישה החמה מספר הבן את קורותיו מאותו קרב בו נפגעו שלושתם. לדבריו הנרי נהרג מייד בעוד שאדמונד נפצע פצעי מוות וביקש מארתור לירות בו ולגאול אותו מיסוריו ואז גם מבין קונור שהירי בגולגולת של בנו לא נעשתה על ידי הטורקים אלא על ידי אחיו. קונור גם מבין שבנו בטראומה ואכול רגשי אשמה על כך שכאח הבוגר לא הצליח לשמור על אחיו למרות הבטחתו לאביו. זמן קצר לאחר הפגישה מגיעים היוונים לכפר ומתחילים להפגיז אותו וקונור ובנו נמלטים במעלה ההר למצודה עתיקה שם קיימת דרך מילוט בנהר תת-קרקעי. ארתור מציע לאביו להימלט אולם קונור מבהיר שהוא לא עוזב אותו וקונור משתכנע להצטרף לאביו בבריחה מהיוונים והם נשטפים עם הזרם הרחק מהיוונים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר 3 שבועות של נדודים חוזרים השניים לאיסטנבול והם מתקבלים בחום במלון של איישה. במפגש בין קונור לאיישה רומזת לו איישה שהיא מאוהבת בו ומעוניינת בחיזוק הקשר איתו והצופה מבין שקונור עם בנו לא יחזרו כבר לאוסטרליה.

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם במה שחקן/שחקנית תפקיד בסרט הערות
ג'ושוע קונור ראסל קרואו חוואי אוסטרלי המחפש את בניו
איישה אולגה קורילנקו בעלת מלון ומושא אהבתו של קונור
מייג'ור חסן ילמאז ארדואן (אנ') קצין טורקי המסייע לקונור
סיריל יוז ג'יי קורטני קצין בריטי האחראי על איתור חללים
סרג'נט ג'אמל צ'ם ילמאז (אנ') חייל טורקי ויד ימינו של חסן
אורהן דילן גיאורגיאדס Dylan Georgiades בנה של איישה
ארתור קונור ראיין קור בנו של ג'ושוע קונור וניצול המלחמה

הפקת והפצת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמות האמיתית היחידה בסרט הוא לוטננט קולונל סיריל יוז[3] שאכן פעל לאחר המלחמה ביחידה לאיתור חללים בגליפולי. בשולי אחד ממכתביו הביתה התייחס יוז ל"בחור זקן אחד שהצליח להגיע לכאן מאוסטרליה והוא מחפש את קברו של בנו". מאחר שאותו אב לא זוהה טוו התסריטאים עלילה דמיונית על בסיס משפט זה.

ביוני 2013 חתם קרואו על חוזה לבימוי הסרט על בסיס התסריט הנ"ל.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל הביקורות על הסרט היו נייטרליות עד חיוביות:

  • באתר Rotten Tomatoes נאספו 150 ביקורות מהן 61% חיוביות והדירוג הממוצע היה 6.05 מתוך 10.
  • באתר Metacritic נאספו 36 ביקורות שנתנו לסרט דירוג של 50%.
  • באתר CinemaScore קיבל הסרט דרוג -A בטווח של +A ל F

עם צאת הסרט לאקרנים מחו רבים כנגד הצגת הטורקים בסרט כהומניים וזאת על אף המידע הרב שנאסף על יחסם האכזרי למיעוטים בטורקיה ובמיוחד הרציחות בתקופת השואה הארמנית.

מועמדויות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בטקס האוסקר האוסטרלי שנערך ב-2015 (אנ') קיבל הסרט את הזכיות הבאות:
    • הסרט הטוב ביותר.
    • שחקן המשנה הטוב ביותר ילמאז ארדואן (אנ').
    • עיצוב תלבושות.
  • פרס גילדת הסופרים האוסטרלית (אנ')
    • פרס התסריט.
  • פרס המבקרים האוסטרלים (אנ')
    • השחקן הטוב ביותר לראסל קרואו.
    • פרס שחקן המשנה הטוב ביותר ילמאז ארדואן (אנ').
    • פרס שחקנית המשנה לג'קלין מקינזי (אנ') ששיחקה את ליזי קונור.
    • פרס המוזיקה הטובה ביותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עקבות במים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם הסרט באנגלית פירושו "מנחש המים" המתייחס ליכולתו זו בה נעשה שימוש בהמשך הסרט
  2. ^ למשל כשאליס שולחת את ג'ושוע להקריא פרק מסיפורי אלף לילה ולילה למיטות הריקות של הילדים שאינם
  3. ^ סיריל יוז (1958-1889), באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה