עקרון החסד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

עקרון החסדאנגלית: Principle of Charity) הוא עקרון המשמש בפילוסופיה, בלוגיקה וברטוריקה על-פיו, כאשר מפרשים את דבריהם של אחרים, יש להשתמש בפירוש הטוב והחזק ביותר האפשרי לדברים, ולייחס להם, במידת האפשר, רציונליות. מטרת העיקרון היא להימנע מייחוס כשלים לוגיים, אי-רציונליות או ערך אמת שקרי לדברים, כאשר קיים פירוש קוהרנטי ורציונלי. על פי סיימון בלאקברן, העקרון "מחייב אותנו לעשות מקסימיזציה של האמת והרציונליות כאשר אנו מפרשים דברים".[1] הפרות מוּכּרות של עקרון החסד הן הכשלים הלוגיים אד הומינם וכשל איש הקש ("דחליל").

שמו של העקרון ניתן לו ב-1958 על ידי ניל וילסון, במאמרו "substances without substrata". הוא כותב כי אנו פועלים על פי מה שניתן לכנות "עיקרון החסד". בהינתן משפטיו של דובר מסוים, ובהם שם שאיננו בטוחים למה מתכוון הדובר כשהוא משתמש בו, אנו בוחרים כמצוין של השם (כהוראתו) את מה ש"יהפוך" משפטים רבים ככל הניתן לאמיתיים.[2]

לעקרון הוצעו גרסאות ונוסחים שונים על ידי הוגים ולוגיקנים נוספים כמו וילארד קוויין ודונלד דייווידסון.[3] לעיקרון נודעת חשיבות בשיטותיהם של הוגים אלה ושל הוגים נוספים בזרם של הפילוסופיה האנליטית, כגון דניאל דנט.

עקרון החסד בדיון האפיסטמולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע: רלטיביזם תפיסתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רלטיביזם תפיסתי הוא ההשקפה שלקבוצות שונות כגון קבוצות בעלות שפות שונות או תרבויות שונות, עשויים להיות מושגים מרכזיים שונים ושאלה יכולים להוביל אותן לתפיסות שונות של העולם. רלטיביזם תפיסתי יכול להיות גלובאלי- קרי, להקיף שלל תחומים, או להיות לוקאלי- קרי, להתייחס לתחום מסוים (מוסר או מדע, למשל).

הדוגלים ברלטיביזם תפיסתי אף מצביעים על כך שהבדלים שכאלה אכן קיימים בעולם. לדוגמה, ברור שישנם מושגים חדשים שמשמשים אותנו בתחום המוסר בהם לא השתמשנו בעבר הרחוק. בהתאם לכך, ישנה הסכמה שתפיסותינו לגבי זכויות אדם לא התקיימו בעולם העתיק.

אף מערכת של מושגים אינה נכונה במובן זה שהיא תואמת או מתכתבת עם המבנה של העולם. מושגים שמחלקים דברים לקבוצות בהתאם לאופן בו דברים אכן מחולקים בעולם פשוט אינם קיימים. הרלטיביסט התפיסתי מעוניין לדחות את הגישה לפיה ישנן חלוקות אובייקטיביות בעולם שאינן תלויות בדרך בה אנחנו מחלקים אותו בתפיסות הסובייקטיביות שלנו. חוסר היכולת להשיג התאמה למציאות אינו פגם במושגים שלנו. הוא נובע מכך שהעולם, או יותר נכון- האובייקטים בעולם- אינם מחולקים בחלוקות אובייקטיביות על פי תכונות או יחסים.

חשוב לציין שחלוקה לקבוצות משמשת מטרה בפני עצמה לעתים רחוקות בלבד. בדרך כלל, מושגים מונחים ביסוד כל תהליך מנטאלי שלנו: היסק, ניבוי, תכנון, למידה, הסבר וכולי. מושגים מאפשרים לנו ליישם מה שלמדנו במקרים חדשים. כאשר אני רואה עכברוש, אני מיד מסיק שהוא מטונף.

כל קבוצה גדולה מאוד של פריטים, ניתן לסווג בהרבה דרכים שונות, וכך הרבה סכמות שונות של סיווג מתאפשרות. אולם, המושגים שלנו אף קובעים אילו דברים אנו חושבים שבכלל יש לסווג. אם אנו חושבים שיש לנו את אותו הדבר או דבר מה חדש, דבר אחד או מספר דברים- תלוי בתפיסה שלנו לגבי חלוקה. יצירת מושג חדש לסוג של דבר מאפשרת לנו לא רק לייחד דברים מסוג זה, אלא אף משחקת תפקיד ביצירת הדברים עצמם.

פילוסופים נוטים לדבר על "סכמות מושגיות" (Conceptual Schemes). סכמה מושגית, כך נהוג לחשוב, היא דרך לארגן את חוויותינו. טבעי להניח שאם נגיע לכדי הבנת מושגיה של איזו תרבות אקזוטית, נוכל לבטא אותם במונחים שאנחנו מבינים – וכך הסכמה המושגית שלהם לא תהיה כל כך שונה מזו שלנו. אולם- אומר הרלטיביזם התפיסתי- אפילו אם שתי קבוצות מחזיקות באותם המושגים, יכול להיות שהן משתמשות בהם בדרכים שונות למדי, ובכך אף מגבשות תפיסות שונות של העולם. דוגמה מובהקת לכך היא שתי קבוצות בעלות אותו המושג שקבוצה אחת מיישמת באופן רחב יותר מקבוצה אחרת. לדוגמה, המושג "איש" (כלומר- בעל אישיות) ייושם באופן רחב יותר בתרבות אנימיסטית מאשר בתרבות שלנו[4].

נגד רלטיביזם תפיסתי: עמדתו של דונלד דיווידסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו On the Very Idea of a Conceptual Scheme דונלד דיווידסון מביא הצהרה חדה נגד הרלטיביזם התפיסתי.

דיווידסון כותב כי אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו מבינים הבדלים או שינויים דרמטיים כי אנחנו מכירים דוגמאות. אולם חשוב לשים לב לכך שאנחנו יודעים לתאר את ההבדל או את השינוי בשפה אחת. בתיאור של הרלטיביזם את הסכמות המושגיות, כאילו אי אפשר כלל להשוות ביניהן, יש משום אבסורד. אם חושבים על המטפורה שרלטיביסטים רגילים להשתמש בה, של סכמות מושגיות כנקודות מבט, הרי שמגיעים לסתירה משום שנקודות מבט שונות מחייבות רשת קואורדינאטות אחידה. לא יכול להיות שאין כל משותף ביניהן. עלינו למצוא גבולות לניגודים התפיסתיים. יתר על כן, כדי לחשוב בכלל על קיומן של סכמות מושגיות יש למצוא להן קריטריונים של זהות. רק אם יכול להתקיים מצב שבו נאמר כי לשני אנשים או לשתי קבוצות ישנן אותן סכמות מושגיות, יש פשר למושג "סכמה מושגית".

אם נקבל את הרעיון שסכמה מושגית קשורה בשפה אפשר יהיה לתאר את היחס ביניהן כך: אם לא' ולב' סכמות מושגיות שונות אזי גם שפותיהם יהיו שונות. אולם אם לא ולב' שפות שונות, אפשר שתהיה להם אותה הסכמה המושגית אם ניתן לתרגם את שפתו של א' לשפתו של ב' ולהפך . דיווידסון מתייחס לסכמות מושגיות כאל מערכות של שפות שאפשר לתרגם מאחת לשנייה. כמו כן, הוא מדגיש, אין מדובר בדבר מה הנפרד מהחשיבה, זוהי החשיבה עצמה. האם אכן נאמר כי שני אנשים המדברים שפות שאי אפשר לתרגם את האחת אל השנייה הם בעלי סכמות מושגיות שונות?

דיווידסון רוצה להראות שאי אפשר כלל לחשוב על כישלון מוחלט לתרגם שתי שפות כלשהן זו לזו. לטענתו, אם דבר מה לחלוטין אינו ניתן לתרגום לשפה מוכרת, הרי שאיננו שפה. כלומר, כל שפה אפשר לתרגם, לפחות חלקית, לכל שפה אחרת.

סיבות להתנגד לאי אפשרות מוחלט של תרגום:

1. אם נקבל את אפשרות הכישלון המוחלט, ניאלץ לוותר על האפשרות לייחס האמנה, כוונה וכולי לדובריה של השפה הבלתי ניתנת לתרגום. כדי לייחס פעולות כאלה למישהו על סמך דיבור שלו צריך שנוכל (עקרונית) להבין את מה שהוא אומר, כלומר, לתרגם את מה שהוא אומר לשפתנו.

2. לפעמים מתנגדים לרעיון של אפשרות תרגום כקריטריון ל"היות שפה" על בסיס הטענה שאפשרות תרגום אינה טרנזיטיבית. אפשר לתרגם את א' לב' ואת ב' לג' אבל לא את א' לג'. טענה זו אינה סבירה כי אילו היה המצב כך לא היינו יכולים להיות בטוחים שבאמת תרגמנו את א' לב'. דיווידסון מציע שתי מטאפורות להבנת השוני בין סכמות: א. עולמות אפשריים – אפשר להעלות על דעתנו, במסגרת שפתנו, עולמות אפשריים שונים שבהם המציאות (אך לא הלוגיקה, כמובן) שונה מזו שבעולמנו. ב. מדענים החיים ב"עולמות שונים" בעקבות החלפת פרדיגמה. המטאפורה הראשונה מגלמת את ההבחנה אנליטי/סינתטי. המטאפורה השנייה מבטאת את הדואליזם בין הסכמה לבין התוכן האובייקטיבי שהיא מפרשת.

נגד ההבחנה אנליטי/סינתטי יצא קוויין במאמרו Two Dogmas of Empiricism[5]. דיווידסון מסביר, בעקבות קוויין, שההבחנה אינה מתארת נכון את המציאות שכן תאוריות חדשות יכולות להביא להפרכה של משפטים אנליטיים של תאוריות הישנות. דיווידסון מצטט את דבריו של פיירבנד (Explanation, Reduction and Empiricism, 1962) המתאר איך משתנה משמעותן של מילים בעקבות הוויתור על משפטים שבעבר התייחסנו אליהם כאנליטים . נראה כאילו יש בכך הסבר לקיומו של שוני מהותי בין סכמות מושגיות: שפות חדשות נוצרות מתוך שפות ישנות כאשר דוברי השפה החדשה מקבלים כאמיתי משפט שדוברי השפה הישנה התייחסו אליו כשקרי, ולהפך . אולם דיווידסון מתנגד לתפיסה כי מדובר בהולדתה של סכמה מושגית חדשה. מכך שהשתנה חלק מאוצר המילים של שפה אי אפשר להסיק שנוצרה שפה חדשה לגמרי.

דיווידסון מאשים את קוויין בכך שלמרות שויתר על ההבחנה אנליטי/סינתטי שמר על הרעיון של תוכן אמפירי. במקום לומר כי יש משפטים שאמיתותם מבוססת אך ורק על המשמעות של המילים, אמר כי אין משפטים כאלה וכי לכל משפט יש תוכן אמפירי. כך החליף את ההבחנה בין אנליטי לסינתטי בהבחנה בין סכמה מחשבתית לתוכן האמפירי שהיא מבטאת. דיווידסון רואה בכך דוגמה שלישית של אמפיריציזם, המצטרפת לשתי הדוגמות שנגדן יצא קוויין . הרעיון הוא שמשהו הוא שפה אם הוא עומד ביחס כלשהו לניסיון . דיווידסון סבור שהדוגמה מוטעית. הוא מעוניין להראות כי אם נבחן את היחס לעומק נגלה כי אינו יכול להתקיים. יתר על כן, לטענתו של דיווידסון, אין להתייחס לשפה ולניסיון כישויות נפרדות שיכול להתקיים ביניהן יחס. ברגע שאין שום דבר שהוא משמעות יציבה, העולם המושגי שלנו כולל בתוכו (באופן שאיננו ניתן להבחנה) את הדברים שאנו מחזיקים כאמיתיים או כשקריים. ברגע שנשנה פרדיגמה, לא נדבר על אותו עולם, ובמובן הזה נימצא בעולמות מושגיים שונים.

דיווידסון מנסה להבין את הסכמות המושגיות או כמסדרות (organize) או כיוצרות התאמה (fit it). את הדבר שעליו הן פועלות הוא מנסה להבין או כמציאות עצמה או כניסיון.

הוא מסיק שהרעיון של סידור המציאות עצמה לא יביא אותנו לקריטריון ל"היות שפה" שאינו קשור בתרגום. כדי לסדר את הדברים בעולם נדרשים מושגים בסיסיים דומים לשלנו של חלקיו ושל דברים הכלולים בו. גם הרעיון של סידור הניסיון מחייב שפה דומה לשלנו כי השפה שלנו יודעת לחלק את הניסיון לפרטים שאפשר לסדר.

הרעיון של יצירת התאמה בניסיון מביא את דיווידסון להבנה שהניסיון אינו אלא ראיות לגבי העולם, הוא אינו ישות בפני עצמו. בכל אופן, הוא טוען, ברעיון של יצירת התאמה הן בניסיון והן בעובדות עצמן אין חידוש מעבר לרעיון הפשוט של "היות אמיתי". מושגים סמנטיים מתקשרים ביחידות משמעות. מכאן נראה כי הבנת סכמות מושגיות כ"יצירת התאמה" מביאה לכך שמספיק שדבר מה יהיה אמיתי כדי להיות סכמה מושגית או תאוריה. אולם רעיון האמת ורעיון התרגום תלויים זה בזה במידה רבה. כדי לדעת שמשהו הוא אמיתי אנו מתרגמים אותו לשפתנו. מכיוון שיש קשר הדוק בין הרעיון של סכמה תפיסתית לבין רעיון האמת וכן בין רעיון האמת לבין רעיון התרגום, נראה כי יהיה בלתי אפשרי למצוא תנאי ל"היות סכמה מושגית" שלא יכלול את אפשרות התרגום.

אם כן, נראה בלתי אפשרי לחשוב על שתי שפות שונות לחלוטין המתארות את אותה מציאות. לכן דיווידסון עובר לעסוק בכישלון חלקי של תרגום, תרגום המתאפשר בעזרת חלק משותף שיש לשתי השפות. לשם כך נדרשת תאוריה של תרגום שהיא נקייה מהנחות לגבי מושגים משותפים.

דיווידסון מציע לעשות זאת היא על ידי "עיקרון החסד" – ככל שסביר, נייחס למשפטיו של דובר את תנאי האמת שאכן מושגים כאשר הוא אומר אותם. מתוך הנחה שמשפטיו מבטאים אמיתות, נוכל להבין אותם. חסד איננו אפשרות בלבד, לטענתו, שימוש בעיקרון החסד הוא תנאי הכרחי להתקיימות תאוריה של תרגום. לכן הטענות שאנו עלולים להיקלע לשגיאות אם נתנהג על פיו הן חסרות טעם. כל עוד לא ביססנו מערכת התאמות בין משפטים אמיתיים בשפות שונות, אין שגיאות שאפשר לשגות. אם אנו רוצים להבין אנשים אחרים אנו מוכרחים לקבל על עצמנו את עיקרון החסד. אם נצליח לבסס תאוריה פורמלית שמתיישבת עם עיקרון החסד, עשינו כל שנוכל לעשות על מנת להבטיח תקשורת. לא ניתן ואין צורך לעשות דבר פרט לזה.

בעקבות זאת דיווידסון מתייחס גם לסכמות מושגיות כאל האמנות. כלומר, על פי דיווידסון ניטיב להבין שוני בין סכמות דווקא אם נגדיל ככל שניתן את התחום החופף ביניהן. הוא מסיק כי אין מקום לרלטיביזם תפיסתי. כשאנו מנסים לפרש פערים בין תפיסותינו לתפיסותיו של מישהו אחר, אין טעם לבכר את הפרשנות כי מדובר דווקא בפער בין האמנות על פני הפרשנות כי מדובר בפער בין מושגים . כשאנו מקבלים את המתודולוגיה הפרשנית הזאת, אף פעם איננו נמצאים בעמדה שבה אנו יכולים לומר כי יש פער קיצוני בין האמנה או מושג שלנו להאמנה של האחר או למושג של האחר. לפיכך יש לוותר לא רק על הרעיון של רלטיביזם תפיסתי אלא אף על הרעיון הבסיסי של סכמה מושגית. איננו מסדרים או מתאימים נתונים בלתי מושגיים בעזרת סכמה מושגית. הנתונים עצמם הם כבר מושגיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wilson, Neil L (1959). "Substances without Substrata", The Review of Metaphysics, XII/4(48): 521-539.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Blackburn, Simon (1994). The Oxford Dictionary of Philosophy. Oxford: Oxford University Press. עמ' 62. 
  2. ^ * Wilson, Neil L (1959). "Substances without Substrata", The Review of Metaphysics, XII/4(48): 521-539.
  3. ^ Davidson, Donald (1984) [1974]. "Ch. 13: On the Very Idea of a Conceptual Scheme". Inquiries into Truth and Interpretation. Oxford: Clarendon Press. 
  4. ^ מתוך האנציקלופדיה לפילוספיה של אוניברסיטת סטנפורד: http://plato.stanford.edu/entries/relativism/
  5. ^ 6W.V.O. Quine, "Two Dogmas of Empiricism," reprinted in From a Logica' Point of Vie,l. 2nd edition, Cambridge, Mass., 1961