עקבתא דמשיחא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עקבתא דמשיחאארמית, בעברית: עקבות המשיח) מונח המציין את תקופת סוף הגלות באחרית הימים לפני ביאת המשיח,[1] או בסמוך לביאתו, בה, על פי המסורת, יהיה עם ישראל בשפל תרבותי, מוסרי וכלכלי.

מקור הביטוי בעברית הוא בספר תהילים "אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך" (תהלים, פ"ט, נ"ב)

בין חכמי ישראל רבו הפירושים כיצד להבין ביטוי זה, אם בצורה של עקבות רגליים[2], של איחור (מלשון ויעקבני) או אחרית (עקב)[3].

הביטוי עקבתא דמשיחא, לקוח מהמשנה במסכת סוטה ומופיע בתלמודים[4], בקבלה[5] ובמדרש[6].

בתלמוד הבבלי[7] מתוארת התקופה שתקדם לביאת המשיח כתקופה קשה פיזית שתארך שבע שנים שסופו יהיה עליה ותשועה. בתחילתן תתחיל הדרדרות במצב שתחילתה בבצורת ורעב קל, שמתעצם לרעב גדול שמתים בו "אנשים ונשים וטף ואנשי מעשה" ותורה משתכחת מלומדיה, ולאחר מכן החל מהשנה הרביעית יחל תהליך של השתקמות של שובע הדרגתי שמביא "לשובע גדול, ואוכלין שותין ושמחים", וחזרת לימוד תורה, ובסיום תקופה זו "קולות" ו"מלחמות" שבסופן בן דוד בא. התלמוד קובע כי צורת וסדר השתלשלות הדברים, ומלחמות בסופם דווקא, היא אינדיקציה ברורה לבואו של המשיח.

לעומת זאת במשנה מתוארת התקופה כך:

Cquote2.svg

"בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

Cquote3.svg
– משנה, סוף מסכת סוטה

על פי המשנה, עיקר הקושי הינו רוחני-תרבותי, של מהפכה וזעזועים תרבותיים, ניהיליזם וחומרנות גדולה.

השוואה בין התכנים במשנה למקרא ולזוהר
משנה סוטה מיכה הזוהר תרגום הזוהר לעברית
ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות הַשַּׂר שֹׁאֵל (לשוחד) וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם (שילומים ואינון ערב רב אינון עתירין בשלוה בחדווא בלא צערא בלא יגונא כלל גזלנין מארי שוחד דאינון דיינין רישי עמא כי מלאה הארץ חמס ו"ערב רב" (=רשעים) אלה הם עשירים (הנמצאים) בשלווה, בחדווה, בלא צער, בלא יגון כלל. (הם) גזנלים בעלי שוחד, שהם ראשי העם (כפי שנאמר) "כי מלאה הארץ חמס"
והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו   ולית לון יכולת למעבד טיבו עם ת"ח, ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו ומחרימין ערב רב בינייהו ולא יהבין לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב דלא יהא תקומה לנפילו דלהון ואפילו חיי שעה וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא חשיבין ככלבים ואין להם יכולת לעשות טובה לתלמידי חכמים. ואנשי חיל ויראי חטא מסתובבים מעיר לעיר ולא יחוננו (=לא עוזרים להם), ומחרימים ערב רב ביניהם, ולא נותנים להם דברים גדולים, אלא דבר קבוע, שלא תהיה תקומה לנפילתם, ואפילו חיי שעה. וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא (נמצאים) בצער, בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים.
וחכמות סופרים תסרח וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם ויפן כה וכה וירא כי אין איש עוזר לי (למשה רבנו) לאפקא לי מהאי צערא בהאי קבורה דאתמר עלי ויתן את רשעים קברו (ערב רב, שמשה העלה ממצרים) ולא אשתמודען בי ו/או ואני חשיב בעינייהו בין ערב רב רשיעייא ככלב מת דסרח בינייהו דחכמת סופרים תסרח בינייהו בכל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון ואתהדרו אינון ערב ררעיין על ישראל עאנא דקב"ה (הפסוק) "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" עוזר לי (למשה רבנו) להוציא אותי מהצער של הקבורה ההיא שעליה נאמר "ויתן את רשעים קברו" (=הקבר שלו הוא עם הרשעים), ולא הכירו בי ואני נחשב בעיניהם, בין הערב רב הרשעים, ככלב מת שהסריח (=נבלתו הסריחה) ביניהם, כיוון ש"חכמת סופרים (=חכמים) תסרח" ביניהם בכל עיר ועיר, ובכל מקום שישראל מפוזרים ביניהם, בין המלכויות, וחוזרים ערב רב אלה על ישראל צאנו של הקדוש ברוך הוא
נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו כִּי-בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ  
פני הדור כפני הכלב   ואני חשיב בעינייהו בין ערב רב רשיעייא ככלב מת דסרח בינייהו דחכמת סופרים תסרח בינייהו בכל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון ואתהדרו אינון ערב ררעיין על ישראל עאנא דקב"ה ואני נחשב בעיניהם, בין הערב רב הרשעים, ככלב מת שהסריח (=נבלתו הסריחה) ביניהם, כיוון ש"חכמת סופרים (=חכמים) תסרח" ביניהם בכל עיר ועיר, ובכל מקום שישראל מפוזרים ביניהם, בין המלכויות, וחוזרים ערב רב אלה על ישראל צאנו של הקדוש ברוך הוא
ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים כִּי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ (בגלות עי' פי' המלבי"ם) ה' אוֹר לִי  

המקור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המקראי לדברי חז"ל הינו בדברי הנביא מיכה[8], בו מתואר כי מדובר בתקופה של חושך תרבותי, בו אובדים מן הארץ חסידים וישרים, השר והשופטים מושחתים ומבקשים טובות הנאה ושילומים, והטובים שבהם קשים כמו קוצים וקיימת מבוכה רבה. בתקופה זו אי אפשר לסמוך על אף אחד, ואפילו הבן מנבל את אביו ובת קמה נגד אימה.

אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידו של החפץ חיים, הרב אלחנן וסרמן, ראה בתהליכים שקרו בתקופתו סימנים שמדובר בסוף תקופת הגלות ובעקבתא דמשיחא, התמודד מבחינה תאולוגית עם הציונות החילונית וטען כי "בימי העקבתא דמשיחא יעמדו בראש העם צאצאי הערב רב", מפני שיהודים "שרגליהם עמדו על הר סיני" אינם יכולים לכפור בתורה ("עקבתא דמשיחא" פסקה ד').

הראי"ה קוק שזיהה את תופעת החילוניות עם "חוצפה דעיקבתא דמשיחא"(מאמר הדור), ועשה שימוש רב במונח הזה, ניסה להסביר מבחינה תאולוגית מדוע תקופה זו נצרכת להיות כהכנה לתקופת המשיח, וכיצד היא מקדמת אותו באופנים שונים. בניגוד לתאולוגיה הרגילה שראתה בתקופה זו תקופה של רע הכרחי ושפל שצריך לעבור אותו בדרך לגאולה, ושממנו יכולה להיות רק עליה כפי שהסביר רבי צדוק הכהן מלובלין, הרב קוק סבר כי יש חיוב רב באנשים אלו ובתופעה זו, שהיא היא שמובילה לתהליך של גאולה, ואי אפשר מבלעדיה, אבל לא שישנו צורך להיות חלק ממנו.

הרב קוק טען[9] כי מקורה של תופעה החוצפה דעקבתא דמשיחא בשל היכולת והתביעה שהתפשטה בעולם לקשר בין הכללים המוסריים והרוחניים לפרטי המצוות שלא באה על סיפוקה, בשל שהייתה הזנחה רבה בעולם התורני בלימוד של הקבלה, שהיא היא שאמורה לחבר בין התפיסות הרוחניות להלכות הקצובות. ולכן התרופה לדעתו בעניין הוא ל"הוסיף כוח בכישרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל ענייני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המובן". במקום אחר הוא מדמה את החוצפה של עקבתא דמשיחא לשמרי יין שנצרכים לשם קיומה החומרי של האומה, בזמן שהיא מתקוממת מחדש, שסופם לשקוע בתחתית החבית[10], ועוד יותר מכך הוא סבר שהחוצפה היא תופעה של "מיעוט אור לשם תיקון הכלים", שרק היא מאפשרת לקבל הארות שכליות עליונות מאוד[11].

האדמו"ר מסאטמר נהג להשתמש רבות[12] בביטויים של עקבתא דמשיחא, כפי שהחפץ חיים והרב אלחנן וסרמן עשו. הוא העדיף להשתמש בביטוי זה על מנת שלא ליצור מצב של שאננות כלפי המתרחש בעולם היהודי דאז.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רש"י, ד"ה עקבות המשיח וכן התוספות יום טוב בפירושו למשנה
  2. ^ "אמר רבי ינאי, אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף, צפה לרגלי מלך המשיח, הדא הוא דכתיב אשר חרפו עקבות משיחך" (מדרש רבה שיר השירים פרשה ב' פסקה ל"ג).
  3. ^ ספר העקרים, מאמר רביעי פרק נ, וכן אבן עזרא על תהילים פרק פט פסוק נב: "וטעם עקבות משיחך מגזרת בעקב עשו ועקבותיך לא נודעו והטעם שאחרו פעמיו לבוא כאומרים נשברו עקביו על כן לא בא עתה"
  4. ^ התלמוד הבבלי מסכת סוטה מ"ט ב, תלמוד ירושלמי מ"ו ע"ב.
  5. ^ רעיא מהימנא, פרשת נשא קכה ע"ב
  6. ^ מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה לג
  7. ^ סנהדרין צ"ז ע"א
  8. ^ :"אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי-קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. עַל-הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ. טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם. אַל-תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל-תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ. כִּי-בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. וַאֲנִי בה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי. אַל-תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי:" (ספר מיכה, פרק ז', פסוקים א'-ח')
  9. ^ אורות התשובה ד' י'
  10. ^ אורות התחיה פסקה מ"ה
  11. ^ אורות התחיה פסקה ל"ט
  12. ^ למשל חידושי תורה פרשת קרח, עמוד ר"נ: "עוד יש לפרש דהנה מנהיגי ישראל בשעה שמנהגים את העם על דרך הישרה אין לך מעלה יותר גדולה מזה, אמנם לעומת זה כשיש בישראל חס ושלום מנהיגים לא טובים הם גורמים מכשולים היותר גדולים, וכמבואר בגמרא (בבא קמא דף נ"ב ע"א) כד רגיז רעיא על ענא עבד לנגדא סמותא (=כאשר רועה כועס על צאנו, הוא פוגע ב"ראש העדר" והופך אותו לעיוור), פירש רש"י כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסין שאינן מהוגנין, וכמו שרואין זאת בחוש בעוונותינו הרבים בדור האחרון הזה עיקבתא דמשיחא שניבאו לנו חכמינו זכרונם לברכה באומרים (סוטה דף מ"ט ע"ב) פני הדור כפני וכו' וסיימו אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, וכן מצינו בפסוקי (יחזקאל ל"ד) שהנבואה מקוננת על רועי ישראל ופתח לומר הוי רועי ישראל עד שסיים לבסוף שהקדוש ברוך הוא יציל צאנו מהם".