עקרב-סומא איילון
 עקרב-סומא איילון | |
|---|---|
 | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | פרוקי-רגליים |
| מחלקה: | עכבישניים |
| סדרה: | עקרבאים |
| תת־סדרה: | Neoscorpionina |
| משפחה: | עקרב־סומאיים |
| סוג: | עקרב-סומא |
| מין: | עקרב-סומא איילון |
| שם מדעי | |
 Akrav israchananiלוי, 2007 | |
 | |
עַקְרָב-סוּמָא אַיָּלוֹן[1] (שם מדעי: Akrav israchanani) הוא מין של עקרב שנכחד ככל הנראה בין השנים 1960 ו-1991, והוא המין היחיד הידוע ממשפחת העקרב-סומאיים (Akravidae). המיקום היחיד הידוע של שרידיו הוא מערת איילון בישראל, שהתגלתה באפריל 2006.
תגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 2006 התגלתה מערת איילון במחצבת אבן גיר של מפעל נשר באזור רמלה.[2] בבדיקה מדוקדקת יותר של המערה, בנוסף לחסרי חוליות שוכני מערות ממינים שונים, נמצאו שלדים חיצוניים חלולים של עקרבים. הם היו מחוברים לסלעים על שפת אגם מערה קטן, ומיקומם תאם את מפלסי המים המשוערים הקודמים של האגם. העקרבים צולמו במיקומם והוצאו בזהירות מהסלעים.[3]
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלדים החיצוניים וחלקי הגוף, שחלקם התפוררו כאשר נותקו מסלעי המערה או שכבר התפרקו לחתיכות מוקדם יותר, הגיעו מלפחות 20 עקרבים שונים.[4] ישראל נעמן, שגילה ואסף את העקרבים במערה במהלך עבודת התזה שלו לתואר שני, ציין את מספר העקרבים שנמצאו כ-32.[2] למרות דרך איסופם, השלדים החיצוניים של העקרבים היו במצב טוב, ושמרו במידה רבה על תכונותיהם האבחוניות.[4] הדבר יוחס לתנאי האקלים במערה, אשר, בגובה של כ-100 אחוזי לחות וטמפרטורות גבוהות ויציבות שהביאו לריכוז גבוה של מימן גופרתי באטמוספירה.[4]
השלדים החיצוניים שנמצאו היו שרידי עקרבים חומים, בגודל בינוני ומוארכים, ללא כל רקמה רכה, שאורך גופם היה כ-50 מ"מ. ללוחית הראשחזה (Carapace) קצוות מעט מורמים, לוחית גחון (Sternum) מחומשת וארוכה יותר מהרוחב שלה. מקטעי הבטן האחורית (Metasoma) ארוכים יותר מרוחבם ומחורצים בצידם התחתון.[4] לעקרבים אלו אין עיניים כלל וגם לא כל התפתחות ניכרת שלהן.[3][4] צבתות הרגליבחנין שלהם ארוכות, דקות ובעלות קצוות מעוקלים באופן בולט.[3]
טקסונומיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיאור ראשון וטיפוס המין
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור המדעי של העקרבים שנמצאו בוצע בשנת 2007 על ידי הארכנולוג הישראלי גרשם לוי. בהתבסס על המורפולוגיה שלהם, לוי שייך אותם לסוג ומין חדשים, Akrav israchanani. שם הסוג Akrav הוא תעתוק לטיני של המילה "עקרב", שמקורה בתנ"ך. שם המין הספציפי israchanani הוא שילוב של שמותיהם הפרטיים של ישראל נעמן, מגלה העקרבים, וחנן דימנטמן, זואולוג ישראלי שחקר באופן אינטנסיבי את המערכת האקולוגית של המערה מאז גילויה.[3]
שרידי כל העקרבים שנמצאו נשמרים באוספי האוניברסיטה העברית בירושלים. להולוטייפ יש את מספר המלאי "HUJsc. 2673", ושישה פאראטייפים ממוספרים 2674 עד 2679. מיקום הטיפוס הוא מערת איילון, וישראל נעמן רשום כאספן באפריל 2006.[3]
משפחת העקרב-סומאיים (Akravidae)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיני העקרבים המצויים בישראל והיו ידועים עד לשנת 2006 שייכים למשפחות עקצניים, עב-ידיים, ונבואיים. לא ניתן היה לסווג את העקרבים שנמצאו במערת איילון למשפחות עקרבים אלו או לכל משפחת עקרבים אחרת שתוארה בעבר עקב הבדלים מורפולוגיים משמעותיים. לכן, לוי שייך אותם למשפחה החדשה Akravidae, בתוך העל-משפחה Chactoidea.[3]
סקירת הממצאים 2010
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 2010 ו-2011, מספר ארכנולוגים בחנו מחדש את החומר באוסף האוניברסיטה העברית.[4][5] בנוגע למאפייני המשפחה, הם ציינו כי לסוג Akrava israchannanani, בניגוד לתיאור המקורי, יש ברגל רק קוץ קדמי (prolateral tarsal spur). בהתבסס על פער זה, המידע השגוי של לוי לגבי סידור השיניים על הצבתות, ודמיון למשפחת העקרבים הטרופיים Superstitioniidae מהעולם החדש, הועמד בספק מעמדה של משפחת ה-Akravidae כמשפחה עצמאית. הסוג Akravade הוצע כתת-שבט בתוך משפחת ה-Superstitioniidae, תת-משפחת Typhlochactinae. עם זאת, המחברים נמנעו לעת עתה ממתן מעמד של שם נרדף טקסונומי רשמי ומתכוונים לערוך ניתוח פילוגנטי מקיף של ה-Akravidae והטקסונים הקשורים. למרות הסיווג השונה של Akrav למשפחות קיימות, מספר שינויים במאפיינים חשובים מבחינה טקסונומית ומידע מדויק יותר בנוגע למידות גוף ופרטים אנטומיים, התיאור המקורי של לוי אושר למעשה.[4]
בתיאורו הראשוני, לוי הזכיר את גילויה של "אקרית" באחד השלדים החיצוניים ושקל את האפשרות שהרקמות הרכות של העקרבים נאכלו על ידי אקריות.[3] בחינה מדוקדקת של בעל החיים שזוהה בתחילה "אקרית" גילתה כי ללא ספק מדובר בעובר מפותח היטב של עקרב, שאורכו 3.6 מילימטרים. נמצאו הצטברויות קטנות וכהות רבות על שלדי העקרבים, במיוחד בחלקם הפנימי. אלו אינן קשורות בשום צורה לאנטומיה של העקרבים, אך ניתן בקלות להתייחס אליהן כצואתם של אוכלי נבלות קטנים. סימני האכילה נמצאו על החלקים הרכים יותר של השלד החיצוני בחלק מהשלדים החיצוניים. האשמים האפשריים היחידים מעולם החי של מערת איילון הם קפזנבאים מהסוג Troglopedetes, שאורכם כמילימטר אחד.[4]
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקרבים טרוגלוביונטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עקרבים שוכני מערות הם נדירים ברחבי העולם. לאחרונה בשנת 1964, הזואולוג אלברט ונדל קבע בספרוBiospéologie, la biologie des animaux cavernicoles כי אין בנמצא עקרבים החיים במערות בלבד. רק בסוף שנות ה-60 התגלו עקרבי המערות הראשונים, Typhlochactas rhodesi ו-Typhlochactas reddelli, במערות מקסיקניות. עד 1985 היו ידועים 13 מינים, ומספר המינים המתוארים גדל בהתמדה מאז. תפוצת עקרבי המערות מוגבלת במידה רבה לאזורים הטרופיים, עם תיעודים ממקסיקו, ברזיל, אקוודור, אינדונזיה, מלזיה ואי חג המולד..[6]
גילוי מין של עקרבים השוכנים במערות בישראל, מחוץ לאזורים הטרופיים, היה מפתיע בשל כך. יחד עם סרטנאי המערה, הם פורשו כפאונה שרידית מתקופת ים טתיס הטרופי. הסברים אחרים רואים בהם חלק ממערכת אקולוגית תת-קרקעית שהתפתחה באופן עצמאי. לבסוף, נשקלת האפשרות שהעקרבים לא התפתחו יחד עם הסרטנאים, אלא התיישבו ונלכדו במערה במועד מאוחר יותר.[3]
בית גידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד לחשיפתה, מערת איילון יצרה מערכת אקולוגית מבודדת לחלוטין מהעולם החיצון, שאליה לא יכלו לחדור מים וחומר אורגני מפני השטח עקב שכבת הגיר שמעליה שהייתה בעובי עשרות מטרים.[7] מלבד מספר מעברים, המערה מורכבת מחדר גדול המכיל אגם מלא במי תהום מלוחים עם ריכוז גבוה של מימן גופרי.[3] מערת איילון ממוקמת באזור אנומליית המלח איילון (Ayalon Saline Anomaly), ומי אגם המערה נובעים כולם או חלקם ממעיינות חמים.[8]
תזונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המערכת האקולוגית של מערת איילון מבוססת על ביומסה המיוצרת על ידי כמויות גדולות של חיידקים מחמצני גופרית.[3] אוכלוסיות חיות של סרטנאים, זוט-עקרבאים, דגים וקפזנבאים נמצאו בין עולם החי של המערה.[9]
ניתוח איזוטופים של העקרבים גילה ערך PDB של כ-0.36‰-. תזונה של אורגניזמים בקרקע מאטמוספירה רגילה תביא לערך של 0.25‰- עד 0.18‰-, והערכים השונים מצביעים על תזונה של חומר אורגני מהמערה.[3][4]
מאפיין אנטומי בולט של העקרב-סומא הוא קצות הכליצרות שלו דמויות הקרס, במיוחד אלו של החלק הקבוע. כאשר הצבתות סגורות, הקצוות חופפים, והקצוות המשוננים של הצבתות יוצרים מרווח. צורת צבתות ייחודית זו לעקרבים הוצעה כהתאמה אפשרית ללכידת סרטנאים מימיים.[4] הסרטנאים סומית איילון (Typhlocaris ayyaloni), המאכלסים את אגם המערה, נראים כטרף מתאים. ידוע שכמה עקרבים צדים שווה-רגלאים באזור הגאות והשפל או שהם חיים באופן אמפיבי, ושרידי העקרב נמצאו אך ורק בסביבה הקרובה של אגם המערות.[4]
בהקשר זה, מאפיינים דומים של צבתות נצפו בעקרבים מהסוג Dysdera, הניזונים מאיזופודים.[4][10] במינים מסוימים, ניתן לראות התרחבות ספציפית של צבתות בהשוואה לחברים אחרים בסוג, הקשורה להתמחות בטרף מסוים ולאסטרטגיית ציד טרף מסוימת.[10]
הכחדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקשר כרונולוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיקת השרידים שנמצאו הובילה למסקנה כי לא מדובר במאובנים, אלא בשרידי עקרבים שמתו והתייבשו בתקופה האחרונה. לא נמצאו שרידי איברים פנימיים. למרות חיפושים אינטנסיביים, לא נמצאו פרטים חיים או מתים לאחרונה של העקרב במערת איילון. עם זאת, לא נשללה האפשרות שישנן מערות מבודדות נוספות באזור בהן אוכלוסייה מבודדת יכלה לשרוד.[3]
מצבם הטוב של העקרבים המתים, ובמיוחד היעדר פירוק כיטין על ידי חיידקים או פטריות עקב תנאי האקלים במערה, הקשה על קביעת זמן המוות של הפרטים. רבים מהשרידים שנמצאו היו מכוסים בקרום מלח, שייתכן שנגרם הן מהלחות הגבוהה והן מהאפשרות שהם הוצפו על ידי תנודות במפלס המים של אגם המערה. לא נמצאו עדויות להתאבנות ראשונית.[5]
אחת התגליות המוקדמות ביותר הייתה שמירה של קרינה פלואורסצנצית של השלד החיצוני תחת קרינה אולטרה סגולה.[3] קרינה פלואורסצנצית זו אופיינית לעקרבים ולעיתים קרובות מנוצלת בעת לכידת עקרבים חיים.[11] עם זאת, הקרינה הפלואורסצנצית השמורה אינה מאפשרת תיארוך של הממצאים. עקרבים באוספי מוזיאונים בני 150 עד 200 שנה גם הם זוהרים, בעוד שבמאובנים מתקופות הקרבון ועד הטריאס בני 250 עד 300 מיליון שנה, פני הגוף השתנו כימית ואינם זוהרים עוד.[4]
רק מאמר שפורסם בשנת 2011 על ההיסטוריה הגאולוגית של מערת איילון ועל שינויים אנתרופוגניים במפלס מי התהום באזור המערה אפשר קביעה מדויקת יותר של הכחדת המין. כחלק מהמחקר, שוחזרו מפלסי המים של אגם המערה מאז 1951. מיקום העקרבים המתים והשוואה עם מפלסי המים המשוחזרים במערה אפשרו לקבוע שהמין נכחד בין השנים 1960 ו-1991.[2]
סיבות חשודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלדים החיצוניים שנמצאו לא הראו סימנים לפגיעות חיצוניות, כאלה שהיו בלתי נמנעות בקרב עם טורף. יתר על כן, לא התגלו במערה עקבות של בעלי חיים שעשויים לטרוף את העקרבים.[4] עקרבים אחרים השוכנים במערות נמצאים תמיד בראש שרשרת המזון במערכות האקולוגיות שלהם.
באזור מערת איילון, נרשמה ירידה של 13 מטרים במפלס מי התהום מאז 1951, הנגרמת משאיבת מי תהום. כתוצאה מכך, שטח הפנים של אגם המערה ירד מכ-4,000 לכ-400 מטרים רבועים. ייצור הביומסה המופחת הנובע מהצטמקות בית הגידול נחשב לסיבה אפשרית להכחדת העקרב, אשר בשל מיקומו בראש שרשרת המזון, נפגע במיוחד מהפרעות למערכת האקולוגית.[2]
בתחילה, לא נמצאו במערה חיות טרף פוטנציאליות של עקרבים, כך שהתיאור הראשון התייחס למחסור במזון כסיבה אפשרית להכחדה.[3] עם זאת, ממצא זה סותר את היעדר פגיעות חיצוניות בבעלי החיים שנמצאו. עקרבים מפגינים קניבליזם כאשר המזון נדיר, ולפחות חלק מהעקרבים המתים היו אמורים להראות סימנים תואמים. הפרשנות של הצבתות המוארכות ודמויות הקרס כהסתגלות ללכידת סרטנאים מאגם המערה היא עדכנית יותר וטוענת גם נגד תאוריית אובדן המזון.[4]
העקרבים שנמצאו במערת איילון היו בגילאים שונים בזמן מותם; היו בהם בוגרים פרטים צעירים יותר, אך לא צעירים ממש. אף על פי כן, גילוי עובר באחד השלדים החיצוניים מצביע על אוכלוסייה מתרבה. המצב הכללי במערה מצביע על מוות פתאומי של האוכלוסייה כולה, ולא על הצטברות שלדים חיצוניים ריקים במשך מספר דורות. אירוע קטסטרופלי אפשרי יהיה שחרור כמות גדולה של מימן גופרתי מאגם המערה שגרם למותם של העקרבים. את הישרדותם של פרוקי רגליים יבשתיים אחרים ניתן להסביר בקלות על ידי העובדה שאוכלוסיית העקרבים הייתה קטנה במספרה וממוקמת באזור הפגיע במיוחד של אגם המערה.[4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקרב-סומא איילון, באתר GBIF (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ מילון בעלי חיים: עכבישנים (תשע"ט), 2019, באתר האקדמיה ללשון העברית
- 1 2 3 4 ישראל נעמן, מערכת הקרסט והאקולוגיה של מערת איילון, האוניברסיטה העברית בירושלים תזה לתואר שני, 2011
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Gershom Levy, The first troglobite scorpion from Israel and a new chactoid family (Arachnida: Scorpiones), Zoology in the Middle East 40, 2007-01, עמ' 91–96 doi: 10.1080/09397140.2007.10638209
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Victor Fet, Michael Soleglad, Sergei Zonstein, The genus Akrav Levy, 2007 (Scorpiones: Akravidae) revisited, Euscorpius 2011, 2016-01-04, עמ' 1–49 doi: 10.18590/euscorpius.2011.vol2011.iss134.1
- 1 2 Hebrew University of Jerusalem, Aquatic Invertebrates, Arachnids and the Parasitological Collections, HAASIANA 6, 2012, pp. 89–90
- ↑ Wilson R. Lourenço, Renner Luiz Cerqueira Baptista, Alessandro Ponce de Leão Giupponi, Troglobitic scorpions: a new genus and species from Brazil, Comptes Rendus. Biologies 327, 2004-11-17, עמ' 1151–1156 doi: 10.1016/j.crvi.2004.09.001
- ↑ B. P. M. Ćurčić, Ayyalonia dimentmani n. g., n. sp. (Ayyaloniini n. Trib., Chthoniidae, Pseudoscorpiones) from a cave in Israel, Archives of Biological Sciences 60, 2008, עמ' 331–339 doi: 10.2298/ABS0803331C
- ↑ Amos Frumkin, Haim Gvirtzman, Cross-formational rising groundwater at an artesian karstic basin: the Ayalon Saline Anomaly, Israel, Journal of Hydrology 318, 2006-03-01, עמ' 316–333 doi: 10.1016/j.jhydrol.2005.06.026
- ↑ Božidar P. M. Ćurčić: Ayyalonia dimentmani n. g., n. sp. (Ayyaloniini n. Trib., Chthoniidae, Pseudoscorpiones) from a cave in Israel. In: Archives of Biological Sciences, Band 60, Nummer 3, S. 331–339, hier S. 332, doi:10.2298/ABS0803331C.
- 1 2 M. Řezáč, S. Pekár, Y. Lubin: How oniscophagous spiders overcome woodlouse armour. In: Journal of Zoology, Band 275, 2008, S. 64–71, hier S. 66–69, doi:10.1111/j.1469-7998.2007.00408.x.
- ↑ Douglas D. Gaffin et al.: Scorpion fluorescence and reaction to light. In: Animal Behaviour, Band 83, Nummer 2, 2012, S. 429–436, hier S. 429, doi:10.1016/j.anbehav.2011.11.014.