לדלג לתוכן

ערביזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת סטטוס השפה הערבית בעולם:
  שפה רשמית ויחידה
  אחת מהשפות הרשמיות, שפת רוב
  אחת מהשפות הרשמיות, שפת מיעוט
  שפת מיעוט ולא שפה רשמית

ערביזציה או שיערוב (בערבית: تعريب) הוא תהליך סוציאולוגי של שינוי אתני-תרבותי של חברה, שבו החברה שהייתה לא ערבית לפני כן הופכת בהדרגה לערבית, תוך כדי הכחדת השפה והתרבות שקדמה לה, בעקבות קולוניאליזם, טיהור אתני, הגירה, השפעה עקיפה או קבלה של השפה, התרבות והזהות האתנית הערבית. ערביזציה כוללת לעיתים קרובות גם אסלאמיזציה.[1]

המונח חל לא רק על תרבויות, אלא גם על יחידים, כשהם מסתגלים לתרבות הערבית והופכים לערבים. ערביזציה התרחשה לאחר הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון וצפון אפריקה, מה שידוע כ-"כיבושי האסלאם המוקדמים" (אנ'), כמו גם במהלך יישום מדיניות ה-"פאן-ערביות" שהתקיימה במהלך המאה ה-20 כלפי מיעוטים שאינם ערבים במדינות הערביות של ימינו, כגון אלג'יריה,[2] עיראק,[3] סוריה,[4] מצרים,[5] בחריין,[6] סודאן ובארץ ישראל.[7]

לאחר התפשטות האסלאם (אסלאמיזציה) באזור החג'אז והכיבושים המוסלמים המוקדמים שבאו לאחר מכן בארצות זרות במאה ה-7 לספירה, התרבות והשפה הערבית התפשטה מחוץ לחצי האי ערב באמצעות קולוניאליזם, סחר העבדים הערבי ונישואי תערובת בין בני האוכלוסייה המקומית הלא-ערבית לבין ערביי חצי האי. ערבית החלה לשמש כשפה הרשמית באזורים הללו ובמשך השנים נוצרו ניבים שונים שלה. התהליך הואץ על ידי הגירת שבטים ערביים מחוץ לאי ערב, כגון ההגירה הערבית למגרב וללבנט.

בעידן המודרני, המנוח "דה-ערביזציה" מתייחס לתנועות או למדיניות ממשלתית שמטרתן לבטל את הערביזציה באמצעות החזרה של השפה, התרבות, הספרות, האמנות, המוזיקה והזהות האתנית שהייתה באזור לפני הגעתה של הערביזציה. לאורך מאות שנים החלו תהליכים שונים של דה-ערביזציה, היסטוריים ומודרניים, שהצליחו לבטל לחלוטין את הערביזציה שהתקיימה באותן אזורים, בהם נכללים הכיבוש הנורמני של דרום איטליה מידי אמירות סיציליה, תהליך הרקונקיסטה בחצי האי האיברי (שמוגדר כדוגמה הידועה ביותר בהיסטוריה לתהליך דה-ערביזציה מוחלט שהסתיים בהצלחה), הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ב-1948, עליית תנועת הברבריזם (אנ'), הקמתה של כורדיסטן העיראקית ב-2003, עצמאותה של דרום סודאן ב-2011, הקמתו של המנהל האוטונומי הדמוקרטי של צפון ומזרח סוריה (כורדיסטן הסורית) ב-2013 ועוד.

ההתפשטות הערבית המוקדמת במזרח הקרוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, קמה הממלכה הנבטית ושלטה באזור שהשתרע מצפון חצי האי ערב ועד דרום סוריה. מקור הנבטים הוא בחצי האי ערב, אשר חיו תחת השפעת התרבות הארמית הקדומה יותר, התרבות היהודית השכנה של ממלכת החשמונאים, כמו גם התרבויות ההלניסטיות באזור (בדגש לאחר התנצרות הנבטים במאות ה-3 וה-4). השפה הערבית הטרום-מודרנית נוצרה על ידי הנבטים, אשר פיתחו את הכתב הנבטי (אנ') שהפך לבסיס הכתב הערבי (אנ') המודרני. הניב הערבי הנבטי (אנ'), תחת השפעה ערבית חזקה, התמזג לשפה הערבית.

הע'סנים הערבים (הידועים גם כשושלת ג'פנידה) היו ההגירה השמית הלא-מוסלמית האחרונה צפונה מדרום ערב (אנ') בשלהי העת העתיקה. הם היו נוצרים יוונים-אורתודוקסים, ונתני האימפריה הביזנטית. הם הגיעו לסוריה הביזנטית שנקראה אז בשם מחוז תאודוריאס (אנ'), שבו התגוררה אוכלוסייה ארמית ברובה. תחילה, הם התיישבו באזור חבל הארץ חורן, ובסופו של דבר התפשטו לכל הלבנט והבטיחו לזמן קצר את השליטה שלהם על חלקים מסוריה ועבר הירדן הרחק מהנבטים.

הממלכה הלאחמידית הערבית (אנ') נוסדה על ידי שבט הלחום שהיגר מתימן במאה ה-2 ונשלט על ידי שבט הבנו לחם (אנ'), ומכאן שמה. הממלכה הייתה נתינה של האימפריה הסאסאנית ואימצה את דת הכנסייה המזרחית (אנ') שנוסדה באשור, כחלק מההתנגדות שלה לכנסייה היוונית-אורתודוקסית הע'סנית המקומית.

במשך השנים האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית השתמשו בע'סנים ובלחמידים כדי להילחם מלחמות באמצעות שליחים בחצי האי ערב זו נגד זו.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערביזציה במהלך הח'ליפות המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חלוקת העולם על פי האסלאם, אסלאמיזציה, ג'יהאד, ד'ימי, ג'יזיה, תנאי עומר
מפת תיאור כיבושי האסלאם המוקדמים
  התפשטות תחת מוחמד, 622-632
  התפשטות תחת ח'ליפות ראשידון, 632-661
  התפשטות תחת ח'ליפות אומיה, 661-750

גל הערביזציה המשמעותי ביותר בהיסטוריה החל לאחר הכיבושים המוסלמים המוקדמים של מייסד האסלאם מוחמד, וח'ליפות הראשידון והאומיה שבאו לאחר מכן. האימפריות הערביות הללו היו הראשונות שהתפשטו הרבה מעבר לחצי האי ערב, ובסופו של דבר הגיעו עד חצי האי האיברי (אל-אנדלוס, שטחה של ספרד של ימינו) במערב ומרכז אסיה במזרח, וכיסו כ-11,100,000 קמ"ר (4,300,000 מייל רבוע), אחד מהמרחבים הקולוניאליים הגדולים ביותר בהיסטוריה.[8]

דרום ערב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שפות דרום-ערב העתיקות, שפה בסכנת הכחדה

באזור ההיסטורי של דרום ערב, שמורכב מהחלק הדרומי של חצי האי ערב, קיימת כיום בעיקר רפובליקת תימן, ובעבר האזור כלל גם את המחוזות ג'אזאן, נג'ראן ועסיר שנמצאים כיום בערב הסעודית, ואת מחוז הדופר (אנ') של עומאן.

שפות דרום-ערב העתיקות נכחדו כולן על ידי ההתפשטות הערבית-אסלאמית והוחלפו בערבית קלאסית שנכתבת בכתב ערבי. גם האלפבית הדרום ערבי ששימש לכתיבה שלה קודם לכן יצא משימוש לאחר מכן. ענף נפרד של שפות שמיות דרומיות, שפות דרום-ערב המודרניות, שרדו ועדיין מתפקדות כיום כשפות מדוברות בדרום ערב הסעודית של ימינו, תימן ומחוז הדופר בעומאן, אבל נמצאות בסכנת הכחדה חמורה.

אף על פי שתימן נחשבת באופן מסורתי למולדת של הקטנים (אנ'), הידועים גם בשם באנו קטן, אשר על פי מסורות ערביות מסוימות הם מוגדרים כערבים ה-"טהורים", רוב האוכלוסייה התימנית שישבה באזור לא דיברה ערבית עתיקה לפני התפשטות האסלאם, ודיברה במקום זאת את שפות דרום-ערב העתיקות שנכחדו.

מזרח, מערב וצפון ערב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המאה ה-7 לספירה בערב הטרום-אסלאמית, אוכלוסיית מזרח ערב הורכבה מערבים נוצרים, ערבים זורואסטרים, יהודים וחקלאים דוברי ארמית.[9][10][11][12] כמה ניבים של יושבי מזרח ערב הציגו מאפיינים אכדיים, ארמיים וסוריים, כאשר יושבי בחריין העתיקה היו דוברי ארמית ובמידה מסוימת דוברי פרסית, בעוד שסורית תפקדה כלשון קודש ("שפה ליטורגית").[13][14]

גם בתוך צפון ערב, ערביזציה התרחשה בקרב אוכלוסיות לא ערביות כמו שבט ההוטים (אנ') בצפון מערב ערב והסולובה (אנ') במדבר הערבי.[15]

לבנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הגירות ערבים ללבנט, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
הסתערות של ערבים רכובים על גמלים במהלך הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, רוברט טלבוט קלי, המאה ה-19

לפני הכיבושים המוסלמים בלבנט, היו קיימים ערבים וכתובות ערביות באזור. הקיסר הרומי פיליפוס הערבי נולד באזור שהוא כיום בוסרה שבסוריה. השושלת האמסינית (אנ') הייתה שושלת רומית של מלכים כוהנים סוריים שידוע ששלטו עד שנת 46 לפנה"ס מארתוסה (אנ') ומאוחר יותר מאמסה, סוריה,[16] עד בין השנים 72 ל-78/79 לספירה והיו ממוצא ערבי.[17][18][19][20][21] הכתובות הצפאיתיות (אנ') בערבית עתיקה, שקרויות על שם אזור אל-צפא (אנ') בסוריה בכתב שהתקיים בתקופה שבין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-4 לספירה, היו קיימות בשדה חארת א-שאם.

טרם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל על ידי ח'ליפות הראשידון, בשנת 634 לספירה, אוכלוסיית האזור דיברה בעיקר ארמית, כאשר יוונית הייתה שפת הממשל הרשמית. תהליך הערביזציה ואסלאמיזציה של שטח הלבנט החל במאה ה-7, ולקח כמה מאות שנים עד שהאסלאם, הזהות והשפה הערבית התפשטו.[22]

הח'ליפות העבאסית במאה ה-8 וה-9 רצו לשלב את עמי האזור תחת סמכותם, כאשר ערביזציה של הממשל הייתה אחד הכלים.[23] הערביזציה צברה תאוצה עם המספר ההולך וגדל של מתאסלמים בעקבות המעמד הנחות שהיה להם בתור לא-מוסלמים (ד'ימי, ג'יזיה) תחת תנאי עומר שהוצגו באזור, ועליית הערבית כשפה הרשמית של האזור, מה שהוביל להטמעה תרבותית ולשונית של מתאסלמים סורים.[24] אלו שנותרו נוצרים גם הם הפכו לערבים אתניים, כאשר במהלך התקופה העבאסית במאה ה-9 כשהנוצרים אימצו את הערבית כשפה הראשונה שלהם, התרגום הראשון של הברית החדשה לערבית התרחש במאה הזו. היסטוריונים שונים סבורים שתהליך הערביזציה של הנוצרים באזור הושלם לפני תחילת מסע הצלב הראשון.[25] עד המאה ה-13, השפה הערבית השיגה שליטה באזור והדוברים שלה הפכו לערבים אתניים.

מצרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השפה הקופטית, נצרות קופטית, הכיבוש הערבי של מצרים, מרידות הבשמורים, רדיפת קופטים במצרים, הגירה של נוצרים מהמזרח התיכון

לפני הכיבושים המוסלמים, ערבים התגוררו בחצי האי סיני, במדבר המזרחי (אנ') ובא-שרקיה.[26] אזורים אלה של מצרים נודעו יחד בשם "ערביה" עבור היסטוריונים וסופרים בני זמנם שתיעדו אותם. מספר ממלכות ערביות טרום-אסלאמיות, כמו ממלכת קדר, התפשטו לאזורים הללו.[27] כתובות ושרידים ארכאולוגיים אחרים, כמו קערות שנושאות כתובות שמציגות את מלכי קדר וכתובות ערביות נבטיות, מאשרות את הנוכחות הערבית באזור.[28] מצרים נכבשה מהרומאים על ידי ח'ליפות הראשידון במאה ה-7 לספירה. השפה הקופטית, שנכתבה באמצעות הגרסה הקופטית של האלפבית היווני, הייתה מדוברת ברובה של מצרים לפני הכיבוש האסלאמי.[29] ערבית, לעומת זאת, כבר דוברה בשוליים המזרחיים של מצרים במשך שנים לפני הגעת האסלאם. עד עידן הממלוכים, ערביזציה של האוכלוסייה המצרית עם המעבר שלה מאמונה בדת הרוב הנוצרית-קופטית לאסלאם כבר הסתיימה.[30]

מגרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הערבי של המגרב, הגירות ערבים למגרב

גם צפון אפריקה וגם חצי האי האיברי נחשפו לתרבות השמית לפני כיבושי הערבים. הפיניקים ומאוחר יותר הפונים, שידועים בכינוי הנפוץ "קרתגנים" (אנ'), שלטו בחלקים מחופי צפון אפריקה והאיברי במשך יותר משמונה מאות שנים עד שדוכאו על ידי הרומאים ועל ידי פלישות הוונדלים והוויזיגותים הבאים, ופלישות הברברים.

מהכיבוש המוסלמי של המגרב במאה ה-7, ערבים החלו להגר לאזור המגרב במספר גלים. מהגרים ערבים התיישבו בכל חלקי המגרב, והקימו יישובים ערביים גדולים באזורים רבים.[31] בנוסף לשינוי הדמוגרפיה של האוכלוסייה, ההגירה המוקדמת של שבטים ערבים הביאה לערביזציה של האוכלוסייה הברברית הילידית. הגל הראשוני הזה עודד את הברברים לאמץ את התרבות הערבית. בנוסף, השפה הערבית התפשטה בתקופה הזו והכחידה את הרומאנית האפריקאית המקומית בערים (שנודעה גם כלטינית אפריקאית). הערביזציה התרחשה סביב מרכזים ערביים באמצעות השפעת הערבים בערים ובאזורים הכפריים שסבבו אותן.

ישויות פוליטיות ערביות במגרב, כגון האע'לבים, האידריסים, הסליחידים (אנ') והפאטימים, היו בעלות השפעה בעידוד הערביזציה באזור על ידי הבאת מהגרים ערבים רבים ממקומות זרים. בנוסף, מהומות ואי שקט פוליטי באזור המשרק הובילו את הערבים להגר למגרב בחיפוש אחרי ביטחון ויציבות אזורית.[32]

בני השבט הבדואי-ערבי בנו הלאל, מערב אלג'יריה, 1856

לאחר הקמת קהיר בשנת 969, הותירו הפאטימים את השלטון על תוניסיה ומזרח אלג'יריה לשושלת הזירית המקומית (972–1148). בתגובה להכרזת העצמאות של הזירידים מאוחר יותר מהפאטימים, שלחו הפאטימים שבטים בדואים ערביים גדולים, בעיקר את הבנו הלאל והבנו סוליים (אנ'), כדי להביס את הזירידים ולהתיישב במגרב. הפלישה לאיפריקיה על ידי הבנו הלאל, שבט בדואי ערבי, הובילה את החיים העירוניים והכלכליים של האזור להידרדרות נוספת. ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון כתב כי האדמות שנהרסו על ידי פולשי הבנו הילאל "הפכו למדבר צחיח לחלוטין".[33] הח'ליף הפאטמי הורה לשבטים הבדואים לשלוט במגרב במקום האמיר הזירידי אל-מעיז בן באדיס (אנ') והכריז בפניהם "נתתי לכם את המגרב ואת שלטונו של אל-מועיז בן בלקין א-סנהאג'י העבד הנמלט. לא יחסר לכם דבר", והעביר מסר לאל-מועיז "שלחתי אלייך סוסים והעלתי עליהם אנשים אמיצים כדי שאלוהים יוכל לבצע מעשה שכבר נחקק". מקורות העריכו כי המספר הכולל של נוודים ערבים שהיגרו למגרב במאה ה-11 עמד על כמיליון ערבים.[34] מאוחר יותר היו הגירות ערביות למגרב על ידי שבטי המקיל (אנ') ובני חסן (אנ') במאות ה-13-15 ועל ידי פליטים אנדלוסים במאות ה-15-17 בעקבות הרקונקיסטה, תהליך הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הממלכות הספרדיות הנוצריות, שהוביל לגירוש המוני של הערבים באזור.

להגירתם של הבנו הלאל והבנו סוליים במאה ה-11 הייתה השפעה גדולה בהרבה על תהליך הערביזציה של האוכלוסייה מאשר להגירות הקודמות. היא מילאה תפקיד מרכזי בהפצת הערבית הבדואית לאזורים כפריים כמו הכפר וערבות, ועד לאזורים הדרומיים צמוד לתחילת מדבר הסהרה. היא שינתה במידה רבה את תרבות המגרב לתרבות ערבית, והפיצה נוודות באזורים שבהם החקלאות הייתה השולטת בעבר.[35]

אל-אנדלוס (ספרד)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ספרד, אל-אנדלוס, מוזערבים, מורים
מפת ציר הזמן של הפלישה הערבית לחצי האי האיברי על ידי הח'ליפות האומיית, המאה ה-8

לאחר הכיבוש הערבי של ספרד על ידי בית אומיה, תחת השלטון הערבי-מוסלמי, ספרד, שהפכה לאל-אנדלוס, שילבה אלמנטים של השפה והתרבות הערבית. המוזערבים היה הכינוי לספרדים האירופאים הנוצרים שחיו תחת שלטון ערבי-אסלאמי. הצאצאים שלהם לא התאסלמו, אבל אימצו אלמנטים של השפה, התרבות והלבוש הערביים. הם היו בעיקר נוצרים קתולים שהשתייכו לטקס המוזארבי (אנ'), טקס ליטורגי של הכנסייה הלטינית. רוב המוזערבים היו צאצאים של נוצרים היספנו-גותיים והיו בעיקר דוברי השפה המוזארבית (אנ') תחת השלטון האסלאמי (שנודעה גם כרומאנית אנדלוסית). רבים היו גם מה שהערביסט הספרדי מיקל דה אפלזה (אנ') כינה "נאו-מוזערבים", כלומר, צפון אירופאים שהגיעו לחצי האי האיברי ולמדו ערבית, ובכך, הצטרפו לקהילה המוזערבית.

מלבד המוזערבים, קבוצה נוספת של אנשים בחצי האי עקפה בסופו של דבר את המוזערבים הן מבחינת אוכלוסייה והן מבחינת ערביזציה. אלה היו המולאדים (אנ'), שרובם היו צאצאים ילידיים של וויזיגותים והיספנו-בסקים מקומיים שנאלצו להתאסלם ואימצו את התרבות, הלבוש והשפה הערבית. עד המאה ה-11, רוב אוכלוסיית אל-אנדלוס הייתה מורכבת ממולאדים, עם מיעוטים גדולים של מוסלמים אחרים, מוזערבים ויהודים ספרדים. המולאדים, יחד עם הברברים, הערבים ומוסלמים אחרים (סקאליבה (אנ'), הכינוי הערבי לעבדים ממוצא סלאבי והזאנג', הכינוי הערבי לעבדים ממוצא שחור), היו מכונים בפי האירופאים הנוצרים בארצות האחרות ביבשת בכינוי "מורים". ערבית אנדלוסית (אנ') הייתה השפה שדוברה בחצי האי האיברי בתקופת השלטון הערבי.

סיציליה, מלטה וכרתים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אמירות סיציליה

תהליך דומה של ערביזציה ואיסלאמיזציה התרחש באמירות סיציליה, במלטה, ובאמירות כרתים (אנ'). במהלך התקופה הזו התאסלמו חלקים מאוכלוסיית האיים הללו ונאלצו לאמץ אלמנטים של תרבות, מסורות ומנהגים ערביים. תהליך הערביזציה הביא גם להתפתחות השפה הערבית הסיציליאנית (אנ') שנכחדה, שממנה נובעת בחלקה השפה המלטית המודרנית.[36] עם זאת, בניגוד לשפה המלטית, השפה הסיציליאנית של ימינו, שהיא שפה שמגיעה מקבוצת השפות הרומאניות המרכזיות (אנ'), שומרת על מעט מאוד מאפיינים מהשפה שנכחדה.

סודאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה שמציגה את הגירת הערבים לשטחה של מדינת סודאן של ימינו בסוף ימי הביניים

קשרים בין נובים לערבים קדמו זמן רב להגעת האסלאם, אבל ערביזציה של עמק הנילוס הייתה תהליך הדרגתי שהתרחש במשך כמעט אלף שנים. נוודים ערבים נדדו ללא הרף לאזור בחיפוש אחרי מרעה טרי, ויורדי ים וסוחרים ערבים סחרו בנמלי ים סוף עבור תבלינים ועבדים. נישואי תערובת והתבוללות בין הנובים לערבים גם כן זירזו את הערביזציה. מוצאה של אוכלוסיית עמק הנילוס בסודאן מציגה בקרב גנאלוגיות מסורתיות קשר עד לשבטים ערביים שהיגרו לאזור בתקופה הזו. שתי הקבוצות החשובות ביותר דוברות הערבית שצמחו בנוביה היו הג'אלין (אנ') והג'והינה (אנ').

במאה ה-12, שבט הג'אלין הערבי היגר לנוביה ולסודאן וכבש בהדרגה את האזורים משני גדות נהר הנילוס מח'רטום ועד אבו חמד (אנ'). בני השבט ממוצא ערבי, אבל כיום בעלי מוצא מעורב בעיקר עם צפון סודאנים ונובים.[37] במאות ה-16 וה-17 הוקמו ממלכות אסלאמיות חדשות באזור - סולטנות פונג' (אנ') וסולטנות דארפור (אנ'), שהחלו תקופה ארוכה של אסלאמיזציה וערביזציה הדרגתית בסודאן. הסולטנויות הללו והחברות שלהן התקיימו עד כיבוש סודאן בעקבות הפלישה המצרית העות'מאנית (אנ') בשנת 1820, ובמקרה של סולטנות דארפור, היא החזיקה עד 1916.

בשנת 1846 שבט הרשאידה הערבי, שדובר ערבית חג'אזית, היגר מאזור החיג'אז שבערב הסעודית של ימינו אל מה שהוא כיום אריתריאה וצפון מזרח סודאן, לאחר שפרצה מלחמה שבטית במולדת שלהם. שבט הרשיידה מסודאן חי בקרבת אנשי הבז'ה (אנ'), שדוברים ניב של השפה הב'גית (אנ') במזרח סודאן.[38]

חבל הארץ בו שוכנים ערביי הבגארה באפריקה

סאהל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים, ערביי הבגארה, אוסף של קבוצות אתניות ממוצא ערבי שמאכלסות את אזור הסאהל ודוברות ערבית צ'אדית (שהיא אחת מהניבים האזוריים של הערבית באפריקה), היגרו לאפריקה, בעיקר בין ימת צ'אד לדרום קורדופן (אנ').

כיום, הם חיים בחבל ארץ שמשתרע על פני סודאן, צ'אד, ניז'ר, ניגריה, קמרון, הרפובליקה המרכז-אפריקאית ודרום סודאן, והם מונים למעלה מ-6 מיליון איש. כמו שבטים דוברי ערבית אחרים בסהרה ובסאהל, שבטי הבגארה מקורם בבני השבט הערבי ג'והינה שהיגרו ישירות מחצי האי ערב או מחלקים אחרים של צפון אפריקה.

ערבית היא השפה הרשמית של צ'אד וסודאן, כמו גם שפה לאומית בניז'ר, מאלי, סנגל ודרום סודאן. בנוסף, ניבים ערביים מדוברים על ידי מיעוטים בניגריה, קמרון והרפובליקה המרכז-אפריקאית.

ערביזציה בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גירוש היהודים מארצות ערב, אירוערביה

בעידן המודרני, ערביזציה החלה להתרחש שנית בעקבות המדיניות הלאומנית הערבית כלפי מיעוטים לא-ערבים במדינות ערב המודרניות, שנודעה בשם "פאן-ערביות", שהחלה במאה ה-20 באלג'יריה, עיראק, סוריה, מצרים, בחריין, כווית, סודאן ובארץ ישראל. כמו כן, מאפיין נוסף שהוביל לערביזציה בימינו היה גם התנועות להתנגדות המשך הקולוניאליזם האירופאי בשטחי ארצות ערב,[39] מה שהוביל לכך שממשלות ערביות הטילו לעיתים קרובות צורות שונות של מדיניות שמטרתן הייתה לבטל כל סממן תרבותי של המתיישבים האירופאים לשעבר.[40]

אלג'יריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אמזיע'ים (ברברים), קבילים, שפות ברבריות

באוקטובר 1963 חיבר אחמד בן בלה את החוקה האלג'יראית, שקבעה כי האסלאם היא דת המדינה, ערבית היא השפה הלאומית הרשמית והיחידה של המדינה, שאלג'יריה היא חלק בלתי נפרד מהעולם הערבי וכי ערביזציה היא העדיפות העליונה של המדינה על מנת לבטל את הקולוניזציה הצרפתית.[41][42] לדברי הפוליטיקאי האלג'יראי עבד אלחמיד מהרי (אנ'), ההחלטה על הגדרת הערבית כשפה הרשמית היחידה הייתה "הבחירה הטבעית עבור האלג'יראים", למרות שאלג'יריה היא מדינה רב-לשונית עם מיעוט ילידי משמעותי של 26% אמזיע'ים בתוך המדינה, שידועים לעיתים קרובות בכינוי הנפוץ "ברברים" במקום.

ערביזציה מודרנית באלג'יריה התרחשה כדי לפתח את הערבית במערכת החינוך, בממשלה ובתקשורת על מנת להחליף את השפה הקודמת שנכפתה עקב הקולוניזציה האירופאית - הצרפתית.[43] אלג'יריה הפכה לחלק מהליבה המטרופולינית של צרפת במשך 132 שנים, תקופה ארוכה משמעותית בהשוואה למרוקו (44 שנים) ותוניסיה (75 שנים). כתוצאה מכך היא גם הושפעה יותר מאירופה בשל הרציפות של המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, ואזרחים אלג'יראים וצרפתים כאחד נהגו להתגורר באותן ערים, מה שהביא למגורים משותפים של שתי האוכלוסיות.[44]

כחלק מהניסיונות שלה לבנות מדינת לאום עצמאית ומאוחדת לאחר הסכמי אוויאן, אמנה שנחתמה בידי צרפת והחזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, שהובילו לסיום מלחמת העצמאות של אלג'יריה, מתן עצמאות מלאה לאלג'יריה ולשלום בין צרפת לבין המדינה החדשה, ממשלת אלג'יריה תחת שלטונו של אחמד בן בלה החלה במדיניות של ערביזציה. בשל הקולוניזציה האירופאית המתמשכת והעמוקה, צרפתית הייתה השפה המנהלית והאקדמית העיקרית באלג'יריה, אפילו יותר מאשר במדינות שכנות. מאז קבלת העצמאות שלה, הלאומיות האלג'יראית הושפעה רבות מסוציאליזם ערבי, אסלאמיזם ולאומנות ערבית.[45]

מפת האזורים דוברי השפות הברבריות השונות בצפון אפריקה

תהליך הערביזציה נועד לא רק לקדם את האסלאם, אלא גם לצמצם את הפער בין הקבוצות האתניות האלג'יראיות השונות ולקדם שוויון באמצעות שפה ותרבות אחידה אחת.[46] בשנת 1964 הצעד המעשי הראשון היה ערביזציה של החינוך היסודי והכנסת חינוך אסלאמי, בזמן שהממשלה הסתמכה על מורים מצריים שהיו שייכים לתנועת האחים המוסלמים, עקב מחסור בדוברי ערבית ספרותית. בשנת 1968, בתקופת משטרו של הווארי בומדיין, הורחבה מדיניות הערביזציה, ונחקק חוק שניסה לאכוף את השימוש בערבית על עובדי מדינה, אבל גם בניסיון הזה, התפקיד העיקרי שמילאה הצרפתית רק הצטמצם ולא בוטל לחלוטין.

בסופו של דבר, כל המדיניות לא הייתה יעילה באופן שבה ציפו המנהיגים השונים. הצרפתית שמרה על החשיבות שלה וההתנגדות הברברית לניסיונות הערביזציה המשיכה לגדול, ותרמה למהומות אוקטובר 1988 (אנ'). קבוצות ברבריות מסוימות, כמו הקבילים מצפון אלג'יריה, הרגישו שהתרבות והשפה שלהם מאוימות והזהות הערבית קיבלה דגש רב יותר על חשבון הזהות הברברית שלהם. לאחר מלחמת האזרחים האלג'יראית, ניסתה הממשלה לאכוף עוד יותר את השימוש בערבית,[47] אבל ההשפעה היחסית של המדיניות הזו לאחר 1998 אילצה את ראשי המדינות הערביים לבצע ויתורים עבור השפה הברברית האלגיראית, שהכירו בה בשנת 2002 כשפה רשמית שנייה במדינה. עם זאת, בגלל היתרון הסמלי של הערבית הספרותית, בנוסף להיותה שפה יחידה בניגוד לשפות הברבריות השונות, ערביזציה עדיין ממשיכה להוות מטרה עבור הממשלה, למשל באמצעות חוקים על הליכים אזרחיים ומנהליים.[48]

עומאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שפות דרום-ערב החדשות, מהרי, שחרית, חרסוסית, הוביות, בטחרית

למרות היותה מדינה שממוקמת בחצי האי ערב, עומאן הייתה ביתן של מספר שפות ילידיות שאינן ערביות,[49] מתוכן כומזרית (אנ'), שהיא השפה ההודו-אירופית המקומית היחידה בחצי האי ערב, ומוגדרת כשפה בסכנת הכחדה חמורה שעתידה להיכחד תוך 50 שנה.[50] לפני שנת 1970 שבה קאבוס בן סעיד אאל סעיד הדיח את אביו סעיד בן תיימור מתפקיד הסולטאן של עומאן בהפיכה צבאית (אנ'), ערבית דוברה רק על ידי תושבים מחוץ לכפר כומזאר שממוקם בקצה צפון עומאן, במסגדים או עם זרים. עם זאת, מאז כניסתם של בתי ספר שמיועדים לערבית בלבד בשנת 1984, ערבית מדוברת כיום הן בבתי הספר (שפת חובה) והן בכפר, בטלוויזיה וברדיו, ובכך, כמעט כל התקשורת שאליה נחשפים תושבי כומזר היא בערבית.[51]

גם שפות דרום-ערב המודרניות נמצאות תחת איום של הכחדה בעומאן. הוביות נחשבת לשפה בסכנת הכחדה חמורה. מספר הדוברים בפועל אינו ידוע, אבל ההערכה היא שהוא עומד על כמה מאות בלבד. רוב אלו ששומרים על השפה הם קשישים, מה שמוסיף לסבירות גבוה יותר שהשפה קרובה להכחדה. אתנולוגים מסווגים אותה כשפה גוססת בדרגה של "EGIDS 8a". מאחר שהדוברים השוטפים היחידים של השפה שנותרו בחיים הם מעל גיל הפוריות, הדבר הופך את שילוב השפה בחיי היום יום של דורות הבאים ללא סביר במיוחד, כאשר מנגנוני העברה בין דורות יהיו חייבים להיווצר מחוץ לקהילת הדוברים על מנת לשמר את השפה.

מפת 6 שפות דרום-ערב המודרניות הלא-ערביות שנמצאות בסכנת הכחדה חמורה ברחבי עומאן ותימן

גם השפה החרסוסית נמצאת בסכנת הכחדה חמורה, מכיוון שרוב הילדים החראסיס (אנ') לומדים כיום בבתי ספר בשפה הערבית ויודעים קרוא וכתוב בערבית, חרסוסית מדוברת פחות בבתים שלהם, וכתוצאה מכך אינה מועברת לדורות הבאים.[52] עם גילוי הנפט באזור והכנסתו מחדש של הראם הלבן לאזור (שידוע גם כראן הערבי), מה שסיפק הזדמנויות תעסוקה לגברים החראסיס, הדבר הוביל אותם להשתמש בעיקר בערבית או במהרי בעת תקשורת עם העמיתים שלהם לעבודה. הגורמים הללו הובילו חראסיס רבים לדבר ערבית ומהרי בנוסף לחרסוסית או במקומה. בעקבות הממצאים הללו חוקר אירופאי שהגיע לאזור עומאן בשנת 1981 הצהיר כי "בתוך מספר דורות, חרסוסית תוחלף בערבית, ליתר דיוק על ידי הניב הערבי העומאני הסטנדרטי".[53]

גם שפת השחרית (שידועה גם בשם ג'באלי) נמצאת תחת איום הכחדה בעשורים האחרונים. לפני הערביזציה של עומאן, השפה דוברה בעבר מחבל הארץ של חצרמוות בתימן ועד הכפר ראס אל-חד (אנ') במזרח עומאן.[54] מספר עשורים קודם לכן, השפה דוברה על ידי כל תושבי מחוז הדופר בעומאן כשפה משותפת, כולל על ידי דוברי הערבית ילידי סלאלה שדיברו אותה בצורה שוטפת. שאר תושבי דופר דיברו שחרית כשפת אם. כיום, עם זאת, ערבית תפסה את מקומה כצורת התקשורת ההדדית במחוז הדופר ושחרית מדוברת אך ורק על ידי אלו שזו שפת האם שלהם. מספר דוברי השחרית מהדור המבוגר, במיוחד אלו המתגוררים בהרים, אינם דוברים ערבית עד היום הזה, ורק לפני כחמישים שנה החלו רוב דוברי השחרית בדופר ללמוד אותה. העובדה שלערבית יש צורה כתובה בניגוד לשחרית תרמה גם כן לדעיכה שלה.

שפה ילידית נוספת בעומאן, בטחרית, נמצאת בסיכון הגבוה ביותר להכחדה באזור, כאשר מספר הדוברים בצורה שוטפת שלה (נכון לשנת 2019) עומד על בין 12 ל-17 דוברים קשישים, בעוד שישנם כמה דוברים בגיל העמידה, אבל הם מערבבים את הדיבור שלהם בשפה עם ערבית, כתוצאה מהחינוך המודרני שהוא בערבית בלבד.[55] באופן כללי ההערכות הן שמספר הדוברים בשלבים שונים של השפה שנותרו בחיים עומד על פחות מ-100.[56]

מרוקו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמזיע'ים מפגינים מול הפרלמנט המרוקאי בבירה רבאט עם הדגל האמזיע'י עבור חקיקת הכרה בלוח השנה האמזיע'י, 2014

לאחר 44 שנים שבהן מרוקו הייתה תחת שלטון צרפתי,[57] המדינה החלה לקדם את השימוש בערבית כדי ליצור זהות לאומית מרוקאית מאוחדת, הרחק מכל שפה שולטת אחרת במערכת הממשל והחינוך. שלא כמו אלג'יריה, מרוקו לא נתקלה בצרפתית כחסם באותה עוצמה משום שהאוכלוסייה המרוקאית הייתה מפוזרת ברחבי המדינה והערים הגדולות, מה שהביא לירידה בהשפעה הצרפתית בהשוואה למדינות השכנות שהיו תחת שלטון צרפתי. ראשית, מדיניות החינוך הייתה המוקד העיקרי בתהליך הערביזציה, וצצו ויכוחים בין פקידים שהעדיפו חינוך עם אכיפת דו-לשוניות בעוד שאחרים התעקשו על חינוך בעל "תרבות ערבית-אסלאמית".[58] לאחר שמפלגת איסתיקלאל (אנ') עלתה לשלטון, המפלגה התמקדה בהצבת מדיניות שפה לצד הרעיונות של התמקדות בערבית ובאסלאם. המפלגה יישמה את המדיניות במהירות, ובשנה השנייה לאחר קבלת העצמאות, השנה הראשונה של החינוך היסודי עברה ערביזציה מוחלטת, ומדיניות דו-לשונית הוטלה עבור יתרת החינוך העל-יסודי, תוך צמצום שעות הלימוד בצרפתית באופן מדורג.

ערביזציה בבתי הספר הייתה גוזלת זמן רב וקשה מהצפוי. סיבה מרכזית לכך הייתה שבמשך 20 השנים הראשונות לאחר העצמאות, פוליטיקאים (שרובם התחנכו בצרפת או בבתי ספר פרטיים צרפתיים במרוקו) לא היו החלטיים לגבי האם ערביזציה היא המדיניות הטובה ביותר עבור המדינה ועבור הקשרים הפוליטיים והכלכליים שלה עם מדינות אירופה. בסביבות 1960, עומר עבד אלג'ליל, שר החינוך בזמנו, ביטל את כל המאמצים שהושקעו לערביזציה בבתי הספר הציבוריים וחזר למדיניות שלפני קבלת העצמאות, תוך העדפת צרפתית ולמידה מערבית. גורם נוסף ששיקף את התמיכה בהיפוך תהליך הערביזציה במרוקו היה המאמץ שעשה חסן השני, מלך מרוקו שתמך בתהליך הערביזציה אבל הגביר בו זמנית את התלות הפוליטית והכלכלית בצרפת. מכיוון שמרוקו נותרה תלויה בצרפת ורצתה לשמור על קשרים חזקים עם העולם המערבי, הצרפתית נתמכה על ידי האליטות יותר מאשר הערבית לפיתוח המדינה.

תוניסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הערביזציה בתוניסיה היה אמור להיות הפשוט ביותר באזור צפון אפריקה, מכיוון שפחות מ-1% מאוכלוסייה היו ברברים, וכמעט 100% מהאוכלוסייה דיברו ערבית תוניסאית כשפת אם. עם זאת, התהליך היה הכי פחות מוצלח בגלל תלותה של המדינה במדינות אירופה והתמיכה הרבה בהתמערבות למען פיתוח העם והמדינה. בדומה למרוקו, הוויכוח בין מנהיגי תוניסיה כלל את מי שהיו בעד חינוך דו-לשני מול חינוך ערבי-אסלאמי, שטענו כי ערבית והאסלאם הן מרכז המדינה וזהותה הלאומית, בעוד שהאחרים האמינו כי פיתוח מערבי הרחק מ-"רעיונות פאן-ערביים" הוא קריטי להתקדמות של תוניסיה. לצד הזה היה את היתרון, בהתחשב בכך שהאליטות תמכו ברעיונות שלהם, ולאחר שהגל הראשון של בוגרים שעברו את בחינות התיכון שלהם בערבית לא הצליחו למצוא עבודה או ללמוד באף אוניברסיטה גבוהה או למצוא קריירה מלבד במחלקה לערבית ולימודי דת עקב העדפה של הצרפתית.

משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד 1982 נעשו מאמצים לערביזציה של האומה, אבל הם הגיעו לסיומם והחל במקום תהליך של היפוך של הערביזציה ויישום צרפתי בחינוך במקום נכנס לתוקף. אחת הסיבות העיקריות מדוע תהליך הערביזציה לא צלח היה הקשר שלו לתנועות של טרור אסלאמי בתוניסיה, וכתוצאה מכך תהליך "פרנקופוליה" של קידום האידיאלים, הערכים והשפה הצרפתיים ברחבי האומה הוצב כאנטיתזה לערביזציה וההשלכות שהתהליך הביא. למרות שתוניסיה זכתה בעצמאותה, האליטות המשיכו לתמוך בערכים הצרפתיים מעל הערביים, כפתרון לפיתוח אומה משכילה ומודרנית, שכולם הגיעו מהמערביות. אומנם, חוקת תוניסיה קבעה דה יורה כי ערבית היא השפה הרשמית של המדינה, אבל, היא בשום אזכור לא טענה כי יש להשתמש בערבית בתוך הממשל או בחיי היום יום, מה שהביא לעלייה בשימוש בצרפתית לא רק בקורסי מדע וטכנולוגיה. בנוסף, ערוצי התקשורת העיקריים המשיכו להיות בצרפתית, והערוצים הממשלתיים היו חלוקים - בצרפתית ובערבית.[59]

סודאן ודרום סודאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה, רצח העם בדארפור (2003–2008), מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה, משאל העם על עצמאות דרום סודאן

סודאן היא מדינה מעורבת מבחינה אתנית, שנשלטת כלכלית ופוליטית על ידי החברה השוכנת לאורך נהר הנילוס, שם רבים מזדהים כערבים ומוסלמים. האוכלוסייה בדרום סודאן (שהפכה למדינה עצמאית בינואר 2011 בעקבות משאל עם) מורכבת בעיקר מנוצרים ואנימיסטים מהשבטים הנילוטים, שנחשבים במשך מאות שנים לעמים אפריקאים שאינם ערבים. מלבד ערבית, שנלמדת בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה, והצורות המדוברות של ערבית סודנית, מספר שפות נוספות מדוברות על ידי קבוצות אתניות מגוונות.

דרום סודאנים מפגינים בעד עצמאות דרום סודאן בעת משאל העם על עצמאות המדינה בעיר ג'ובה, הבירה העתידית של המדינה, ינואר 2011

מאז העצמאות של המדינה בשנת 1956, סודאן מוגדרת כמדינה רב-לשונית, כאשר ערבית סודנית היא שפת האם העיקרית בקרב הרוב ושפה שנייה על ידי כמה קבוצות מיעוט כמו אנשי הבז'ה שדוברים ניב של השפה הב'גית במזרח סודאן. בחוקת הרפובליקה של סודאן משנת 2005 ולאחר הסכם השלום המקיף (אנ') בסוף מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה, הוכרזו השפות הרשמיות של סודאן - ערבית ואנגלית. לפני עצמאות דרום סודאן בשנת 2011, תושבי החלקים הדרומיים של המדינה, שדוברים בעיקר ערבית נילו-סהרית (אנ') או ערבית ג'ובית (אנ'), היו נתונים למדיניות הערביזציה הרשמית של הממשלה המרכזית בח'רטום דה פקטו, מה שהוביל בין היתר לסיבות של פריצת מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה, ובהמשך גם לשנייה, שהובילו להקמתה של דרום סודאן. עם זאת, עד אז חוקת סודאן המאוחדת הצהירה (דה יורה) כי "כל השפות הילידות של סודאן הן שפות לאומיות ויש לכבדן, לפתחן ולקדם אותן" והיא אפשרה לכל גוף חקיקה שלא ברמה הלאומית לאמץ כל שפה לאומית אחרת כשפת עבודה רשמית נוספת בתחום סמכותו של אותו גוף. כיום, הערבית היא שפת הממשל המרכזי של סודאן, העיתונות ותוכניות הטלוויזיה והרדיו.

מאוריטניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוריטניה היא מדינה מעורבת מבחינה אתנית, שנשלטת כלכלית ופוליטית על ידי אלו המזדהים כערבים ו/או ברברים דוברי ערבית. כ-30% מהאוכלוסייה נחשבת ל-"אפריקאית שחורה", ו-40% הנותרים מוגדרים כמאוריטנים שחורים שעברו ערביזציה. שתי הקבוצות סובלות מרמות גבוהות של אפליה (קאסטה) מהקבוצה השולטת,[60] כאשר בעשורים האחרונים מפגינים מהקבוצות התלוננו על "ערביזציה מקיפה" של המדינה.[61]

עיראק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טבח סימל, מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק, כורדיסטן העיראקית, מבצע אל-אנפאל, משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
ארונות קבורה מכוסים בדגל כורדיסטן לזכר הקורבנות של מבצע אל-אנפאל, כורדיסטן העיראקית, 2016

למפלגת הבעת' של סדאם חוסיין, נשיא עיראק (1979–2003) הייתה מדיניות ערביזציה אכזרית שכללה טיהור אתני של קבוצות רבות, שהיו טרום-ערביות ולא-ערביות באזור, בעיקר כורדים, אשורים, יזידים, שבאקים, ארמנים, טורקמנים, צוענים, צ'רקסים ומנדאים - והחלפה שלהם במשפחות ערביות. בשנות ה-70 של המאה ה-20, משטרו של חוסיין הגלה בין 350,000 ל-650,000 עיראקים ממוצא איראני, שרובם עברו לאיראן. אלו שיכלו להוכיח מוצא איראני בפני בתי המשפט האיראניים קיבלו אזרחות איראנית (כ-400,000 איש) בעוד שחלקם חזרו לעיראק לאחר שלטונו של חוסיין.

במהלך מלחמת איראן–עיראק שהתרחשה בשנים 1980–1988 "מבצע אל-אנפאל" שהוביל ממשל הבעת' הרס כפרים ומובלעות רבות של מיעוטים כורדים, אשורים ומיעוטים אתניים אחרים בצפון עיראק, כאשר בסיום האירוע, התושבים שלהם הועברו לעיתים קרובות בכוח לערים גדולות בתקווה שיעברו ערביזציה. המדיניות הזו גירשה כחצי מיליון איש בשנים 1991–2003. באותן שנים מפלגת הבעת' הפעילה לחצים רבים על הקבוצות האתניות הללו להזדהות כערבים אתניים-תרבותיים, והטילה הגבלות שונות על השפות, האמונות, הביטויים התרבותיים והזכויות שלהם להגדרה עצמית.

סוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כורדיסטן הסורית, רצח העם היזידי

מאז עצמאותה של סוריה בשנת 1946 מצרפת, אזור רוז'אבה (כורדיסטן הסורית) שידוע כאזור בעל קבוצות אתניות שונות בצפון סוריה, סבל מהפרות זכויות אדם חמורות, בעקבות מדיניות ערביזציה אכזרית ביותר שקיבלו תושבי האזור מצד כל הממשלות שקמו במדינה בעקבות קבלת העצמאות.[62] בעוד שכל הקבוצות האתניות הלא-ערביות בסוריה, כמו אשורים, ארמנים, טורקמנים ומ'אלאמי (אנ'), עמדו בפני לחץ מצד מדיניות לאומנית ערבית להזדהות כערבים, הלחץ האכזרי ביותר כוון נגד הכורדים והיזידים (שהגיע לשיאו ברצח העם היזידי על ידי הפעילים הערבים של ארגון הטרור המדינה האסלאמית). בדו"ח שלו למושב ה-12 של מועצת זכויות האדם של האו"ם תחת הכותרת "רדיפה ואפליה נגד אזרחים כורדים בסוריה",[63] קבע הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם:

"ממשלות סוריות המשיכו לאמץ מדיניות של אפליה אתנית ורדיפה לאומית נגד כורדים, תוך שלילת זכויותיהם הלאומיות, הדמוקרטיות והאנושיות - חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. הממשלות הטילו תוכניות, תקנות ואמצעי הדרה מבוססי אתניות על היבטים שונים של חייהם של הכורדים - פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים".

אנדרטה לזכר הקורבנות של רצח העם היזידי בבירת ארמניה, ירוואן

מאז עצמאותה של המדינה השפה הכורדית לא הוכרה רשמית כשפה לאומית או כשפת מיעוט, ולא היה לה מקום להוראה בבתי ספר ציבוריים - רק לשפה הערבית.[64] בנוסף לכך, צו משנת 1989 אסר בחוק על השימוש בכורדית במקומות תעסוקה וכן בציון נישואים ואירועים דומים. בספטמבר 1992 יצא צו ממשלתי נוסף שאוסר על רישום תינוקות בשמות כורדים. על פי הצו לא ניתן גם כן לתת לעסקים שמות כורדים, לפרסם ספרים, מוזיקה, סרטונים וחומרים אחרים בשפה הכורדית. ביטויים של זהות כורדית כמו שירים וריקודי עם הוצאו מחוץ לחוק ולעיתים קרובות נאשמים הועמדו לדין במסגרת חוק פלילי ייעודי נגד "החלשת הרגש הלאומי". חגיגת חג הנורוז הוגבלה גם כן בקרב כורדים.

בשנת 1973, הרשויות הסוריות החרימו 750 קמ"ר של אדמה חקלאית פורייה במחוז אל-חסכה, שהייתה בבעלותם ועובדה על ידי עשרות אלפי אזרחים כורדים, ונתנו אותה למשפחות ערביות שהובאו ממחוזות אחרים.[65] מהנדס כורדי באזור תיאר את מדיניות היישוב של הערבים באזור שנקט המשטר כחלק מ-"תוכנית החגורה הערבית" (אנ'), באומרו:

"הממשלה בנתה להם בתים בחינם, נתנה להם נשק, זרעים ודשנים, ויצרה בנקים חקלאיים שסיפקו להם הלוואות. בין 1973 ל-1975 הוקמו 41 כפרים ברצועה הזו, החל מעשרה קילומטרים מערבית לעיר ראס אל-עין (אנ'). המטרה שלה הייתה להפריד בין נוכחות הכורדים בטורקיה והכורדים בסוריה, ולאלץ את הכורדים באזור לעבור לערים. כל ערבי היה יכול להתיישב באל-חסכה, אבל אף כורדי לא הורשה לעבור ולהתיישב שם".[66]

בשנת 2007, בתוכנית נוספת כזו במחוז אל-חסכה, 6,000 קמ"ר סביב העיר אל-מלכיה הוענקו למשפחות ערביות, כאשר במקביל עשרות אלפי תושבים כורדים מהכפרים באזור גורשו. ההפקעות הללו ואחרות של רכוש של אזרחים כורדים אתניים נעשו כחלק מתוכנית האב המכוונת של "החגורה הערבית" בניסיון לרוקן את אזור ג'זירה (אנ') העשיר במשאבים מתושביו הכורדים האתניים וליישב אותו במקום עם ערבים אתניים.

לאחר שהכוחות בראשות טורקיה כבשו את מחוז עפרין (אנ') בתחילת 2018, הכוחות החלו ליישם מדיניות יישוב מחדש על ידי העברת לוחמי הצבא הסורי החופשי שנתמכו על ידי טורקיה ופליטים ערבים סונים מדרום סוריה לבתים ריקים שהיו שייכים לעקורים המקומיים. לבעלים הקודמים, שהיו כורדים ויזידים, נמנעה הגישה מלחזור לעפרין. פליטים מנווה המדבר ע'וטה בדרום-מערב המדינה בו שוכנת הבירה דמשק, הצהירו בעת כתבות שצולמו באזור שהם חלק מ-"שינוי דמוגרפי מאורגן" שעתיד להחליף את האוכלוסייה הכורדית של עפרין ברוב ערבי.[67]

דה-ערביזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המודרני, המנוח "דה-ערביזציה" מתייחס לתנועות ו/או למדיניות ממשלתית שמטרתן לבטל את הערביזציה באמצעות החזרה של השפה, התרבות, הספרות, האמנות, המוזיקה והזהות האתנית שהייתה באזור לפני הגעתה של הערביזציה. לאורך מאות שנים החלו תהליכים שונים של דה-ערביזציה, היסטוריים ומודרניים, שהצליחו לבטל לחלוטין את הערביזציה שהתקיימה באותן אזורים, בהם נכללים:

אירועים היסטוריים של דה-ערביציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הנורמני של דרום איטליה (999–1139)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הנורמני של דרום איטליה

הכיבוש המוסלמי של סיציליה (אנ') שבאיטליה נמשך משנת 827 עד שנת 902, אז הוקמה אמירות סיציליה שהתאפיינה בתרבות ערבית-אסלאמית. עם זאת, האמירות לבסוף הובסה כאשר החל הכיבוש הנורמני של דרום איטליה בין השנים 999 ל-1139, והערביזציה של האי הגיעה לסיומה לכל המאוחר באמצע המאה ה-13, לאחר שהוחזרה התרבות הלטינית-קתולית של האי עם הקמתה של רוזנות סיציליה הנורמנית על ידי רוג'רו הראשון, רוזן סיציליה.

ציור של רוג'רו הראשון, רוזן סיציליה מקבל את המפתחות לבירה פלרמו משליטי אמירות סיציליה הערבים ב-1071

רקונקיסטה (722–1492)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רקונקיסטה, המארקה הספרדית

תהליך הרקונקיסטה בחצי האי האיברי הוא הדוגמה הידועה ביותר בהיסטוריה לתהליך דה-ערביזציה מוחלט שהסתיים בהצלחה. הדה-ערביזציה של חצי האי התהפך כאשר הממלכות הנוצריות, בצפון חצי האי כבשו את טולדו בשנת 1085 ואת קורדובה בשנת 1236. אמירות גרנדה, האמירות האחרונה שנותרה בחצי האי, נכבשה בחזרה על ידי הנוצרים בינואר 1492, ובכך, הסתיים העידן של הישות הערבית-מוסלמית אל-אנדלוס. השטחים שנכבשו מחדש עברו תהליכי "היספניזציה" והתנצרות, אם כי התרבות, השפות והמסורות הדתיות שהתפשטו באזור היו שונות מאלה של הממלכה הוויזיגותית הקודמת שהייתה באזור לפני הערביזציה.

אירועים מודרניים של דה-ערביזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המודרני, חלו התפתחויות פוליטיות שונות שהפכו את תהליך הערביזציה. הבולטים ביניהם:

  • הפיכתה של דרום סודאן למדינה נוצרית עצמאית מסודאן הערבית-מוסלמית ב-2011 בעקבות תמיכה של 98% בעצמאות המדינה בהצבעה על משאל העם על עצמאות דרום סודאן שנערך בחודש ינואר, לאחר שתי מלחמות אזרחים עקובות מדם, מה שצמצם את שטחה של סודאן הערבית כמעט בחצי. השפה הרשמית של דרום סודאן הפכה מאז לשפה האנגלית עם מגוון שפות ילידיות שמוגדרות כשפות לאומיות בעוד השפה הרשמית של סודאן היא הערבית בלבד. מאז קבלת העצמאות שלה היא לא הצטרפה מעולם לארגון הליגה הערבית - בניגוד לסודאן שחברה בו מאז 1956.[72]
  • הקמתו של המנהל האוטונומי הדמוקרטי של צפון ומזרח סוריה שידוע גם כ-"כורדיסטן הסורית", "מערב כורדיסטן" ו-"רוז'אבה" בשליטה כורדית בשנת 2012.[73]
  • בשנת 2018 ממשלת הרפובליקה העממית של סין פתחה בקמפיין שקראה לו "דה-ערביזציה" ו-"דה-סעודיזציה" להסרת כיפות ומינרטים בסגנון ערבי ממסגדים ברחבי המדינה.[74][75]
  • במלזיה, איבראהים איסקנדר מג'והור, הסולטאן החמישי של מדינת ג'והור המודרנית במלזיה, והחל מ-2024 גם היאנג די-פרטואן אגונג, המונרך של מלזיה, ידוע כמבקר חריף של ערביזציה בקרב מלאים. לאורך השנים איסקנדר קרא "לשמר את התרבות המלאית" במקום "להכניס אליה את התרבות הערבית",[76] קרא לאזרחים "לא להתייחס לנשים בלבוש חשוף או ללחיצות ידיים של בני זוג" וקרא נגד שימוש במילים ערביות במקום מילים בשפה המלאית.[77] הפוליטיקאי עבדול עזיז בארי הצהיר בשנת 2016 כי "האסלאם והתרבות הערבית שלובות זו בזו" וביקר את איסקנדר על דבריו.[78] דאטוק האריס קאסים, יו"ר המחלקה האסלאמית של מדינת סלנגור, ביקר גם כן את איסקנדר.[79] בתגובה, איסקנדר הציע את ערב הסעודית כיעד הגירה עבור "אלו המעוניינים לדבוק בתרבות ערבית",[80] והצהיר שהוא מתכוון "לדבוק בתרבות המלאית".[81][82]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Mohand Tilmatine, Arabization and linguistic domination: Berber and Arabic in the North of Africa, DE GRUYTER, 2015, Koloniale und Postkoloniale Linguistik / Colonial and Postcolonial Linguistics, עמ' 1–16
  2. ↑ Dwight F. Reynolds, The Cambridge Companion to Modern Arab Culture, Cambridge University Press, 2015-04-02, ISBN 978-0-521-89807-2. (באנגלית)
  3. ↑ Hania Mufti, Iraq, Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq, Human Rights Watch, 2004. (באנגלית)
  4. ↑ "Between Kurdistan and Damascus: Kurdish Nationalism and Arab State Formation in Syria", academicworks.cuny.edu
  5. ↑ Arabs, Kurds, and Amazigh: The Quest for Nationalist Fulfillment, Old and New | The Washington Institute, www.washingtoninstitute.org (באנגלית)
  6. ↑ Banafsheh Keynoush, Saudi Arabia and Iran: Friends or Foes?, Springer, 2016-04-08, ISBN 978-1-137-58939-2. (באנגלית)
  7. ↑ פנחס יחזקאלי, רבקה שפק ליסק: מתי היגרו הערבים לא"י, חלק א', באתר ייצור ידע, ‏25 בדצמבר 2019
  8. ↑ Rein Taagepera, Expansion and Contraction Patterns of Large Polities: Context for Russia, International Studies Quarterly 41, 1997-09-01, עמ' 475–504 doi: 10.1111/0020-8833.00053
  9. ↑ "Social and political change in Bahrain since the First World War", Durham University
  10. ↑ Clive Holes, Dialect, Culture, and Society in Eastern Arabia: Glossary, BRILL, 2016, ISBN 978-90-04-10763-2. (באנגלית)
  11. ↑ J. R. Smart, Tradition and Modernity in Arabic Language and Literature, Psychology Press, 1996, ISBN 978-0-7007-0411-8. (באנגלית)
  12. ↑ First Encyclopaedia of Islam: 1913-1936, BRILL, 1993, ISBN 978-90-04-09796-4. (באנגלית)
  13. ↑ Clive Holes, Dialect, Culture, and Society in Eastern Arabia: Glossary, BRILL, 2016, ISBN 978-90-04-10763-2. (באנגלית)
  14. ↑ Otto Jastrow, "Sprich doch mit deinen Knechten aramäisch, wir verstehen es!": 60 Beiträge zur Semitistik : Festschrift für Otto Jastrow zum 60. Geburtstag, Otto Harrassowitz Verlag, 2002, ISBN 978-3-447-04491-2. (באנגלית)
  15. ↑ David Levinson, Encyclopedia of World Cultures, G.K. Hall, 1991, ISBN 978-0-8161-1815-1. (באנגלית)
  16. ↑ Annelise Freisenbruch, Caesars' Wives: Sex, Power, and Politics in the Roman Empire, Simon and Schuster, 2011-10-25, ISBN 978-1-4165-8305-9. (באנגלית)
  17. ↑ Iorwerth Eiddon Stephen Edwards, Alan Bowman, Peter Garnsey, Averil Cameron, Cambridge University Press, The Cambridge Ancient History: Volume 12, The Crisis of Empire, AD 193-337, Cambridge University Press, 1970, ISBN 978-0-521-30199-2. (באנגלית)
  18. ↑ Simon Hornblower, Antony Spawforth, Esther Eidinow, The Oxford Classical Dictionary, OUP Oxford, 2012-03-29, ISBN 978-0-19-954556-8. (באנגלית)
  19. ↑ Jasper Burns, Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars, Routledge, 2006-11-22, ISBN 978-1-134-13185-3. (באנגלית)
  20. ↑ Leonardo de Arrizabalaga y Prado, Varian Studies Volume One: Varius, Cambridge Scholars Publishing, 2017-05-11, ISBN 978-1-4438-9385-5. (באנגלית)
  21. ↑ Martijn Icks, The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor, Bloomsbury Publishing, 2011-08-30, ISBN 978-0-85772-017-7. (באנגלית)
  22. ↑ Ahmad Maqbul, Al-Hassan, Ahmad Youssef, Iskandar, Albert Z, UNESCO, The different aspects of islamic culture: Sciences and Technology in Islam, UNESCO Publishing, 2002-12-31, ISBN 978-92-3-103830-3. (באנגלית)
  23. ↑ Emanuela Braida, “Garshuni Manuscripts and Garshuni Notes in Syriac Manuscripts.” In Parole de l’Orient 37 (2012) 181-198.
  24. ↑ F. E. (Francis E.) Peters, Islam, a guide for Jews and Christians, Princeton, NJ : Princeton University Press, 2003, ISBN 978-0-691-11553-5
  25. ↑ Ronnie Ellenblum, Crusader Castles and Modern Histories, Cambridge University Press, 2007-01-04, ISBN 978-1-139-46255-6. (באנגלית)
  26. ↑ The History of the Peoples of the Eastern Desert, 2012-10-01, ISBN 978-1-931745-96-3. (באנגלית)
  27. ↑ Michael C. A. Macdonald, Arabians, Arabias, and the Greeks_Contact and Perceptions
  28. ↑ To the Madbar and Back Again: Studies in the languages, archaeology, and cultures of Arabia dedicated to Michael C.A. Macdonald, brill.com
  29. ↑ Ahmad Al-Jallad, Al-Jallad. 2020. The Damascus Psalm Fragment: Middle Arabic and the Legacy of Old Ḥigāzī, w. a contribution by R. Vollandt, Oriental Institute, 2020-01-01
  30. ↑ Lajos Berkes, On Arabisation and Islamisation in Early Islamic Egypt. I. Prosopographic Notes on Muslim Officials [Preview], Chronique d'Égypte, 2018-01-01 doi: 10.1484/J.CDE.5.117663
  31. ↑ International Scientific Committee for the drafting of a General History of Africa, General History of Africa: Africa from the Seventh to the Eleventh Century, UNESCO Publishing, 1988-12-31, ISBN 978-92-3-101709-4. (באנגלית)
  32. ↑ A. A. Duri, The Historical Formation of the Arab Nation (RLE: the Arab Nation), Routledge, 2012, ISBN 978-0-415-62286-8. (באנגלית)
  33. ↑ "Populations Crises and Population Cycles, Claire Russell and W.M.S. Russell", www.galtoninstitute.org.uk
  34. ↑ UNESCO, The different aspects of islamic culture: The Spread of Islam throughout the World, UNESCO Publishing, 2011-12-31, ISBN 978-92-3-104153-2. (באנגלית)
  35. ↑ Hasan Afif el-Hasan, Killing the Arab Spring, Algora Publishing, 2019-05-01, ISBN 978-1-62894-349-8. (באנגלית)
  36. ↑ Dionisius A. Agius, A Semitic Maltese Inventory with a Possible Siculo-Arabic Intervention, Zeitschrift für Arabische Linguistik, 1981, עמ' 7–15
  37. ↑ Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, Journal of the Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, The Institute, 1888. (באנגלית)
  38. ↑ "Eritrea: The Rashaida People", Madote
  39. ↑ Dina Al-Kassim, On Pain of Speech: Fantasies of the First Order and the Literary Rant, University of California Press, 2010-02-08, ISBN 978-0-520-94579-1. (באנגלית)
  40. ↑ Phillip C. Naylor, Historical Dictionary of Algeria, Bloomsbury Publishing PLC, 2015-05-07, ISBN 978-0-8108-7919-5. (באנגלית)
  41. ↑ Jean-Philippe Platteau, Islam Instrumentalized, Cambridge University Press, 2017-06-06, ISBN 978-1-107-15544-2. (באנגלית)
  42. ↑ Richard B. Baldauf, Robert B. Kaplan, Language Planning and Policy in Africa, Multilingual Matters, 2007-01-01, ISBN 978-1-84769-011-1. (באנגלית)
  43. ↑ Mohamed Daoud, Arabization in Tunisia: The Tug of War, Issues in Applied Linguistics 2, 1991-06-30 doi: 10.5070/L421005130
  44. ↑ Craig A. Sirles, Politics and Arabization: the evolution of postindependence North Africa, International Journal of the Sociology of Language 1999, 1999-01-01, עמ' 115–130 doi: 10.1515/ijsl.1999.137.115
  45. ↑ Maya Shatzmiller, Nationalism and Minority Identities in Islamic Societies, McGill-Queen's Press - MQUP, 2005-04-29, ISBN 978-0-7735-7254-6. (באנגלית)
  46. ↑ MOHAMED BENRABAH, LANGUAGE AND POLITICS IN ALGERIA, Nationalism and Ethnic Politics 10, 2004-01, עמ' 59–78 doi: 10.1080/13537110490450773
  47. ↑ "Algérie: Ordonnance no 96-30 du 21 décembre 1996", www.axl.cefan.ulaval.ca
  48. ↑ Algérie: lois diverses à portée linguistique, www.axl.cefan.ulaval.ca
  49. ↑ Catharine Cellier-Smart, The Languages of Oman, A Smart Translator's Reunion, ‏2015-11-11 (באנגלית)
  50. ↑ "Kumzari: the Omani language on the verge of extinction". euronews (באנגלית בריטית).
  51. ↑ Last stand of a hybrid language from Oman's seafaring past, Middle East Eye (באנגלית)
  52. ↑ The pre-literate, non-Arabic languages of Oman and Yemen, www.al-bab.com
  53. ↑ "Oman's Diverse Society: Southern Oman" (PDF), Middle East Journl
  54. ↑ النقوش والكتابات الصخرية بسلطنة عمان.. إرث قديم وشواهد على التاريخ, شؤون عمانية, ‏2021-10-25 (בערבית)
  55. ↑ Anna Zacharias, Race is on to preserve an Omani language spoken by 17 people, The National (באנגלית)
  56. ↑ "MSAL Project Information" (PDF), University of Salford
  57. ↑ Politics and Arabization: the evolution of postindependence North Africa, www.semanticscholar.org
  58. ↑ Rabia Redouane, Arabisation in the Moroccan Educational System: Problems and Prospects, Language, Culture and Curriculum 11, 1998-05, עמ' 195–203 doi: 10.1080/07908319808666550
  59. ↑ Arabization in Tunisia: The Tug of War | WorldCat.org, search.worldcat.org (באנגלית)
  60. ↑ Mauritania Fights to End Racism : NPR, web.archive.org
  61. ↑ Patrick K. Johnsson, Mauritania: Marginalised Black populations fight against Arabisation, Afrik-News, ‏2010-04-08 (באנגלית אמריקאית)
  62. ↑ SYRIA THE SILENCED KURDS, www.hrw.org
  63. ↑ Persecution and Discrimination against Kurdish Citizens in Syria, lib.ohchr.org
  64. ↑ Syria's Kurds, www.kurdipedia.org
  65. ↑ "A murder stirs Kurds in Syria". Christian Science Monitor. ISSN 0882-7729.
  66. ↑ "Syria: The Silenced Kurds". Human Rights Watch (באנגלית). 1996-10-01.
  67. ↑ Yazidis who suffered under Isis face forced conversion to Islam amid fresh persecution in Afrin, The Independent, ‏2018-04-19 (באנגלית)
  68. ↑ Bruce Maddy‐Weitzman, Contested identities: Berbers, ‘Berberism’ and the state in North Africa, The Journal of North African Studies 6, 2001-09, עמ' 23–47 doi: 10.1080/13629380108718442
  69. ↑ Yehouda A. Shenhav, The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity, Stanford University Press, 2006, ISBN 978-0-8047-5296-1. (באנגלית)
  70. ↑ Basheer K. Nijim, Bishara Muammar, Toward the De-Arabization of Palestine/Israel, 1945-1977, Kendall/Hunt Publishing Company, 1984, ISBN 978-0-8403-3299-8. (באנגלית)
  71. ↑ כורדיסטן: 92% הצביעו בעד עצמאות, באתר מאקו, 27 בספטמבר 2017
  72. ↑ "South Sudan referendum: 99% vote for independence". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-01-30.
  73. ↑ After 52-year ban, Syrian Kurds now taught Kurdish in schools - AL-Monitor: The Middle Eastʼs leading independent news source since 2012, www.al-monitor.com (באנגלית)
  74. ↑ China’s new campaign to make Muslims devoted to the state rather than Islam, Los Angeles Times, ‏2020-11-20 (באנגלית אמריקאית)
  75. ↑ Immigration and Refugee Board of Canada, "China: Situation of Hui Muslims and their treatment by society and authorities; state protection (2020–September 2022) [CHN201172.E"], ‏2022-10-14 (באנגלית)
  76. ↑ "Stop trying to be like Arabs, Johor ruler tells Malays". The Straits Times (באנגלית). 2016-03-24. ISSN 0585-3923.
  77. ↑ Asia Sentinel, Johor Sultan Says Be Malay Not Arab, www.asiasentinel.com (באנגלית)
  78. ↑ Arab culture integral to Islam, Johor sultan advised, Malaysiakini, ‏2016-03-24
  79. ↑ "Is "Arabisation" A Threat To The Malay Identity As Claimed By The Johor Sultan? Here's What Some Malays Have To Say". Malaysian Digest (באנגלית בריטית).
  80. ↑ Sultan Johor Ajak Malaysia Jaga Tradisi Melayu, Bukan Arab, Tempo, ‏24 Maret 2016 | 14.37 WIB (באינדונזית)
  81. ↑ Stop aping Arabs, Johor Sultan tells Malays, TODAY (באנגלית)
  82. ↑ WONG CHUN WAI, Stop trying to be like Arabs, Ruler advises Malays, The Star, ‏2016-03-24 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ערביזציה&oldid=43678445"