עשן בעיניכם
| פרק מ"מד מן" | |
|---|---|
 | |
| הפריים הפותח של הסדרה המציג את דון דרייפר מגבו בבר אפוף עשן בניו יורק, המכונן את דמותו כדמות ומסתורית. הסצנה מציגה את האסתטיקה המהוקצעת של שנות ה-60 המוקדמות לצד הניתוק בין הדימוי הנוסטלגי לבין הניכור החברתי של התקופה. | |
| מספר פרק | 1 |
| מספר עונה | 1 |
| תאריך שידור מקורי | 19 ביולי 2007 |
| אורך | 49 דקות |
| שפה |
אנגלית  |
| תסריט | מתיו ויינר |
| בימוי | אלן טיילור |
| כוכבים אורחים |
רמי אוברז'ונואה – ד"ר אמרסון דארן פטי – לי גארנר הבן רוזמרי דוויט – מידג' דניאלס ג'ון סלאטרי – רוג'ר סטרלינג ג'ון קאלום – לי גארנר האב בריאן באט – סלבטורה "סאל" מרוני אהרון סטאטון – קן קוסגרוב מייקל גלדיס – פול קינסי ריץ' סומר – הארי קריין גורדנה ראשוביץ' – ד"ר גרטה גוטמן |
| דף הפרק ב-IMDb | |
  | |
עשן בעיניכם (באנגלית: Smoke Gets in Your Eyes) הוא פרק הבכורה של סדרת הדרמה התקופתית האמריקאית "מד מן". הפרק שודר לראשונה בארצות הברית ב-19 ביולי 2007 בערוץ "AMC. הוא נכתב בידי יוצר הסדרה מתיו ויינר ובוים בידי אלן טיילור. תקציב ההפקה של הפרק עמד על כ-3 מיליון דולר, והצילומים התקיימו בניו יורק ובלוס אנג'לס.
ויינר הגה את התסריט כבר בשנת 2000, בתקופה שבה עבד כתסריטאי בסיטקום הטלוויזיוני "בקר". לקראת כתיבת פרק הפיילוט הוא חקר ספרות וקולנוע אמריקאיים משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, במטרה להבין לעומק את התרבות האמריקאית של אותה תקופה. את התסריט שלח ויינר לדייוויד צ'ייס, יוצר הסדרה "הסופרנוס", אשר התרשם ממנו וגייס את ויינר לצוות התסריטאים של סדרתו. בעקבות זאת הוקפא פיתוח הפרויקט למשך כשבע שנים, בעוד ויינר מתמקד בעבודתו על "הסופרנוס". פיתוח הסדרה "מד מן" והפקת הפיילוט התחדש רק לאחר סיום עונתה האחרונה של "הסופרנוס".
על פי מדד נילסן, הפרק זכה לנתון צפייה של 1.4 נקודות רייטינג, המשקף כ-1.2 מיליון משקי בית, בעת שידורו המקורי.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1960, בבר-לאונג' במנהטן, מתמודד דון דרייפר, המנהל הקריאטיבי של משרד הפרסום "סטרלינג קופר" בשדרת מדיסון, עם משבר מקצועי: כיצד לפרסם סיגריות לנוכח העלייה במודעות הציבורית לסכנות העישון ורגולציות ממשלתיות חדשות האוסרות על שימוש בטענות בריאותיות כוזבות. דון מנסה לקבל השראה משיחות עם לקוחות ועם פילגשו, מידג' דניאלס, אך אינו מצליח לגבש רעיון מספק. במקביל הוא דוחה מחקר אקדמי שהוצג בידי הפסיכולוגית המייעצת של החברה, שלפיו חלק מהצרכנים נמשכים לעישון לא חרף הסכנות הבריאותיות; אלא דווקא בגללן, כחלק ממה שמוגדר כמעין "משאלת מוות" קולקטיבית.
במקביל, זהו יומה הראשון של פגי אולסון ב"סטרלינג קופר", שם היא מתחילה לעבוד כמזכירתו של דון. פגי, צעירה תמימה מברוקלין, נרגשת אך גם מוצפת מהמעבר למנהטן ומהאווירה המשרדית, הכוללת הטרדות מיניות. מנהלת המשרד הכריזמטית והחתרנית, ג'ואן הולוויי, מדריכה את פגי כיצד להשתמש במיניותה כדי להתקדם מקצועית, עד ל"הישג העליון" של נישואים. פיט קמפבל, מנהל חשבונות זוטר, משמיע הערות ילדותיות וגסות על הופעתה ולבושה של פגי, ודון נוזף בו על כך. בהפסקת הצהריים פגי מגיעה לבדיקה רפואית שג'ואן סידרה לה, שבמהלכה היא עוברת בדיקה גינקולוגית ומקבלת מרשם לגלולה למניעת היריון מסוג אנוביד – תרופה חדשה יחסית באותה עת, שניתנה אז בעיקר לנשים נשואות ובהסכמת הבעל.
דון והממונה עליו, רוג'ר סטרלינג, נפגשים עם רייצ'ל מנקן לצורך ייעוץ בנוגע לחנות הכלבו של אביה. כדי לשפר את סיכויי המשרד בעיניה, רוג'ר מביא לפגישה את העובד היהודי היחיד בחברה, צעיר מחדר הדואר, כשהוא מתחזה לאיש מחלקת הקריאייטיב. דון טועה ומניח שאחד הגברים בחדר הוא בעל החנות, מתוך ההנחה הסמויה שבעל העסק יהיה בהכרח גבר. רייצ'ל, המבקשת למשוך קהל עשיר ומתוחכם, מתאכזבת מהצעות המשרד, הכוללות קופונים ופנייה לעקרות בית, וכן מהשאלה מדוע לא בחרה במשרד פרסום יהודי. היא משיבה כי ציפתה לחדשנות, ואף מציינת שגם המשרדים היהודיים שבהם התייעצה הציעו פתרונות דומים. דון, שאינו מורגל בכך שאישה מדברת אליו באופן כה ישיר, מגיב בעוינות ועוזב את הפגישה.
פגישה מאוחרת יותר עם הנהלת חברת הטבק "לאקי סטרייק" מתדרדרת אף היא, משום שדון טרם מצא רעיון פרסומי משכנע. פיט מתערב ומציג את רעיון "משאלת המוות" מתוך המחקר של החברה, שאותו מצא לאחר שחיטט באשפה של דון. מנהלי "לאקי סטרייק" דוחים את הרעיון ומתכוונים לעזוב, אך דון עוצר אותם ומאלתר קו פרסומי חדש: "It’s toasted!" ("זה קלוי!") – סיסמה הנשענת על תהליך ייצור הסיגריות ומשייכת את המוצר לאור השמש ולתמימות לכאורה. הרעיון מתקבל בהתלהבות, ומשקף את תפיסתו של דון שלפיה פרסום נשען על דבר אחד בלבד: אושר. לאחר הפגישה דון מביע את כעסו כלפי פיט. פגי, בהשראת עצתה של ג'ואן, מנסה להודות לדון באופן פלרטטני על כך שהגן עליה קודם-לכן, אך מתביישת עד דמעות כשהוא דוחה את המחווה. דון מרגיע אותה ומסביר שהוא מבין שפעלה כך משום שחשבה שאין לה ברירה.
דון נפגש עם רייצ'ל למשקה כדי לפייס אותה. בשיחתם הוא מבטל את תפיסותיה הרומנטיות של אהבה ומאמץ דימוי של רווק ביירוני, אך רייצ'ל מזהה בו תחושת זרות וניכור, ומודה שגם היא חשה כך לעיתים. השניים מתקרבים, והיא מסכימה לתת ל"סטרלינג קופר" הזדמנות נוספת. במקביל, פיט וחבריו חוגגים במועדון גברים את נישואיו הקרבים. שם דוחה אחת הנשים את חיזוריו, ופיט, פגוע ומושפל מהדחייה, כמו-גם מביקורתו של דון, מגיע שיכור לדירתה של פגי, והיא מכניסה אותו.
בסיום הפרק נוסע דון ברכבת לבית פרברים גדול, שם מקבלת את פניו אשתו, בטי דרייפר. הוא מביט בשני ילדיהם הישנים, בעוד בטי עומדת בפתח החדר ומתבוננת בו, ובכך נחשף לראשונה חייו המשפחתיים הכפולים.
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קונספט וכתיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוצר הסדרה מתיו ויינר הגה את התסריט לפרק בשנת 2000, בעת שעבד כתסריטאי בסיטקום "בקר". הטיוטה הראשונה נכתבה כתסריט עצמאי ונשאה את השם "The Division".[1][2][3] כשנתיים לאחר מכן שלח ויינר את התסריט לדייוויד צ'ייס, יוצר הסדרה "הסופרנוס", אף שסוכניו התעקשו שלא לקדם את הפיילוט.[4] צ'ייס התרשם מן התסריט כבר בקריאה ראשונה וגייס את ויינר לצוות התסריטאים שלו.[2][5] לדבריו, ”זה היה בדיוק מה שאתה תמיד מקווה למצוא: תסריט חי, עם משהו חדש לומר. הוא מישהו שכתב סיפור על פרסום בשנות ה-60 והביט בהיסטוריה האמריקאית הקרובה דרך הפריזמה הזו.”[5]
ויינר הניח את תסריט הפיילוט בצד במשך שבע שנים, כדי להתמקד בעבודתו על "הסופרנוס". במהלך תקופה זו לא הביעו רשתות "HBO" או "שואוטיים" עניין בפרויקט, עד לתחילת עונתה האחרונה של "הסופרנוס".[2][3] באותה עת החלה רשת "AMC" לבחון את שוק הטלוויזיה במטרה לפתח תוכן מקורי.[5] נשיא "AMC Networks", אד קרול, הסביר כי ”הרשת חיפשה בידול עם השקת סדרת הדרמה המקורית הראשונה שלה, והחלטנו להמר על כך שאיכות תגבר על פנייה נוסחתית לקהל הרחב.”[2]
לקראת כתיבת פרק הפיילוט חקר ויינר את התרבות האמריקאית של שנות ה-50 וה-60. הוא ניתח יצירות ספרותיות כגון "המסתורין הנשי" (1963) ו"סקס והנערה הרווקה" (1962), וצפה בסרטים כמו "הדירה" (1960) ו"מדריך לגבר הנשוי" (1967).[5] תהליך המחקר נמשך גם לאחר שהתגבשה תפיסת הסדרה, כאשר הנהלת "AMC" העבירה לו עותק של הרומן "חלון פנורמי" (1962) מאת ריצ'רד ייטס.[6]
ויינר שוחח על המראה החזותי של "מד מן" עם מעצב ההפקה בוב שו ועם הצלם פיל אייברהם, שעמו שיתף פעולה בעבר ב"הסופרנוס". אייברהם ביקש ליצור ייצוג אותנטי של החברה האמריקאית בשנות ה-60, ולא להסתפק ב"ציטוט" של התקופה כפי שהוצגה בקולנוע. לדבריו, ”רצינו להיות נאמנים למציאות יותר מזה. הסרטים היו השפעה, אך לא נקודת ייחוס בלעדית.”[7] לצורך שחזור מדויק של אלמנטים כמו אדריכלות ועיצוב גרפי, שאב אייברהם השראה ממבנים שתוכננו בידי משרד האדריכלים "סקידמור, אווינגס ומריל".[7] הוא ציין כי ”בכל המבנים העכשוויים שתכננו "סקידמור, אווינגס ומריל", התקרה – רשת התאורה העילית – הייתה אלמנט גרפי דומיננטי בחללי המשרד. באחד העיצובים שאהבנו במיוחד, כל התקרה נראתה כמו קופסת אור. זו הייתה תקופה של מודרניזם גבוה, ואימצנו את הגישה הזו להצגת העולם: חללי עבודה חדשים – חלקים, נקיים ולא מיושנים.”[7]
ליהוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון האם לוהק לגילום דמותו של דון דרייפר, הדמות המרכזית בסדרה. בעת הליהוק היה האם שחקן אלמוני יחסית, והתמודד מול כ-80 מועמדים אחרים בתהליך האודישנים.[8] מתיו ויינר הצהיר כי האם גילם במדויק את הדמות, וציין כי היה ”האדם היחיד שבאמת שילב בצורה יוצאת דופן אמפתיה, גבריות ואינטליגנציה. גם לדון וגם לג'ון יש עולם פנימי. כל עוד קיימת עומק כזה באדם, הקהל יזדהה איתו [...] ג'ון יצא מהחדר ואני אמרתי: "הבחור הזה כבר חי חיים".”[8] האם עצמו הודה כי חש נחיתות משמעותית ביחס למועמדים אחרים, וסבר בתחילה כי תומאס ג'יין יזכה בתפקיד. לדבריו, ”התחלתי ממש מלמטה. לא יכול היה להיות לי פחות "באזז". אף אחד לא הכיר אותי – לא מנהלי הליהוק ולא התעשייה. לא הייתי ברשימות של אף אחד. האירוניה היא שאני חושב שפנו קודם לתומאס ג'יין, ונאמר להם שהוא לא עושה טלוויזיה.”[9] האם עבר שבעה אודישנים; האחרון שבהם התקיים במלון גנסוורט שברובע מיטפאקינג בניו יורק. לדבריו, ”כשירדנו במעלית, האישה שאחראית על תהליך קבלת ההחלטות אמרה לי: "קיבלת את התפקיד".”[1]
ג'ון סלאטרי, שלוהק בהמשך לדמותו של רוג'ר סטרלינג, נבחן במקור לדמותו של דון דרייפר. סלאטרי ראה בדון את מוקד המשיכה המרכזי של הסדרה, והתאכזב כאשר התברר לו כי לדמותו המיועדת זמן מסך מצומצם יחסית.[10] הוא נזכר כי התכונן ברצינות לאודישן, עבר תיקונים ואף נקרא שוב לקרוא לתפקיד דון, עד שנאמר לו: ”יש לנו כבר שחקן לתפקיד. הזמנו אותך לקרוא לדון משום שלא חשבנו שתבוא לקרוא לרוג'ר, שכן לדמות הזו כמעט ואין נוכחות בתסריט.”[10] במהלך צילומי הפיילוט, הודה סלאטרי כי שקל אם להמשיך בפרויקט, אך ויינר הרגיע אותו והבטיח כי הדמות תתפתח ותהפוך למשמעותית בסדרה.[10]
מפיקי הסדרה פנו לג'נוארי ג'ונס בבקשה לגלם את בטי דרייפר, רעייתו של דון ואם ילדיהם. ג'ונס ציינה כי הדמות מאפשרת חשיפה של צד אפל באישיותה.[11] בתחילה נבחנה ג'ונס לדמותה של פגי אולסן, אך התפקיד ניתן לבסוף לאליזבת מוס. לדבריה, ”ההתלבטות הייתה ביני לבין אליזבת מוס, וברור שזה התאים לה יותר, אבל מתיו אמר שיש תפקיד אחר – של האישה.”[12] ג'ונס חתמה על חוזה לשבע עונות, אף שלדמותה היו בתחילה שתי שורות בלבד בפרק הפיילוט. ויינר ערך את התסריט כדי להרחיב את תפקידה. ג'ונס העירה כי הדבר מעיד על כישוריו, והוסיפה כי קיבלה את התפקיד מתוך הבטחה שדמותה תהיה חלק מהותי מהסדרה.[12]
כריסטינה הנדריקס לוהקה לדמותה של ג'ואן הולוויי, מנהלת המשרד וראש צוות המזכירות ב"סטרלינג קופר". אף שהנדריקס הופיעה בעבר בתפקיד משני בסדרה "ER, הקריירה שלה הייתה באותה עת בשלב דשדוש, וסוכנה אף המליץ לה שלא להשתתף בפרויקט. לדבריה, נאמר לה: ”ל-"AMC" אין סדרות גדולות אחרות – למה שתעשי את זה?.” היא השיבה: ”כבר בחרתי בעבר באפשרות הבטוחה יותר – הפעם אני בוחרת בתסריט הטוב באמת.”[13]
הפרק כולל הופעות אורח של מספר שחקנים, בהם רוזמרי דוויט בדמותה של מידג' ומגי סיף בדמותה של רייצ'ל מנקן. דוויט קיבלה תפקיד משני לאורך העונה כפילגשו של דון, והופיעה בשישה פרקים.[14] היא סיפרה כי חשה בתחילה שאינה מתאימה לדמות, וציינה כי במקור תוכננה סצנה שבה מידג' פותחת את הדלת לבושה בקימונו אדום – דבר שלא תאם את דמותה. לדבריה, ייתכן שדווקא העובדה שלא הייתה "פאם פאטאל" קלאסית היא שגרמה לוויינר לבחור בה.[14] לפני השתתפותה בסדרה, עסקה סיף בעיקר בתיאטרון ובאמנויות הבמה.[15]
צילומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקציב הפקת הפרק עמד על כ-3 מיליון דולר – סכום גבוה במעט מתקציבם של פרקים טיפוסיים ב"מד מן", שעמד על כ-2–2.5 מיליון דולר.[2][3] צילומי פרק הפיילוט החלו ב-20 באפריל 2006,[16] ורובם נערכו במספר אתרים בניו יורק וסביבותיה, בהם אולפני סילברקאפ (אנ'), שבהם התקיימו ימי הצילום המרכזיים במשך יומיים. סצנות נוספות צולמו בסטודיו אמנות היסטורי בכתובת רחוב 57 מערב מספר 130, השייך לאמן אדם ואן דורן, וששימש בעבר את הציירים צ'יילד האסם וצ'ארלס באסקוויל.[17] מרבית אנשי צוות ההפקה עבדו קודם לכן על הסדרה "הסופרנוס".[7]
לאחר סיום הצילומים בניו יורק, עברה ההפקה לאולפני "Los Angeles Center Studios" בלוס אנג'לס. הצלם פיל אייברהם עבד שם עם צוות הפקה שונה לחלוטין מזה שפעל בניו יורק.[7] לדבריו, בלוס אנג'לס נוצרה המשכיות סגנונית שהייתה חשובה למתיו ויינר: ”מרגע שעברנו ללוס אנג'לס, נוצרה אחידות סגנונית ביני לבין אלן [טיילור], וזה היה משמעותי עבור מאט [ויינר].”[7]
לצורך יצירת אפקטים מעשיים הותקנה בסט של משרדי "סטרלינג קופר" תקרת תאורה המורכבת מרשת נורות פלואורסצנט. מחלקת האמנות רכשה גופי תאורה בגודל 2×2 רגל עם ארבע נורות כל אחד – דגם שתאם לתקופה ההיסטורית שבה מתרחשת הסדרה. המשלוחים הגיעו ביום הצילום הראשון של הפיילוט.[7] עם זאת, צוות התאורה חשף כי הנורות עצמן עברו מודרניזציה פנימית, ונועדו להכיל נורות T-8 באורך שני רגל. מייק אמברוז, הגאפר של צוות ההפקה בלוס אנג'לס ציין כי ”השגת יותר מ-800 נורות T-8 מתוקנות־צבע באורך שני רגל הפכה לבעיה רצינית, ולאף אחד מהספקים הקבועים לא הייתה כמות מספקת במלאי.” לדבריו, חברת "Movietone" הפסיקה זמנית ייצור של נורות אחרות, הסבה את קו הייצור והחלה לייצר במיוחד את נורות ה־T-8 הנדרשות; המשלוח האחרון הגיע בבוקר יום הצילום הראשון.[7]
אייברהם יצר מערכת שליטה בתאורה שנועדה למנוע מראה בלתי-מחמיא של תאורת התקרה. לאחר שהתברר כי לא ניתן לשלוט באופן פרטני בכל גוף תאורה בשל מורכבות החיווט, הוחלט לשלוט בשורות שלמות של נורות.[7] פט או'מארה, האחראי על ציוד האחיזה, התקין לוחות וּמסגרות האפלה בגודל 2×1 ו-2×2 רגל, שהותאמו באמצעות מגנטים קטנים אך חזקים.[7] כאשר שחקן או שחקנית עמדו ישירות תחת גוף פלואורסצנט, הונח לוח או מסגרת מעל הגוף, וכך רוככה והופצה התאורה על פניהם.[7] אייברהם הסביר: ”אם מישהו הלך במשרד בצילום רחב, פשוט הדלקתי את תאורת התקרה. אבל אם דון דיבר עם מישהו ליד שולחנו והרקע היה המשרד, הדלקתי את כל האורות ואז הסרתי באופן סלקטיבי חלק מהם; לאחר מכן הבאתי את אור המפתח באמצעות "Kino Flo Image 80s" דרך מסגרות 4×8 רגל עם פילטרים מסוג 250 או 216, או השתמשתי בפרנל גדול יותר דרך החלון.”[7]
הסט של משרדי "סטרלינג קופר" כלל גם פנסי תקרה מסוג "Skypan" עם נורות בעוצמה של 5K במרווחים של כ-20 סנטימטרים. אמברוז שיתף פעולה עם צוות ההפקה בהתקנת מסבכי תאורה באורך 25 אינץ' על מנועי שרשרת, ובפיתוח עגלות מצלמה שעליהן הותקנו מצלמות "Arri Alexa", אשר חוברו לקורות אלומיניום.[7] לדבריו, הגמישות של העגלות ומנועי השרשרת אפשרה עבודה יעילה יותר, תוך התמקדות בעיצוב התאורה מהחלונות. הוא הוסיף כי נעשה שימוש גם בארבעה פנסים בעוצמה של 20K ובנורות T-12 נוספות על מעמדים ניידים. לצילומי תקריב בתאורת טונגסטן השתמשו לעיתים קרובות בגופי "Barger-Baglite" עם שש או שלוש נורות, בשילוב "Chimeras", בדי ריכוך, מחיצות וגרידי כוורת בזוויות של 60 ו-90 מעלות.[7]
לעומת זאת, בעיצוב התאורה של בתי הדמויות העדיף אמברוז תאורה מסורתית, בשל ספקטרום הצבעים של נורות ביתיות. כך למשל, ביתו של דון דרייפר דרש תאורה סימולטנית של ארבעה עד חמישה חדרים.[7] אמברוז ציין כי ”השתמשנו בהרבה פסי תאורה עם נורות ביתיות של 100 ואט. הנורות קרובות כל כך זו לזו עד שהן כמעט נוגעות, וכך יוצרות מקור אור יחיד שאינו מטיל צללים מרובים. עם הזמן בנינו להן בתי תאורה עם תעלות שאליהן ניתן להחליק מסגרות ריכוך או מחיצות. אנחנו מכנים אותן "וייטיז", על שם האיש שבנה את הקונכיות מפח בניו יורק; השתמשתי בהן רבות ב"הסופרנוס", וחשבתי שהן מתאימות במיוחד לבתים ב"מד מן".”[7]
ביקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימים שקדמו לשידור הבכורה של הפרק, הגישה קבוצת הפיקוח הציבורית "Commercial Alert" תלונה נגד מפיקי הסדרה למועצת תעשיית האלכוהול המזוקק של ארצות הברית.[18] נציגי הקבוצה מתחו ביקורת על מותג הוויסקי "ג'ק דניאל'ס" בשל החלטתו לשמש נותן חסות לסדרה, בטענה כי הדבר מפר קודים תעשייתיים האוסרים שיווק אלכוהול לצד ייצוגים של שתייה בלתי-אחראית, פעילות מינית גלויה או דימויים מיניים בוטים.[18]
רוברט וייסמן, מנהל "Commercial Alert", טען כי על סמך אתר האינטרנט של "AMC" ”נראה כי הסדר החסות מפר שורה של סעיפים בקוד האתי לוויסות עצמי של התעשייה.”[18] לדבריו, ”אין כל סיבה שחברה תוכל לחמוק מאכיפה ויישום רגילים של הקוד רק משום שבחרה להפר אותו באופן כה בוטה, עד שתיקון ההפרה ייצור סיבוכים ממשיים עבור סדרת טלוויזיה גדולה.”[18] במסגרת מכתבו קרא וייסמן למועצה להיות פעילה יותר בפיקוח על יוזמות של מזקקות בתעשיית הבידור. הוא הדגיש כי ”תלונתנו במקרה זה אינה נוגעת לעצם הצגת צריכת אלכוהול מופרזת, ואף לא להאדרתה; היא נוגעת ספציפית לחסות תעשייתית ולהשתלבותה בייצוגים כאלה. סוגיות שונות לחלוטין עולות כאשר יוצרים בוחרים להציג התנהגויות אלו ללא חסות תעשייתית.”[18]
אחוזי צפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרק שודר לראשונה ב-19 ביולי 2007 בארצות הברית בערוץ "AMC". עם שידורו השיג הפרק רייטינג של 1.4 (כ-1.2 מיליון משקי בית), על פי נתוני מדד נילסן. מספר הצופים הכולל היה גבוה ב־75% מכלל התוכניות ששודרו באותו ערב חמישי בערוץ "AMC".[19]
תגובות המבקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| ” | "מד מן "מציבה רף גבוה במיוחד למתחרותיה, הן בעונת הקיץ והן בעונת הסתיו. היא מציגה את התיאור החי והחד ביותר של המוזרויות החברתיות של ראשית שנות ה-60 שאני זוכרת […], ומעניקה הצצה לתקופה שחלפה שהיא תענוג צרוף לצפייה – החל מן התלבושות והתפאורות המרשימות ועד לתיאור הצפוף והחונק במכוון של חיי העבודה והמשפחה שהיא מציגה. | “ |
– הת'ר הברילסקי, Salon[20] | ||
מבקרי טלוויזיה רבים שיבחו את פרק הפיילוט. הת'ר הברילסקי מ-"Salon" כתבה כי הפרק הציב רף ציפיות גבוה במיוחד למתחרים עתידיים, ואף השוותה אותו לכמה מן הפרקים הטובים ביותר של "הסופרנוס".[20] מורין ראיין מה-"Chicago Tribune" תיארה את הפרק כ"דרמת דמויות אינטליגנטית ומוקפדת".[21] אדם בקמן מ"ניו יורק פוסט", בביקורת של ארבעה כוכבים, שיבח את פרק הפיילוט, וציין כי "מד מן" היא ”פשוט הסדרה החדשה הטובה ביותר של הקיץ, ואולי של השנה כולה.”[22]
טים גודמן מ"סן פרנסיסקו כרוניקל" ובריאן לאורי מ"וראייטי" היללו את הדיוק ההיסטורי של הפרק. גודמן כתב: ”עצם היותם על סף עשור חדש אינו אומר שהם יכולים לראות את מה שהצופים כבר יודעים שממתין מעבר לפינה. השינוי המתקרב מעניק לסדרה ממד נוסף של פרספקטיבה.”[23] לאורי הדגיש כי חרף גישתה המאופקת של "מד מן", היא מצליחה לעורר משמעות עמוקה: ”בהקשר זה, הסדרה מציגה את חומרניות התקופה מבלי להטיף מוסר, ובה בעת מזכירה שלפני עידן ה"סקס, סמים ורוקנ'רול" – היו הטרדות מיניות, קוקטיילים חופשיים ובלדות בלוזיות, כמעט תמיד בקולם של גברים לבנים.”[24] רוברט ביאנקו מ-"USA Today" הביע עמדה דומה: ”"מד מן" היא תענוג לצפייה – הבגדים, השעונים, הרהיטים, כמו חלום לילי מאמצע המאה. אך אין זו רק דרמה תקופתית; זו דרמה חכמה ומורכבת שמנסה לחדור מבעד לחזיתות שתמיד הסתירו את האמת.”[25]
טרוי פטרסון מ-"Slate" השווה את הסדרה לדרמה הקומית של רשת "HBO", "סקס והעיר הגדולה", וציין כי היא מציגה מבט ציני וגס על מה שמכונה "תור הזהב" של עולם הפרסום.[26] ננסי פרנקלין מ"הניו יורקר" סיכמה כי הפרק מוצג בצורה "חכמה ומושכת להפליא",[27] בעוד מלאני מקפארלנד מה-"Seattle Post-Intelligencer" סברה כי מדובר בפרק חריג באיכותו ביחס לנוף הטלוויזיוני.[28] מתיו גילברט מ"הבוסטון גלוב" הדגיש את ייחודו המיידי של העיצוב והלוקיישנים: ”זוהי דרמה תקופתית מעוצבת להפליא – ממכונות הכתיבה של IBM וטלפוני החוגות ועד לערפל הסיגריות הקבוע שמרחף מעל כל סצנה. לפלטת הצבעים של הסדרה יש עדינות התואמת את תריסי הוונציאן המתכתיים בצבע שנהב במשרדי "סטרלינג קופר", אך ייתכן שהיא תיחרט בזיכרון כאילו צולמה בשחור-לבן.”[29] רנדי קורדובה מה-"Arizona Republic" ציין את האותנטיות כמרכיב מרכזי, וקבע כי הפרק בנוי היטב.[30]
עם זאת, לא כל הביקורות היו נלהבות. סשה צימרמן מ-"The New Republic" אמנם השוותה את האסתטיקה של הפרק ליצירות קולנועיות, אך טענה כי "מד מן" לוקה בחוסר עומק, וביקרה את ריבוי הרפרנסים התרבותיים ופיתוח הדמויות.[31] לדבריה, ”"מד מן" מנסה לייצר סאטירה ללא תכנית ברורה. האווירה רצינית ולא קאמפית, ואין רגעים מצחיקים באמת – רק שפע של אנחות. בשלב זה הסדרה הופכת לשיקוף של דמויותיה: מדכאת. מתברר שצפייה בגברים קודרים ואכזריים ובנשים מתוסכלות ומדוכאות במשך שעה אינה חוויה מהנה במיוחד.”[31] באופן דומה כתב טים שייל מ"הוושינגטון פוסט" כי על אף האווירה המעודדת, הפרק אינו מצליח להתרומם; ”האנשים שבתוכה ומסביבה מקלקלים את הסדרה, מסבכים את המהלך ופוגעים באמינותה.”[32] ג'ון לאונרד מכתב העת "New York" תיאר את הפרק כ"שארית משנות ה-50”.[33]
מבקרים רבים שיבחו במיוחד את הופעות השחקנים, ובראשם ג'ון האם בדמותו של דון דרייפר. גודמן הדגיש כי המשחק של צוות השחקנים הוא אחד המרכיבים הנושאים את הסדרה.[23] גילברט כתב כי האם מגלם את דמותו ב"שלמות חלקלקה".[29]
פרסים ומועמדויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטקס פרסי אמי ה-60 לבידור בפריים טיים זכה הפרק בפרס "התסריט הטוב ביותר לסדרת דרמה" (מתיו ויינר). הפרק זכה גם בפרס אמי לאומנות על "עיצוב אמנותי לסדרה מצולמת במצלמה אחת" ועל "צילום לסדרה בת שעה".[34][35] בנוסף היה מועמד לפרס "הבימוי הטוב ביותר לסדרת דרמה" (אלן טיילור) ולפרס "עיצוב התלבושות הטוב ביותר לסדרה" (ג'ון א. דאן וליסה פדובאני).[36] הפרק זכה גם בפרס ארטיוס של איגוד הליהוק האמריקאי על "הליהוק הטוב ביותר לפיילוט דרמטי בטלוויזיה".[37] אלן טיילור זכה בשנת 2007 בפרס גילדת הבמאים של אמריקה על בימוי הפרק.[38] כמו כן היה הפרק מועמד לפרס "Golden Reel" של עורכי הסאונד בקולנוע בקטגוריית "עריכת סאונד – דיאלוג ו-ADR לטלוויזיה בפורמט קצר".[39]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"עשן בעיניכם", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"עשן בעיניכם", באתר Metacritic (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 Rudd, Paul (November 29, 2008). "JON HAMM". Interview. Brant Publications. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 3 4 5 Witchel, Alex (June 22, 2008). "'Mad Men' Has Its Moment". The New York Times. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 3 Schwartz, Missy (May 30, 2008). "'Mad Men': Inside Summer TV's No. 1 Hidden Gem". Entertainment Weekly. Time, Inc. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Iztkoff, Dave (March 2, 2012). "What the Creator of 'The Sopranos' Taught the Creator of 'Mad Men'". The New York Times. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 3 4 Steinberg, Jacques (July 18, 2007). "In Act 2, the TV Hit Man Becomes a Pitch Man". The New York Times. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Lyford, Kathy (October 22, 2008). "'Mad Men' Q&A: 'I'm fascinated that people get so much out of it'". Variety. Reed Business Information. Archived from the original on November 15, 2013. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Feld, Rob; Oppenheimer, Jean; Stasukevich, Ian (March 2008). "Tantalizing Television". American Cinematographer. 89 (3). Archived from the original on September 9, 2011. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Postman, Alex (August 21, 2009). "Jon Hamm". Elle. Hachette Filipacchi Médias. Archived from the original on June 14, 2012. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Labrecque, Jeff (October 5, 2011). "Jon Hamm reveals who almost played Don Draper". Entertainment Weekly. Time, Inc. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 3 Handy, Bruce (August 13, 2009). "Mad Men Q&A: John Slattery". Vanity Fair. Condé Nast Publications. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Nicholson, Jack (July 30, 2010). "JANUARY JONES". Interview. Brant Publications. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Handy, Bruce (August 8, 2009). "Mad Men Q&A: January Jones". Vanity Fair. Condé Nast Publications. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Freeman, Hadley (September 16, 2011). "Mad Men and me: Christina Hendricks interview". The Guardian. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Simon, Alex (December 8, 2008). "Rosemarie DeWitt". The Hollywood Interview. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Rae, Fiona (June 29, 2011). "Maggie Siff interview". New Zealand Listener. APN News & Media. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "AMC Starts Production of Original Pilot 'Mad Men' in New York City and Announces Casting". AMC Networks. April 20, 2006. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Barron, James (April 19, 2015). "With 'Mad Men' Shoot, Unwittingly Adding to Atelier's Colorful Past". The New York Times. ISSN 0362-4331. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 3 4 5 Schiller, Gail (July 17, 2007). "Watchdog irked over 'Men'". The Hollywood Reporter. Prometheus Global Media. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Petrecca, Laura (August 5, 2007). "AMC uses nostalgia to draw marketers". USA Today. Gannett Company. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Havrilesky, Heather (July 22, 2007). "I Like to Watch". Salon. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Ryan, Maureen (July 18, 2007). "The seductive, snazzy world of 'Mad Men'". Chicago Tribune. Tribune Company. Archived from the original on March 7, 2012. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Buckman, Adam (July 19, 2007). "PITCH PERFECT". New York Post. News Corporation. Archived from the original on February 16, 2013. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Goodman, Tim (July 18, 2007). "New York in 1960, when the 'Mad Men' were in charge -- and everything was about to change". San Francisco Chronicle. Hearst Corporation. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Lowry, Brian (June 7, 2007). "Mad Men". Variety. Reed Business Information. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Bianco, Robert (July 19, 2007). "'Mad Men': You'll buy what it's selling". USA Today. Gannett Company. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Patterson, Troy (July 18, 2007). "Vintage Sex in the City". Slate. The Slate Group. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Franklin, Nancy (July 23, 2007). "DANGEROUS LIAISONS". The New Yorker. Condé Nast Publications. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ McFarland, Melanie (July 19, 2007). "On TV: Prepare to be 'Mad' about this series". Seattle Post-Intelligencer. Hearst Corporation. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Gilbert, Matthew (July 19, 2007). "Slick 'Mad Men' visits Madison Ave. at dawn of the '60s". Boston Globe. The New York Times Company. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Cordova, Randy (July 19, 2007). "5 reasons to watch 'Mad Men'". Arizona Republic. Gannett Company. Archived from the original on January 6, 2012. Retrieved January 20, 2026.
- 1 2 Zimmerman, Sacha (August 20, 2007). "Mad TV". The New Republic. Mike Rancilio. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Shale, Tim (July 19, 2007). "AMC's 'Mad Men': A Bunch of Cutthroats Without an Edge". The Washington Post. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ Leonard, John (July 15, 2007). "Mad Men". New York. New York Media. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "Primetime Emmy Winners - Art Direction". Academy of Television Arts & Sciences. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "Primetime Emmy Winners - Cinematography". Academy of Television Arts & Sciences. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "HBO Leads 60th Primetime Emmys". Academy of Television Arts & Sciences. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "2008 Artios Award Winners". Casting Society of America. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "Lionsgate's Acclaimed Drama Series MAD MEN Wins Directors Guild Award". PR Newswire. Retrieved January 20, 2026.
- ↑ "2008 Golden Reel Award Nominees: Television". Motion Picture Sound Editors. Archived from the original on June 7, 2013. Retrieved January 20, 2026.