עריצות הרוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נדרשת הסרה או תמצות של הציטוטים הרבים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

עריצות הרוב היא מונח במדע המדינה המתייחס למצב אפשרי במערכות דמוקרטיות, בו הרוב כופה את דעתו על המיעוט באופן דומה לעריץ הכופה את רצונו על נתיניו. על אף שהחלטות אלו מתקבלות בהליך דמוקרטי, בו ניתנת גם למיעוט האפשרות להצביע ולהביע את דעתו, הרי שהתוצאה הסופית, כפיית דעת הרוב על המיעוט ושלילת חירותו של המיעוט, אינה שונה מהכרעה המתקבלת על פי דעתו של עריץ יחיד. מצב זה מוזכר בכתבים רבים של הוגים ליברלים במדע המדינה, ובהם מצוין כי משטר תקין כולל הכרה בזכויות המיעוט והגנה עליהם.

בעיה זו קיימת בכל משטר דמוקרטי בו קיימת בכל הכרעה דעת רוב ודעת מיעוט. השאלה באיזה תחומים יכול הרוב לכפות את דעתו על המיעוט היא עניינם של מכשירים חוקתיים שנועדו להקטין את בעיית עריצות הרוב, ולהגביל את ההכרעות המתקבלות במשטר דמוקרטי לתחומים בהם ההכרעה יכולה להראות כלגיטימית גם מצד אלו שלא תמכו בה. מכשירים מסוג זה הם חוקה המבטיחה את זכויות האדם, והסדרים מוסדיים המבטיחים גם למיעוט ביטוי במוסדות השלטון.

כבר בשנת 1787 הביע אלכסנדר המילטון חששות בוועידת החוקה מפני ממשל שידאג רק למקורבים אליו ויתעלם משאר האוכלוסייה. זו הייתה אחת הסיבות לאימוץ שיטת חבר האלקטורים בבחירות בארצות הברית, או במילותיו של המילטון "כדי לוודא שתפקיד הנשיא לעולם לא יהיה בידיו של אדם שאינו באופן מובהק בעל הכישורים הנדרשים." גם כתבי הפדרליסט מאותה תקופה כוללים התייחסות לנושא זה. המונח "עריצות הרוב" מיוחס לג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות" (1859) ולאלכסיס דה טוקוויל, בספרו "הדמוקרטיה באמריקה" (1835; 1840).

מחקרים במדע המדינה זיהו שני תרחישים נפוצים של עריצות הרוב המערערים את יסודות הדמוקרטיה:

  • ריכוזיות כלכלית, מצב שבו במדינה גדולה מתקבלות החלטות הפוגעות באזורים המרוחקים ממוקדי השלטון. החלטות כאלה פוגעות בעיקרון הסובסידיאריות ונחשבות למקרה של עריצות הרוב. הדרך להימנע מהחלטות מסוג זה היא האצלת סמכויות לשלטון המקומי באזורים המרוחקים, או קבלת החלטת ברוב מיוחס.
  • קבלת החלטות המבטלת זכויות אדם, או הכרעת רוב השוללת מהמיעוט ייצוג במוסדות השלטון. מצבים אלה הוכללו על ידי אלכסיס דה טוקוויל כך: "החלטה שאיננה צודקת ואיננה טובה, אלא מתבססת רק על ספירת קולות." לשם הימנעות מכך ניתן להיעזר ביועצים טכניים, בנציגי ציבור ובמנגנונים דומים לפני ההצבעה על החלטה, ובהעמדתה לביקורת שיפוטית לאחר ההצבעה.

אחד הכלים המרכזיים למניעת עריצות הרוב היא חוקה, בה מוגדרים כללים המגבילים את סמכויות הרשות המחוקקת ומגדירים כללים להפרדת רשויות ולביקורת שיפוטית.

תולדות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

עריצות הרוב הייתה מוכרת כבר ביוון הקלאסית וההלניסטית, וכונתה אוכלוקרטיה ("שלטון האספסוף"). אריסטו גינה את עריצות הרוב בספרו "הפוליטיקה", וכינה אותה "צורה חמישית של דמוקרטיה": "בצורת שלטון זו השלטון אינו נמצא בידי עריץ יחיד אלא בידי רבים. להם יש את הכוח העליון, והחוק נקבע על פי גזירותיהם. זהו מצב של חקיקה על ידי דמגוגים. העם הופך למונרכיה, והכוח ניתן לרוב, לא כיחידים אלא כקבוצה. והרוב, השולט באופן מלוכני, מתנער משלטון החוק, מבקש לממש את התנופה, והופך לעריץ. סוג זה של דמוקרטיה הוא בעצם עריצות."

בשנת 1787 נעשה לראשונה שימוש בכינוי "עריצות הרוב" בתקופה המודרנית, בחיבורו של ג'ון אדמס "הגנה על חוקת הממשל של ארצות הברית". בכתבי הפדרליסט של ג'יימס מדיסון, שנכתבו באותה תקופה, הוא כינה את התופעה "אלימות הרוב". אדמונד ברק השתמש בביטוי זה במכתביו משנת 1790, והוא הפך לפופולרי במיוחד לאחר פרסום הספר "על החירות", ספר עיון פילוסופי של ג'ון סטיוארט מיל העוסק בשאלות הנוגעות לחירות הפרט.

נקודות מבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרתו של אלקסיס דה טוקוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עריצות הרוב נסקרת באופן נרחב בספר "הדמוקרטיה באמריקה" של הפילוסוף הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל. בספר הוא משבח את השוויון החברתי בדמוקרטיה האמריקאית, אך גם מתריע על הסכנות הגלומות בה: "יש הטוענים כי החלטות דמוקרטיות לעולם לא יחצו את גבולות הצדק והסבירות, ולכן ניתן לסמוך על הרוב המייצג את העם. עם זאת, אין להכחיש כי שליט בודד עלול לנצל לרעה את הכוח שבידיו. אם כך, כיצד ניתן לטעון כי רוב חזק לא יעשה זאת? האם אנשים משנים את טבעם כאשר הם מהווים קבוצה? אני לא מאמין בזה בשום אופן ומסרב לתת את הזכות המוחלטת לשלוט לאדם אחד או לקבוצה. אין שום סמכות עלי אדמות, מכובדת כשלעצמה, שהייתי מעניק לה יכולת לשלוט ללא מגבלות."

דה טוקוויל מציע בספר מספר צעדים למניעת מצבים של עריצות הרוב, בהם חיזוק ארגוני חברה אזרחית, חופש העיתונות ומערכת משפט עצמאית: "הסמכות שניתנה לבתי המשפט לפסוק על אי-חוקתיותם של חוקים היא אחד המחסומים החזקים ביותר נגד עריצות הרוב בקואליציה פוליטית."

הגדרתו של הרברט ספנסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרברט ספנסר בספרו "הזכות להתעלם המדינה" (משנת 1850) מתייחס לעריצות הרוב:

"הרעיון שלרוב מותר לעשות כל דבר הוא בין האמונות השגויות הנפוצות ביותר בפוליטיקה. לשם דוגמה, נניח כי במדינה מסוימת ישנה פאניקה מפני התפוצצות אוכלוסין. הממשלה, המייצגת את דעת הקהל, מחליטה כי במצב כזה כל תינוק שייוולד במשך עשר השנים הבאות יוצא להורג בטביעה. האם מישהו חושב שהחלטה כזו ניתנת להגנה חוקתית? ברור שלא, כי יש גבול לכוחו של הרוב. הנה דוגמה נוספת: נניח כי במדינה מסוימת חיים ביחד שני עמים, למשל קלטים וסקסונים. נניח שהרוב מחליט להפוך את אנשי המיעוט לעבדים. האם במקרה כזה תהיה סמכותו של הרוב תקפה? אם לא, אז כנראה יש חוק כלשהו שהרוב חייב להיצמד אליו. נניח, לצורך דוגמה נוספת, החלטה לפיה אנשים בעלי הכנסה נמוכה, שאינם משלמים מס הכנסה, לא יהיו זכאים לקבל שירותים ציבוריים. האם ניתן להצדיק החלטה כזו? אם לא, אז לפנינו מקרה שלישי שבו החלטת הרוב חייבת להידחות. מהו, אם כן, חוק זה שהרוב כפוף אליו, אם לא חוק ההגינות, חוק החירות וחוק השוויון? הגבלות אלה שוללות את זכותו של הרוב לרצוח, לשעבד או לגנוב, פשוט משום שרצח, שעבוד וגניבה הן הפרות בולטות של חוקי מוסר בסיסיים."

הגדרתו של רוברט א. דאהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר מדע המדינה רוברט א. דאהל הסביר את מושג עריצות הרוב באופן הבא:

"עריצות הרוב מוצגת לעתים כפרדוקס. מצד אחד, הרוב רשאי לחוקק חוקים הפוגעים במיעוט מעצם היותו רוב, ומצד שני קיימת ציפייה שהרוב לא ינהג כך במשטר דמוקרטי. זהו לכאורה מצב פרדוקסלי, כי שתי האפשרויות סותרות זו את זו, אבל זו לא באמת דילמה. ברור שהרוב רשאי לחוקק חוקים הפוגעים במיעוט, אך השאלה היא: האם יהיה זה נכון לאפשר לרוב פגיעה משמעותית בזכויות המיעוט? התשובה היא בבירור לא. במילים אחרות, שני המקרים שסותרים האחד את השני הם המקרה שבו חברה מחליטה על שיטת הממשל הדמוקרטית, ומקרה מקביל בו מאפשרים לרוב לפגוע באופן משמעותי בזכויות המיעוט. פגיעה כזו מונעת מהמיעוט את הזכויות הדרושות לו להשתתפות בתהליך הדמוקרטי. למעשה, פגיעה כזו תתפרש כהתנערות של הרוב משיטת הממשל הדמוקרטית. אין דרך לבצע את שני הדברים ביחד.

לדמוקרטיה יש מגבלות, ואלה מובנים בתהליך הדמוקרטי עצמו. במקרים קיצוניים בהם ממשלה שנבחרה משתמשת בציניות בתהליך הדמוקרטי להשמדת הדמוקרטיה עצמה, היא חורגת מהמגבלות ובכך הורסת את התשתית של הממשל הדמוקרטי."

עריצות הרוב במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר של מספר חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון המערבית אודות הפוליטיקה האמריקאית נכתב: "אחת הדאגות העיקריות בדמוקרטיה ישירה היא יכולתה לאפשר לרוב הבוחרים לרמוס את זכויות המיעוטים. אצל רבים מקונן חשש כי התהליך הדמוקרטי עלול לפגוע בלהט"ב ובמיעוטים אתניים, לשוניים או דתיים. במחקרים במדע המדינה ניתן למצוא דוגמאות רבות לחוקים הפוגעים במיעוטים חסרי כוח פוליטי. במספר מקרים בארצות הברית נחקקו חוקים מקומיים שסתרו חוקי מדינה שמטרתם הגנה על זכויות המיעוט. חוקים כאלה גרמו להפרדה גזעית בבתי ספר, אפליה במקומות עבודה ובדיור, ופגיעה בהעדפה מתקנת."[1]

במאמר של מריו דוליאני הוא טוען שחוקת איטליה מכילה מנגנונים המגינים על התהליך הדמוקרטי, אך תקופת שלטונו של סילביו ברלוסקוני אופיינה בחוקים רבים המשקפים את עריצות הרוב, ומשטרים פופוליסטיים שעלו לשלטון במדינות רבות באירופה במאה ה-21 נוטים למדיניות דומה.[2]

קנדה: דוגמאות למקרים משפטיים הנוגעים לעריצות הרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה, דמוקרטיה ליברלית, העם הוא הריבון. החלטות פוליטיות נקבעות על ידי הרוב, וחוקים המתקבלים בפרלמנט חלים על כל התושבים ללא יוצא מן הכלל. עם זאת, הפרלמנט של קנדה אינו כל יכול, ואינו יכול לחוקק חוקים הנוגדים את ערכיה של חוקת קנדה. למעשה, החוקה מגבילה את סמכויות הפרלמנט כדי למנוע מצב של עריצות הרוב.

בית המשפט העליון של קנדה קבע: "הלגיטימיות של החוקים שלנו מבוססת גם על ערכים מוסריים, שרבים מהם מעוגנים בחוקת המדינה. תהיה זו טעות חמורה להשוות את הלגיטימיות של חוקים שהוחלטו ברוב קולות לערכי החוקה."

כמו כן קבע:

"מהות החוקתיות בקנדה באה לידי ביטוי בתיקון מספר 52 לחוק החוקה (1982). חוקת קנדה היא החוק העליון של קנדה; היא גוברת על כל הוראות החוק שקדמו לה. במילים אחרות, עקרון החוקה קובע כי פעולות הממשלה חייבות להיות תואמות לחוקה. שלטון החוק מחייב כי פעולות הממשלה יהיו בהתאם לחוק, כולל החוקה. בית משפט זה ציין מספר פעמים כי אימוץ כתב הזכויות והחירויות הקנדי שינה במידה רבה את שיטת הממשל בקנדה, מעליונות פרלמנטרית לעליונות חוקתית. החוקה מחייבת את כל הממשלות, הן הפדרליות והן המחוזיות, כולל הרשות המבצעת. ממשלות אינן רשאיות לעוות את החוקים, וזכותן היחידה לסמכות שהן רשאיות להפעיל מעוגנת בסמכויות שהוענקו על ידי החוקה. לסמכות זו אין שום מקור אחר. כדי להבין את ההיקף והחשיבות של עקרונות שלטון החוק והחוקתיות, צריך להזכיר במפורש את הסיבות לכך שערכי החוקה מוצבים מעל לשלטון הרוב הפשוט. יש לכך שתי סיבות עיקריות. ראשית, החוקה מספקת הגנה נוספת לזכויות וזכויות יסוד, אשר בלעדיה לא יהיו מחוץ להישג ידה של פעילות הממשלה. למרות שבדרך כלל ממשלות דמוקרטיות רוחשות כבוד לזכויות אלה, ישנם מקרים שבהם הרוב עלול להתפתות לוותר על זכויות היסוד כדי להגיע למטרות מסוימות בצורה יעילה יותר. החוקה מעגנת זכויות אלה ומבטיחה את הכבוד וההגנה הראויים להן. שנית, החוקה שואפת להבטיח שקבוצות מיעוט לא ייפגעו, ושיעמדו לרשותן המוסדות והזכויות הנדרשים על מנת לשמר ולקדם את זהותן מול החלטות של הרוב."

בבית המשפט לחוקה בקנדה נדונו מספר מקרים שבהם באה לידי ביטוי עריצות הרוב. המקרה הבולט הוא: R v Big M Drug Mart Ltd (אנ'): בשנת 1982 הוגשה תלונה נגד רשת סופרמרקטים שפתחה את סניפיה ביום ראשון, שהוא יום מנוחה. בעתירה נטען שפתיחת הסניפים מנוגדת לחוק יום המנוחה שנחקק בשנת 1906. בית המשפט פסק שתיקון מספר 52 לחוק החוקה (1982) גובר על חוקים שקדמו לו, ושהחוק הישן מפר את כתב הזכויות והחירויות הקנדי, שהוא חלק מהחוקה. בית המשפט ביטל את החוק משנת 1906 בשלמותו, על בסיס אי-חוקתיות. בפסק הדין נכתב: "רוב דתי, או הממשלה לפי בקשתו, אינו יכול, מטעמים דתיים, לכפות את תפיסתו על מה שטוב ונכון לאזרחים שאינם שותפים לאותה נקודת מבט. החוקה מגנה על המיעוטים הדתיים מפני האיום של עריצות הרוב."

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 פרסמה שולמית אלוני מאמר דעה לפיו מקרים של פגיעה בערביי ישראל, שהם מיעוט, מבזות את הדמוקרטיה הישראלית ומהוות דוגמה לעריצות הרוב. בין הדוגמאות לפגיעה כזו ציינה אלוני את הניסיון למנוע מרשימת בל"ד ומח"כ עזמי בשארה להיבחר לכנסת.[3]

גם הסופר סמי מיכאל הביע דעה דומה: "התפיסה כי משמעות הדמוקרטיה היא עריצות הרוב הולכת ומתגברת... דומה כי התנערנו מפירוש הוגן של הדמוקרטיה. מעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל נפגע קשות מאפליה בתחומים שונים ומיוזמות חקיקה משונות ומפלות. במקום לעודד נטייה לשיתוף פעולה מבורך בין חלקי האוכלוסייה ולפתוח את הזרועות למיעוט המהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה, אנו מקיפים אותו בחומה גזענית של חשדנות, התנכרות והדרה."[4]

בטקס השבעת שופטים בשנת 2016 התייחסה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לעריצות הרוב: "יש המזהים את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. יטען הטוען כי אם החלטה כלשהי נתקבלה ברוב דעות ממילא היא החלטה דמוקרטית. זו טעות, שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה - אך הוא אינו תנאי מספיק. באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות, וכבר היו דברים מעולם. שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם, רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו - אינו שלטון דמוקרטי".[5]

פרופ' צבי כהנא, מומחה למשפט חוקתי, אמר כי הרחבת פסקת ההתגברות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עלולה להיות מסוכנת למשטר הדמוקרטי בישראל, וכי "יש חשש שבאמצעות מנגנון החריגה ייעשו דברים שמגיעים לידי עריצות הרוב."[6]

עריצות המיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המזהירים כי ניצול לרעה של המנגנונים הדמוקרטיים כדי להגן על מיעוט עלול לפגוע ברוב, ומכנים זאת "עריצות המיעוט". לדוגמה, בן-דרור ימיני כתב: "כשישראל נכנעת לגחמות כאלה ואחרות של חרדים, זו עריצות המיעוט. כשיש התרחבות במפעל המאחזים, זו עריצות המיעוט. כאשר, להבדיל, המפלגה הנאצית מוטטה את הדמוקרטיה בגרמניה, זו הייתה עריצות המיעוט."[7]

אחרים רואים את 'עריצות המיעוט' בבכוח שנטלו לעצמם בג"צ ויועצים משפטיים לפסול החלטות של נציגי ציבור, כפי שטען למשל אחיעזר וולף מארגון חותם בהתייחס לאיסור שלדבריו הטיל משרד היועץ המשפטי לממשלה על קיום אירועים ציבוריים בהפרדה מגדרית: "על אף שבקרב האוכלוסייה היהודית רק כ-45% מגדירים את עצמם כחילונים, ואני מאמין שרק מיעוט מתוכם מעוניין לכפות את אורח חייו על יתר האוכלוסייה, המצב הפוך מהמתואר וממנו צריך להזדעזע ולפעול לשינוי מידי של כפייה זו."[8]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ State and Local Politics, by Todd Donovan, Daniel A. Smith, Tracy Osborn, Christopher Z. Mooney, ציטוט מהספר בגוגל ספרים (באנגלית).
  2. ^ Mario Dogliani, Difendere la Costituzione: un atto di realismo, ‏5 בדצמבר 2005 (באיטלקית).
  3. ^ שולמית אלוני, עריצות הרוב, באתר ynet, 30 בדצמבר 2002.
  4. ^ סמי מיכאל, לא לעריצות הרוב, באתר ynet, 10 בדצמבר 2017.
  5. ^ יעל פרידסון, נשיאת העליון: החלטת רוב אינה בהכרח דמוקרטית, באתר ynet, 8 בדצמבר 2016.
  6. ^ ביני אשכנזי, הפרופסור שחקר את פסקת ההתגברות בקנדה: "אסור לייבא אותה לישראל", באתר TheMarker‏, 5 במאי 2019.
  7. ^ בן-דרור ימיני, בין עריצות לסרבנות, באתר ynet, 18 בדצמבר 2016.
  8. ^ דעה די לסתימת הפיות של אנשי האמונה וההלכה, באתר ערוץ 7, 13 במאי 2019.