ערי המדינה של הפיו
 | |||||||||
| מפת אתרי ערי הפיו העתיקות (באדום) | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| היסטוריה | |||||||||
| תרבויות | תרבות פיו | ||||||||
| נבנה |
המאה ה־2 לפנה״ס  | ||||||||
| סוג | יישוב | ||||||||
| אתר ארכאולוגי | |||||||||
| מצב | הריסות | ||||||||
| גישה לציבור | כן | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 מיאנמר | ||||||||
| קואורדינטות | 22°28′12″N 95°49′07″E / 22.47°N 95.818611111111°E | ||||||||
 | |||||||||
  | |||||||||
ערי המדינה של הפיו (בבורמזית: ပျူ မြို့ပြ နိုင်ငံများ) היו קבוצה של ערי מדינה שהיו קיימות מהמאה ה-2 לפנה"ס עד אמצע המאה ה-11 בבורמה עילית (החלק הצפוני של מיאנמר של ימינו). ערי המדינה נוסדו כחלק מהנדידה דרומה של בני הפיו דוברי השפה הטיבטו-בורמזית (אנ'), התושבים המוקדמים ביותר של בורמה שיש תיעודים לגביהם. תקופת אלף השנים, המכונה "המילניום של הפיו", קישרה בין תקופת הברונזה לתחילת תקופת המדינות הקלאסיות שבה הופיעה ממלכת פאגאן (אנ') בסוף המאה ה-9.
ערי המדינה, חמש ערי חומה מרכזיות וכמה עיירות קטנות יותר, נמצאות כולן בשלושת אזורי חקלאות השלחין הגדולים בבורמה עילית: עמק הנהר מו (אנ'), מישורי קיאוקסה (אנ') ואזור מינבו (אנ'), סביב מפגש הנהרות איראוואדי (אנ') והצ'ינדווין (אנ'). ערי המדינה של הפיו היו חלק מנתיב סחר היבשתי בין סין להודו, והשטח שעליו שלטו בני הפיו התרחב בהדרגה דרומה. האלין, שנוסדה במאה ה-1 לספירה בקצה הצפוני של בורמה עילית, הייתה העיר הגדולה והחשובה ביותר עד בסביבות המאה ה-7 או ה-8 כאשר הוחלפה על ידי סרי קסטרה (ליד פיאי (אנ') של ימינו) בקצה הדרומי של תחום השליטה של הפיו. סרי קסטרה הגדולה פי שניים מהאלין, הייתה מרכז פיו הגדול ביותר, ובעל ההשפעה הרבה ביותר.
תרבות פיו הושפעה מאוד מהמסחר עם הודו. מהודו הגיעו הבודהיזם, כמו גם מושגים תרבותיים, ארכיטקטוניים ופוליטיים אחרים, שתהיה להם השפעה מתמשכת על תרבות מיאנמר (אנ') והארגון המדיני. לוח השנה של פיו, המבוסס על לוח השנה הבודהיסטי (אנ'), הפך מאוחר יותר ללוח השנה הבורמזי (אנ'). מחקרים אחרונים, אף שעדיין לא אומתו, מצביעים על כך שהכתב של פיו (אנ'), המבוסס על הכתב הבראהמי, עשוי להיות המקור של הכתב הבורמזי (אנ') ששימש לכתיבת השפה הבורמזית.
הציוויליזציה בת אלף השנים התרסקה במאה ה-9 כאשר ערי המדינה נהרסו על ידי פלישות חוזרות ונשנות מצפון של ממלכת נָאנְגָ'או (אנ'). הבורמזים (אנ') (במארים) הקימו עיר חיל מצב בפאגאן (באגאן) במפגש הנהרות איראוואדי וצ'ינדווין. יישובים של בני הפיו נותרו בבורמה עילית במשך שלוש מאות השנים הבאות, אך הפיו נטמעו בהדרגה בממלכת פאגאן (אנ') המתרחבת. שפת הפיו (אנ') עדיין הייתה קיימת עד סוף המאה ה-12. עד המאה ה-13, קיבלו בני הפיו על עצמם את התרבות הבורמזית. גם ההיסטוריות והאגדות של הפיו שולבו באלו של הבורמזים.
ב-2017 הוכרזו שלוש מערי המדינה של הפיו: האלין, בייקתאנו וסרי קסטרה, כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו,[1] כשמיאנמר מתעדת לבקש להרחיב את האתר באמצעות הוספת הערים האחרות בעתיד.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתבסס על עדויות ארכאולוגיות מוגבלות, ניתן להסיק שהתרבויות הקדומות ביותר היו קיימות בבורמה כבר בשנת 11,000 לפני הספירה, בעיקר באזור היבש המרכזי הקרוב לאיראוואדי. תקופת האבן של בורמה, התקיימה בערך באותו זמן במקביל לתקופות הפלאוליתית התחתונה והתיכונה באירופה. שלוש מערות הממוקמות ליד טאונגיי למרגלות גבעות השאן הניבו חפצים נאוליתיים המתוארכים בין 6000 ל–10 לפני הספירה.
בערך בשנת 1500 לפני הספירה, למדו התושבים כיצד לייצר ברונזה מנחושת, גידלו אורז וביתו תרנגולות וחזירים. הם היו בין האנשים הראשונים בעולם שעשו זאת. עד שנת 500 לפני הספירה, קמו יישובים שעסקו בעיבוד ברזל באזור מדרום למנדליי של ימינו. נחפרו ארונות קבורה מעוטרים מברונזה ואתרי קבורה ובהם שרידי כלי חרס. עדויות ארכאולוגיות בעמק נהר סמון דרומית למנדליי מצביעות על יישובים שגידלו אורז, ושסחרו עם סין בין השנים 500 לפנה"ס עד 200 לספירה.
בסביבות המאה ה-2 לפני הספירה, החלו בני הפיו דוברי השפה הטיבטו-בורמזית (אנ') לחדור לעמק הנהר איראוואדי מיונאן של ימינו באמצעות עמקי הנהרות טאפינג (אנ') ושווילי (אנ'). האזור המשוער שממנו הגיעו בני הפיו הוא ימת צ'ינגהאי, השוכנת במחוזות צ'ינגהאי וגאנסו של ימינו. בני הפיו, התושבים המוקדמים ביותר של בורמה שיש לגביהם תיעוד, המשיכו וייסדו יישובים ברחבי אזור המישורים שבמרכזם מפגש הנהרות איראוואדי וצ'ינדווין שהיה מיושב מאז התקופה הפלאוליתית. צורת האזור שבו התיישבו בני הפיו הייתה ארוכה וצרה, והשתרעה מסרי קסטרה בדרום ועד להאלין בצפון, בינאקה ומיינגמו במזרח וככל הנראה איאדאווקיה במערב. הרישומים של שושלת טאנג מדווחים על 18 מדינות פיו, מהן תשע ערים מוקפות חומה, המכסות 298 נפות.
ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיו היו התושבים המוקדמים ביותר בדרום-מזרח אסיה שקיבלו בברכה והסתגלו לכתב אינדי על מנת לרשום את השפה הטונאלית שלהם, ולהמציא סמנים טונאליים. סקרים ארכאולוגיים חשפו 12 ערי חומה, כולל חמש ערי חומה גדולות, וכמה יישובים קטנים יותר לא מבוצרים, הממוקמים בשלושת האזורים החקלאיים החשובים ביותר של בורמה הפרה-קולוניאלית: עמק נהר המו בצפון, מישורי קיאוקסה במרכז, ואזור מינבו בדרום ומערבית לשניים הראשונים.
הידרדרות ערי המדינה של פיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
זו הייתה ציוויליזציה רבת שנים שנמשכה כמעט אלף שנים עד תחילת המאה ה-9 עד שקבוצה חדשה של "פרשים מהירים" מהצפון, הבורמזים של ממלכת נאנג'או נכנסה לעמק איראוואדי העליון בסדרה של פשיטות. לפי דברי הימים של שושלת טאנג, הנאנג'או החלו בפשיטות שלהם על בורמה עילית החל משנת 754 או 760. עד שנת 763, כבש קו-לו-פנג, מלך נאנג'או את עמק איראוואדי העליון. פשיטות הנאנג'או התגברו במאה ה-9, עם פשיטות בשנים 800–802, ושוב בשנים 808–809. לבסוף, לפי הסינים, בשנת 832, השתלטו לוחמי הנאנג'או על ערי פיו, ולקחו מהאלין 3,000 שבויים.
הפיו ותרבותם לא נעלמו רק משום ש-3,000 מהם נלקחו בשבי. גודלו של אזור פיו וערי החומה הרבות שלו ברחבי הארץ מעידים על אוכלוסייה גדולה פי כמה. אכן, לא קיימות אינדיקציות מוצקות בסרי קסטרה או בכל אתר פיו אחר המצביעות על חורבן. סביר יותר שפשיטות אלו החלישו באופן משמעותי את מדינות פיו, ואיפשרו לבורמזים לעבור לשטחי פיו. בכל מקרה, עדויות מראות שקצב ההגירה בפועל של בורמזים לתחומי פיו היה הדרגתי. תיארוך פחמן-14 הראה שפעילות אנושית התקיימה עד סביב 870 בהאלין, העיר עליה פשטו הנאנג'או ב-832. הכרוניקות הבורמזיות טוענות שהבורמזים הקימו את העיר המבוצרת פאגאן (באגאן) בשנת 849, אך העדויות העתיקות ביותר המתוארכות באמצעות פחמן-14 בפאגאן (חומות ישנות) מצביעות על 980 לספירה בעוד שהחומות הראשיות מצביעות על 1020 לספירה בקירוב, רק 24 שנים לפני התחלת שלטונו של אנאוורטה (אנ'), מייסד ממלכת פאגאן (אנ').
בכל מקרה, הבורמזים השתלטו על תחום שלטונם של בני הפיו עד סוף המאה ה-10, והמשיכו לייסד את אימפריית פאגאן באמצע המאה ה-11, המאחדת לראשונה את עמק איראוואדי והפריפריה שלו. אף על פי כן, הפיו הותירו חותם בל יימחה על פאגאן ששליטיה הבורמזים אימצו את ההיסטוריות והאגדות של הפיו כשלהם. המלכים הבורמזים של פאגאן טענו למוצאם ממלכי סרי קסטרה וטגאונג עוד בשנת 850, טענה שנדחתה על ידי רוב החוקרים המודרניים. יישובי פיו נותרו בבורמה עילית במשך שלוש המאות הבאות, אך הפיו נקלטו והוטמעו בהדרגה באימפריה פאגאן המתרחבת. שפת הפיו עדיין הייתה קיימת עד סוף המאה ה-12, אך עד המאה ה-13, הפיו אימצו את האתניות הבורמזית ונעלמו לתוך ההיסטוריה.
ערי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך 12 הערים המוקפות חומה של הפיו שנחפרו, חמש הן שרידי ערי מדינה הגדולות ביותר: בייקתאנו, מיינגמו, בינאקה, האלין וסרי קסטרה. רק בייקתאנו וסרי קסטרה נחפרו בהרחבה. הערים החשובות האחרות כמו מיינגמו ובינאקה עשויות להניב יותר ממצאים ארכאולוגיים אם יתבצעו בהן חפירות נרחבות יותר.
בייקתאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בייקתאנו (בבורמזית: ဗိဿနိုး) שוכנת באזור חקלאות השלחין מינבו (סמוך לטאונגדווינגיי (אנ') של ימינו) עם גישה ישירה למישורי קיאוקסה המשופעים במים מצפון-מזרח לה, והיא האתר העירוני העתיק ביותר שהתגלה ונחפר בצורה מדעית. שרידיה - המבנים, כלי החרס, חפצי האמנות ושלדי האדם - מתוארכים ל-200 לפנה"ס עד 100 לספירה. העיר קרויה על שם האל ההינדי וישנו, והיא כנראה הבירה הראשונה של מדינה אחידה מבחינה תרבותית, ואולי אפילו פוליטית בהיסטוריה של בורמה. זה היה יישוב מבוצר גדול, ששטחו כ-3,000 דונם בתוך חומה מלבנית (3 × 1 קילומטרים). עובי החומות והביצורים שלאורכן היה 6 מטרים, והן מתוארכות לתקופה שבין 180 לפנה"ס עד 610 לספירה. השער הראשי בחומות הוביל לארמון שכיוונו מזרחה, כמו ברוב הערים האחרות של הפיו. בין חומות העיר נחפרו גם סטופות ומבני נזירים.
מיינגמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיינגמו (မိုင်းမော) שוכנת באזור קיאוקסה, צורתה מעגלית, והיא תוארכה באופן טנטטיבי לאלף הראשון לפני הספירה. היא קרויה גם פינלה על שם הכפר המודרני הסמוך.[2] מיינגמו היא אחת הערים העתיקות הגדולות ביותר בכל מישורי קיאוקסה. קוטרה 2.5 קילומטרים ושטחה 2,220 דונם. בתוכה יש שני מתחמים פנימיים מוקפים חומה, החיצוני שבהם מרובע ואילו הפנימי עגול. התוכנית של עיגול בתוך ריבוע מרמזת על סימן גלגל המזלות המייצג נוף של השמים מנקודת מבטה של השמש. ממש במרכז יש מקדש מהמאה ה-19 בשם "נאנדוויה פאיה", שנבנה כנראה על חורבות של מקדש עתיק. העיר חצויה על ידי תעלה, הנחשבת כבת זמנה של העיר, אם כי שום תיארוך מדעי לא אישר זאת. בחפירות - הראשונה שבהן בוצעה ב-1979 - נחשפו חפצי אמנות רבים, כולל תכשיטים, מטבעות כסף וכדי קבורה. רבים מחפצי האמנות, כגון המטבעות וכדי הקבורה, זהים כמעט לאלה שנמצאו בבייקתאנו ובבינאקה.
בינאקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינאקה (ဘိန်နက) שכנה באזור קיאוקסה, ולמעשה זהה לשכנתה מיינגמו במובנים רבים. מבני הלבנים שלה חלקו את אותה תוכנית מבנה כמו אלה שנמצאו בבייקתאנו ואתרי פיו אחרים. בחפירות נמצאו חפצי אמנות פרה-בודהיסטיים, שרשראות זהב, פסלי אבן של פילים, צבים ואריות, כלי חרס ייחודיים לתרבות פיו, לוחות טרקוטה עם כתב שדמה מאוד לכתב פיו, וסוגים שונים של חרוזי אוניקס שעוצבו בחומצה יחד עם חרוזים אחרים מענבר וירקן. כמו כן נחשפו מטבעות כסף ייחודיים, זהים לאלו שנמצאו בבייקתאנו ובמיינגמו, תבניות אבן ליציקת קישוטים בדמות פרחים מכסף וזהב, שריון זרוע מזהב בשילוב עם קערת כסף שעליה כתב פיו, וכדי קבורה כמעט זהים לאלו שנמצאו בבייקתאנו ובמיינגמו.
ייתכן שגם מיינגמו וגם בינאקה היו בנות זמנה של בייקתאנו. הכרוניקות, שאינן מזכירות את בייקתאנו כלל, מזכירות את השתיים, אם כי לא ספציפית כערי פיו. הכרוניקות קובעות כי ששליט בינאקה היה אחראי לנפילת טאגאונג, העיר שזוהתה על ידי הכרוניקות כביתם המקורי של דוברי הבורמזית. על פי סיטן (תיעוד) של עלי דקל מתקופת קונבאונג שהתגלה בה הייתה בינאקה מיושבת עד המאה ה-19 לערך.
האלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלין (ဟန်လင်းကြီး) הממוקמת בעמק מו, אחד מאזורי חקלאות השלחין הגדולים ביותר של בורמה הקדם-קולוניאלית, היא העיר הצפונית ביותר של בני הפיו שהתגלתה. החפצים המוקדמים ביותר של האלין - שערי העץ של העיר – תוארכו בפחמן-14 לשנת 70 לספירה. העיר הייתה מלבנית, אך עם פינות מעוגלות וקירות לבנים. אורכן של החומות שנחפרו הוא כ-3.2 קילומטרים בציר צפון–דרום ו-1.6 קילומטרים בציר מזרח–מערב. העיר השתרעה על שטח של 6,640 דונם, כמעט פי שניים מגודלה של בייקתאנו. בחומותיה יש ארבעה שערים ראשיים הפונים אל ארבע רוחות השמיים, ובסך הכל 12 שערים, המבוססים על גלגל המזלות. נהר או תעלה עברו בעיר. עקבות של חפיר קיימים מכל צדדיו פרט לדרום, שם כנראה לא היה צורך בו, מכיוון ששם היה מאגר מים.
עיצוב זה של העיר השפיע על תכנון העירוני של ערים חדשות יותר בבורמה והעיר הסיאמית סוחותאי. לדוגמה, מספר השערים והתצורה נמצאו גם בבירות בורמזיות גדולות שלאחר מכן, כמו בפאגאן מהמאה ה-11 ומנדליי מהמאה ה-19. מבנה זה של העיר נמצא גם בערים אחרות בנות זמנה כמו ערי הפיו מיינגמו ובייקתאנו, והערים דנייאוואדי (Danyawaddy) וותאלי (Wethali) בארקאן וכן בערים מאוחרות יותר כמו סוחותאי, שצצו למעלה מאלף שנים לאחר מכן. שרידי מבנים של מקדשים בהאלין מראים שעיצוב מקדשי העיר השפיע על המקדשים שהוקמו בין המאה ה-11 עד המאה ה-13 בפאגאן. חפצי אמנות שנחפרו מצביעים על כתב פיו של האלין ככתב הקדום ביותר בתחום בני הפיו (ובבורמה). הוא התבסס על גרסה מוקדמת יותר של הכתב הבראהמי (מוריין וגופטן). כתובות בסרי קסטרה מציגות גרסה מאוחרת יותר של אותו כתב.
העיר הייתה ידועה בייצור של מלח בישול, מצרך יקר מאוד באלף הראשון, האלין הוחלפה על ידי סרי קסטרה כעיר המדינה הראשית של הפיו במאה ה-7 בקירוב. לפי הדיווחים מסין, האלין נשארה מרכז פיו חשוב עד המאה ה-9, כאשר אזור השליטה של הפיו נקלע להתקפות חוזרות ונשנות מצד ממלכת נאנג'או. הרישומים הסיניים מציינים כי העיר הושמדה על ידי לוחמי נאנג'או בשנת 832 לספירה, כאשר 3,000 מתושביה נלקחו בשבי. עם זאת, תיארוך פחמן-14 חשף פעילות אנושית עד לשנת 870 לספירה בערך, כמעט ארבעה עשורים לאחר ההשמדה המדווחת של העיר.
סרי קסטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרי קסטרה (သရေခေတ္တရာ, מילולית: "שדה המזל" או "שדה התהילה"), השוכנת 8 קילומטרים דרומית-מזרחית לפיאי (אנ') בכפר המאווזה של ימינו, הייתה בירת פיו האחרונה והדרומית ביותר. העיר נוסדה בין המאות ה-5 וה-7, אם כי במהלך שתיים מהחפירות האחרונות, מינואר עד פברואר 2015 ודצמבר 2015 עד פברואר 2016, בראשות ג'אניס סטארגארדט (Janice Stargardt) בתלולית יאהנדה בסרי קסטרה, התגלו שברי חרס עם חותמות עם מוטיבים בודהיסטיים, המתוארכים לשנת 340+/- 30 לערך. ואתרי שריפת גופות מסביבות 270+/- 30 לספירה.[3] סביר להניח שסרי קסטרה עקפה את האלין כעיר הראשית בפיו עד המאה ה-7 או המאה ה-8, ושמרה על מעמד זה עד שהבורמזים הגיעו במאה ה-9. העיר הייתה משכנן של לפחות שתי שושלות, ואולי שלוש. השושלת הראשונה, שנקראת שושלת ויקראמה, השיקה ב-22 במרץ 638 את לוח השנה של הפיו, אשר מאוחר יותר הפך ללוח השנה הבורמזי. השושלת השנייה נוסדה על ידי המלך דוטבאונג ב-25 במרץ 739.
סרי קסטרה הוא אתר פיו הגדול ביותר שהתגלה. היא השתרעה על שטח גדול יותר מזה של פאגאן מהמאה ה-11 או מנדליי מהמאה ה-19. לעיר הייתה צורה מעגלית בהיקף של יותר מ-13 קילומטרים, וברוחב שלושה עד ארבעה קילומטרים, או כ-14,000 דונם של שטח מיושב. חומות הלבנים של העיר היו בגובה 4.5 מטרים, והיו לה 12 שערים עם פסלי דווה (בבודהיזם, סוג של ישויות שמימיות) ענקיים ששמרו על הכניסות, ופגודה בכל אחת מארבע הפינות.
היו בה גם שערים קשתיים, כמו אלה שנמצאו בהאלין ובבייקתאנו. במרכז העיר היה מבנה שרוב החוקרים משערים שהיה הארמון. צורתו מלבנית, מידותיו 518 על 343 מטרים, המסמלים גם מנדלה וגם זאטה (הורוסקופ), כמו במיינגמו. הארמון, המנזרים והבתים תפסו רק את חציה הדרומי של העיר, כל חציה הצפוני היה שדות אורז. יחד עם החפירים והחומות, הבטיח סידור זה שהעיר תוכל לעמוד במצור ארוך של אויבים.
סרי קסטרה הייתה אתר סחר חשוב בין סין להודו. היא הייתה ממוקמת על הנהר איראוואדי, לא הרחק מהים, מכיוון שהדלתה של האיראוואדי טרם נוצרה. ספינות מהאוקיינוס ההודי יכולות היו להגיע כדי לסחור עם ערי הפיו ודרכן עם סין. לסחר עם הודו הייתה גם השפעה תרבותית עמוקה. בסרי קסטרה התגלו השרידים הנרחבים ביותר של בודהיזם מזרם הטהרוואדה. האמנות הדתית חשפה כמה מקצועות ייחודיים עם השפעות מוקדמות יותר שנבעו מדרום-מזרח הודו והשפעות מאוחרות יותר מדרום-מערב הודו, בעוד שהשפעות מהמאה ה-9 כוללות את אלו של ממלכת נאנג'או. חלק גדול מהתיאור הסיני של מדינות פיו היה דרך סרי קסטרה. עולי הרגל הסינים שׂוֵאנְדְזָאנְג (אנ') בשנת 648 וייג'ינג (אנ') בשנת 675 הזכירו את סרי קסטרה בדיווחיהם על הממלכות הבודהיסטיות של דרום-מזרח אסיה. ספר תולדות שושלת טאנג מזכיר את הגעתה של משלחת מבירת פיו לחצר הקיסרות בשנת 801.
יישובים קטנים יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
יישובי פיו רבים נמצאו ברחבי בורמה עילית, אבל מלבד בייקתאנו וסרי קסטרה לא נערכו חפירות נרחבת, או כל חפירה, ברוב אתרי פיו. הם כוללים את וואטי (אזור עירוני ממערב למיינגמו), ייווה ואיאדאווקיה בעמק מו, ממערב להאלין ומדרום לאתר נייאונגן מתקופת הברונזה, ועוד כמה במועצה העירונית מיינמו, ששפך הנהר מו נמצא בתחומה. אתר פיו קטן אך בעל משמעות פוליטית הוא טאגאונג (တကောင်း) בצפון בורמה (כ-200 ק"מ צפונית למנדליי), שבו נחשפו חפצים של הפיו כולל כדי קבורה. כלי חרס מטאגאונג דומים בגודלם לכלי פיו אחרים, אך שונים מאוד מאלה שהתגלו בערים דרומה יותר. הדבר עשוי להצביע על מידה של השפעה ממקורות אחרים, או על תרבות שונה באופן ניכר מתרבות הפיו המרכזית. החשיבות של טאגאונג נובעת מהעובדה שהכרוניקות הבורמזיות מזהות את טאגאונג כמשכן של הממלכה הבורמזית הראשונה.
היו גם יישובי פיו בבורמה התחתונה שהרישומים ההיסטוריים התעלמו מהם, אולי במתכוון, משום שמטרתם הייתה להעניק לגיטימציה לשושלת של מלכי בורמה עילית. אתר סאגארה באזור העיר דאווי (אנ') של ימינו הוא אתר כזה הדומה לטאגאונג. חפירות ארכאולוגיות בשנת 2001 חשפו כמה חפצים, כולל כדי טרקוטה בשדות אורז מדרום-מזרח לאתר המוקף חומה. האתר של מוקטי ליד סאגארה חשף גם חפצים דומים. הסטופה בסאגארה והלוחות המקודשים שנמצאו באתר מוקטי נחשבים לבעלי מאפיינים תרבותיים רבים של הפיו, אך חפצים אחרים הם עדות להשפעות תרבותיות רבות.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלכלת ערי המדינה של הפיו התבססה על חקלאות ומסחר. כל היישובים החשובים של הפיו היו ממוקמים בשלושת אזורי השלחין העיקריים של בורמה עילית, ובמרכזם מפגש הנהרות איראוואדי וצ'ינדווין: האלין בעמק מו, מיינגמו ובינאקה במישורי קיאוקסה, ולבסוף בייקתאנו וסרי קסטרה בנפת מינבו או בסמוך לה. הבורמזים השתמשו אחר כך במתקני ההשקיה של הפיו. המלך אנאוורטה (אנ') מממלכת פאגאן בנה מתקני השקיה בשלושת האזורים הללו בשנות ה-50 של המאה ה-11 כדי להפוך אותם לספקיות האורז העיקריות של בורמה עילית. הם העניקו לבורמה עילית כלכלה יציבה לאורך זמן, בסיס שממנו הייתה ממלכת פאגאן עתידה לשלוט על עמק האיראוואדי והפריפריה שלו במאות השנים הבאות. גם הפיו גידלו אורז, אולי מזן ג'פוניקה (אנ').
מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אזור פיו היה מרכז מסחר חשוב בין סין להודו באלף הראשון לספירה. שני נתיבי מסחר עיקריים עברו במדינות פיו. כבר בשנת 128 לפני הספירה, פעל נתיב סחר יבשתי בין סין להודו ברחבי צפון בורמה. משלחת מהאימפריה הרומית לסין עברה בנתיב זה בשנת 97 לספירה, ושוב בשנת 120 לספירה. אבל רוב המסחר התנהל דרך הים דרך ערי המדינה הדרומיות של הפיו, שבאותה עת היו ממוקמות לא הרחק מהים כיוון שחלק גדול מהדלתה של איראוואדי טרם נוצר, ודרומה עד לעיירות בחלקו העליון של חוף טנאסרים (אנ') שבהן נמצאו חפצים של הפיו (עם זאת, אין להסיק מכך שלפיו הייתה שליטה מנהלית וצבאית על עיירות החוף של טנאסרים). הנמלים חיברו את נתיב הסחר היבשתי לסין דרך יונאן של ימינו.
אזור המסחר של מדינות פיו השתרע על פני דרום-מזרח אסיה של ימינו, דרום אסיה וסין. בבייקתאנו נמצאו ממצאים מהמאה ה-2 שמקורם מצפון-מערב הודו ועד ג'אווה והפיליפינים. כמו כן, נמצאו חפצי אומנות של פיו לאורך חופי ארקאן בבורמה התחתונה ועד מזרחה עד דרום וייטנאם של ימינו. הפיו גם ניהלו יחסי מסחר ויחסים דיפלומטיים עם סין. בשנים 800 ו-801–802 שלחה סרי קסטרה משלחת רשמית, יחד עם 35 מוזיקאים לחצר שושלת טאנג. לפי דברי הסינים, השתמשו הפיו במטבעות זהב וכסף. אבל רק מטבעות כסף שרדו.
כסף[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיין בולט של מדינות פיו הוא ההטבעה והשימוש במטבעות כסף. מטבעות אלו, המתוארכים למאה ה-5, מקורם באזור פגו, והיוו את הדגם לרוב מטבעות האלף הראשון בדרום-מזרח אסיה היבשתית. הסוג הקדום ביותר של מטבעות אלה אינו כולל כתב ומתאר קונכייה מצד אחד ושריבצה (אנ') (סמל עתיק שנחשב למבשר טובות במסורות הדתיות ההודיות). מצד שני, לרבים מהמטבעות היה חור קטן לאורך ההיקף, וייתכן ששימשו גם כקמעות. במפתיע, לאחר שהשימוש במטבעות נפסק בסוף תקופת פיו בסוף המאה ה-9, לא הופיעו מטבעות מחדש בממלכות הבורמזיות עד המאה ה-19.
תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרבות של ערי המדינה של הפיו הושפעה רבות מהודו. התרבות ההודית הייתה בולטת ביותר בערי פיו הדרומיות שדרכן התנהל רוב הסחר עם הודו בדרך הים. שמות הערים הדרומיות ביותר נגזרו מפאלי או מסנסקריט כמו סרי קסטרה ובייקתאנו (אחד משמותיו של וישנו). המלכים בסרי קסטרה כינו את עצמם כווארמאנים ווארמה. זו לא הייתה רק תופעה דרומית. בדרגות שונות, ערים ועיירות בצפון האזור של הפיו היו גם הן תחת השפעה של התרבות ההודית. הכרוניקות הבורמזיות טוענות שהמלכים המייסדים של טאגאונג היו צאצאים של לא פחות מקלאן שאקייה (אנ') של הבודהה עצמו.
עד המאה הרביעית, הפכו רוב בני הפיו לבודהיסטים, אם כי ממצאים ארכאולוגיים מוכיחים שהאמונות הפרה-בודהיסטיות נותרו מושרשות היטב במאות הבאות. על פי הטקסטים שנחשפו בחפירות, כמו גם התיעודים הסיניים, הדת השלטת של הפיו הייתה הבודהיזם מזרם הטהרוואדה. אסכולת טהרוואדה הרווחת בממלכת פיו נגזרה כנראה מאזור אנדרה פרדש בדרום-מזרח הודו, הקשורה לחוקר הבודהיסטי המפורסם של הטהרוואדה, בודהגוסה (אנ'). זו הייתה האסכולה השולטת של הטהרוואדה בבורמה עד סוף המאה ה-12, כאשר הנזיר הבודהיסטי הבורמזי שין אוטראג'יבה (אנ') הוביל את השינוי לאימוץ של אסכולת מהאוויהארה (אנ') של ציילון.
הממצאים הארכאולוגיים מעידים גם על נוכחות נרחבת של בודהיזם טנטרי, בודהיזם מהאיאנה והינדואיזם. אוולוקיטשוורה (המכונה לאוקאנט בבורמזית; လောကနတ်), טארה (אנ'), ואישראוונה (אנ') והאיאגריבה (אנ'), כולם דמויות בולטות בבודהיזם מהאיאנה, שיחקו תפקיד חשוב באיקונוגרפיה של בני הפיו (ומאוחר יותר באיקונוגרפיה של ממלכת פאגאן). לעומת זאת, נמצאו איקונוגרפיות שונות של הברהמן מההינדואיזם, החל מהשילוש ההינדי, ברהמה, וישנו ושיווה ועד גארודה ולקשמי, במיוחד בבורמה התחתונה.
מנהגים שאינם מקובלים בטהרוואדה כגון הקרבת בקר טקסית וצריכת אלכוהול היו לחם חוקם של בני הפיו. כמו כן, הבולטות הגדולה יותר של נזירות וסטודנטיות מאשר בתקופות המאוחרות עשויה להצביע על תפיסות פרה-בודהיסטיות של אוטונומיה נשית. כמיזוג של המנהגים הפרה-בודהיסטיים שלהם למנהגים הבודהיסטיים, נהגו בני הפיו להניח את שרידי המתים שנשרפו בכלי חרס ואבן וקברו אותם בסטופות מבודדות או לידן, מנהג התואם את השיטות הבודהיסטיות המוקדמות של קבורת שרידי אישים קדושים בסטופות.
אף על פי שהאמונות הדתיות שלהם היו שילוב סינקרטי של רקעים רבים, כנראה כמו בתקופה המוקדמת של ממלכת פאגאן, הייתה השקפת החיים של הפיו, על פי הדיווחים, שלווה במידה רבה. תיעודים משושלת טאנג של סין מתארים את בני הפיו כעם אנושי ושליו, שהמלחמה כמעט לא הייתה ידועה לו, ואשר לבש בגדים מכותנה במקום ממשי כדי שלא יצטרכו להרוג תולעי משי, ושהרבה מבני הפיו הפכו לנזירים בגיל שבע עד גיל 20. עם זאת, תיאור שליו זה של הסינים היה תמונת מצב אחת של ממלכות פיו, ואולי לא ייצג את החיים בערי המדינה באופן כללי.
שפה וכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפת הפיו הייתה שפה טיבטו-בורמזית (אנ'), הקשורה לבורמזית עתיקה. אבל היא כנראה התקיימה יחד עם סנסקריט ופאלי כשפת חצרות המלוכה. הרישומים הסיניים מציינים כי 35 המוזיקאים שליוו את משלחת פיו לחצר שושלת טאנג בשנים 800–802 ניגנו מוזיקה ושרו בשפת "פאן" (סנסקריט). רבות מהכתובות החשובות נכתבו בסנסקריט או בפאלי, לצד כתב פיו. מחקר אחרון, אף שעדיין לא אומת, מצביע על כך שהכתב של פיו (אנ'), המבוסס על הכתב הבראהמי, עשוי להיות המקור של הכתב הבורמזי (אנ') ששימש לכתיבת השפה הבורמזית. אתרי פיו הניבו מגוון רחב של כתבים הודיים: מהצווים של המלך אשוקה שנכתבו בכתב בראהמי מצפון הודו וכתב טאמילי בראהמי, שניהם מתוארכים למאות ה-3 וה-2 לפנה"ס, דרך כתובות בכתב גופטה (אנ') וכתב קאנדה (אנ') המתוארכות למאות ה-4 עד ה-6 לספירה.
לוח שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף לדת, הפיו ייבאו גם מדע ומומחיות אסטרונומית מהודו. הרישומים הסיניים מדווחים גם כי הפיו ידעו לעשות חישובים אסטרונומיים. לוח השנה של הפיו התבסס על לוח השנה הבודהיסטי (אנ'). לפיו היו שני לוחות שנה. הראשון היה מבוסס על "עידן הסקרה", שאומץ בתחומי פיו בשנת 80 לספירה, שנתיים בלבד לאחר שהעידן החדש נכנס לשימוש בהודו. לוח שנה שני אומץ בסרי קסטרה בשנת 638, והחליף את עידן הסקרה. לוח השנה, שהיום הראשון שלו היה 22 במרץ 638, הפך מאוחר יותר ללוח השנה הבורמזי (אנ'), והוא עדיין בשימוש במיאנמר של ימינו (קיומם של שני לוחות שנה של פיו היה סיבה למחלוקת בין חוקרים שניסו לפרש את התאריכים בממצאים).
אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקני השקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיטות האדריכלות מתקופת פיו השפיעו רבות על האדריכלות של ממלכת פאגאן והממלכה הבורמזית המאוחרות יותר. מקורם של הטכניקות של בניית סכרים, תעלות וסכרי מחסום, שנמצאו בבורמה העליונה הקדם-קולוניאלית, הוא בתקופת פיו ובעידן של ממלכת פאגאן (סביר להניח שהבורמזים הכניסו לשימוש שיטות חדשות לניהול מים, במיוחד טכניקות בניית התעלות שהפכו לשיטת ההשקיה הרווחת בעידן פאגאן).
תכנון עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכניות ערי הפיו, מורכבות מריבועים/מלבנים ומעגלים, והיו שילוב של עיצובים מקומיים והודיים. משערים שמקורם של דפוסים מעגליים בתוך הערים היה עיצוב מקורי של בני הפיו בעוד שהמלבן או הצורה הריבועית של החומות החיצוניות והשימוש ב-12 שערים היו ממקור הודי. לדברי ההיסטוריון ריצ'רד קולר (Richard M. Cooler): "אימוץ המושגים ההודיים של תכנון ערים שילב אמונה ביעילותו של הציר העולמי המחבר את הנקודה המרכזית ביותר בעיר הבנויה כהלכה כמנדלה עם עיר האלים למעלה (גן עדן טוואטימסה (אנ')) על מנת להבטיח שגשוג בכל הממלכה למטה". מנהגים של העיר מתקופת פיו היו האבות הקדמונים של עיצוב העיר והארמון הבורמזיים של ימינו עד למאה ה-19 במנדליי.
תכנון מקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהמאה הרביעית ואילך, בנו בני פיו סטופות בודהיסטיות רבות ומבנים דתיים אחרים. הסגנונות, תוכניות המבנים, אפילו גודל הלבנים וטכניקות הבנייה של מבנים אלה מצביעים על השפעה של אזור אנדרה פרדש בהודו, במיוחד מהאזורים של אמראוואתי (אנ') ונגארג'ונקונדה (אנ') בדרום-מזרח הודו של ימינו. נוכחותן של "אבני ירח" בסגנון אנוראדאפורה שהתגלו בבייקתאנו והאלין מעיד על מגע עם ציילון. במאה ה-7, הופיעו בסרי קסטרה סטופות גליליות גבוהות.
האדריכלות של הפיו השפיעה רבות על עיצובי המקדש הבודהיסטי הבורמזי מאוחר יותר. לדוגמה, מקדשים בסרי קסטרה היו אבות-טיפוס למקדשים החלולים המאוחרים (gu) של פאגאן. תוכנית המבנה של מנזר סומינגיי מהמאה ה-13 בפאגאן הייתה זהה במידה רבה לזו של מנזר מהמאה ה-4 בבייקתאנו. הסטופות המלאות של סרי קסטרה היו בתורן אב-טיפוס לפגודות בפאגאן כדוגמת פגודת שווזיגון (אנ'), פגודת שווסנדאו (אנ') ופגודת מינגאלאזדי (אנ'), ובסופו של דבר, פגודת שוודאגון (אנ') המודרנית ביאנגון, הפגודה הקדושה ביותר במדינה.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערי המדינה אוכלסו בעיקר על ידי אנשי פיו דוברי השפה הטיבטו-בורמזית, שכמו בני קרוביהם הבורמזים משערים כי היגרו ממחוזות צ'ינגהאי וגאנסו של ימינו בצפון-מרכז סין, דרך יונאן. סחר חיצוני נרחב משך קהילות גדולות של הודו ושל הקבוצה האתנית של המון (אנ'), במיוחד בדרום. בצפון, ייתכן שטפטופים של בורמזים נכנסו לתחום פיו מיונאן כבר במאה ה-7. עם זאת, המחקר המודרני גורס שהבורמזים לא הגיעו במספרים גדולים עד אמצע עד סוף המאה ה-9, ואולי גם מאוחר במאה ה-10, על פי תיארוך פחמן-14 של חומות פאגאן.
גודל האוכלוסייה בערי המדינה של הפיו היה כנראה כמה מאות אלפים, בהתחשב בכך שבמאה ה-17 וה-18 היו בבורמה (בערך בגודל של מיאנמר של ימינו) רק כ-2 מיליון איש.
מנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישובי הפיו נשלטו על ידי צ'יפים עצמאיים. הצ'יפים בערי מדינה גדולות יותר הפכו מאוחר יותר למלכים, והקימו חצרות מלוכה שעוצבו ברובם על פי תפיסות המלוכה ההודיות (הינדואיות). לא כל המושגים ההינדיים כגון מלכות קדושה (אנ') אומצו במלואם עקב נוכחותו של הבודהיזם מזרם הטהרוואדה. לא ברור אם התקיימו יחסי וסאל-אדון בין הערים הגדולות לעיירות הקטנות יותר. הכרוניקות הבורמזיות מזכירות בריתות בין המדינות כמו אחת בין בייקתאנו לסרי קסטרה. בגדול, נראה היה שכל עיר-מדינה של בני הפיו שלטה רק בעיר עצמה.
גודלן הניכר של ערי הפיו (6,600 עד 14,000 דונם) מול פאגאן (רק 1,400 דונם) מעיד על כך שחלק גדול מהאוכלוסייה התגורר בין החומות, כפי שאושר על ידי הרישומים הסיניים. החפירות הארכאולוגיות בפאגאן הניבו חפצי אמנות של הפיו על פני מספר התיישבויות במתחם הסגור המתוארכים לאלף הראשון, עד לשנת 1100 לספירה בערך, כאשר ניכר מעבר למצב עשיר במונומנטים והתפשטות מעבר לחומות.[4]
המצב הנוכחי של האתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד סרי קסטרה ובייקתאנו, שאר אתרי פיו לא נחפרו בהרחבה. הטיפול באתרים נמצא בסמכותה של המחלקה לארכאולוגיה במשרד התרבות. בנובמבר 2011, תכננה המחלקה מוזיאון בסרי קסטרה, ועבדה עם אונסק"ו כדי להשיג הכרה בסרי קסטרה, בייקתאנו והאלין כאתר מורשת עולמית ושלוש הערים העתיקות הוכרו כאתר מורשת עולמית ב-2014.[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Centre, UNESCO World Heritage. "Pyu Ancient Cities". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית).
- ^ Tin Tin Nyo (26 ביוני 2019). "Study of Pyu Ancient City Maingmaw (Pinle)" (PDF). Myanmar Education Research and Learning Portal. Ministry of Education.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Sri Ksetra, Ancient Pyu City - Director Janice Stargardt — Department of Archaeology". Arch.cam.ac.uk.
- ^ Hudson, B.; Nyein, L.; Maung, W. (2001). "The origins of Pagan: new dates and old inhabitants" (PDF). Asian Perspectives. 40 (1): 48–74. doi:10.1353/asi.2001.0009. hdl:10125/17144. S2CID 19161408.
 | |
|---|---|
|