עשרים ואחת התביעות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ראש ממשלת יפן אוקומה שיגנובו, שבתקופת שליטתו הוגשו התביעות

עשרים ואחת התביעותיפנית: 対華21ヶ条要求, סינית פשוטה: 二十一条 ) היו דרישות שהגישה האימפריה היפנית בראשות אוקומה שיגנובו לממשל הרפובליקה של סין במהלך מלחמת העולם הראשונה, ב-8 בינואר 1915. הדרישות נועדו להרחיב את השליטה היפנית במנצ'וריה ובמשק הסיני, ועוררו את התנגדותן של בריטניה וארצות הברית. בהסדר הסופי זכתה יפן בחלק מתביעותיה, אבל איבדה יוקרה ואמון רבים במערב ובסין.

הציבור הסיני הגיב בחרם ספונטני על סחורות יפניות: היצוא של יפן לסין ירד ב-40%. בריטניה נעלבה ולא ראתה ביפן יותר שותפה מהימנה. בריטניה (וארצות הברית) הכריחו את יפן לוותר על מערכת התביעות החמישית שנועדה לתת ליפן מידה רבה של שליטה בכלכלת סין והייתה מובילה לסיום מדיניות הדלת הפתוחה שהנהיגה ארצות הברית. יפן וסין הגיעו לסדרה של הסכמים שמימשו את ארבע מערכות התביעות הראשונות ב-25 במאי 1915.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן ראתה בצפון סין ובמנצ'וריה אזורי השפעה בעקבות ניצחונותיה במלחמת סין-יפן הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן. כך הצטרפה למעצמות האימפריאליסטיות האירופיות במרדף לביסוס שליטה פוליטית וכלכלית על סין הקיסרית תחת שושלת צ'ינג. בהפלת שושלת צ'ינג במהפכת שינהאי ובהקמת הרפובליקה החדשה של סין, ראתה יפן הזדמנות להרחיב עוד יותר את השפעתה בסין.

האימפריה הגרמנית השתלטה על מחוז שאנדונג כחלק מזיכיון מפרץ קיאוצ'ואו (גְ'יָאוג'וֹאוּ) שניתן לה בסין ב-1898. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הכריזה יפן מלחמה נגד גרמניה ב-23 באוגוסט 1914, והבטיחה את הניצחון ב-7 בנובמבר 1914 לאחר סיום המצור על צִ'ינגדאו.

משא ומתן ראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן, בראשות ראש הממשלה אוקומה שיגנובו ושר החוץ קאטו טקאקי, ניסחה את הרשימה הראשונה של עשרים ואחת התביעות בראשית 1915. גרסה זו נסקרה על ידי הגנרו ועל ידי הקיסר יושיהיטו, אושרה על ידי הפרלמנט של יפן, ולאחר מכן הוצגה ליואן שיקאי ב-18 בינואר 1915. לצד הדרישות הציגה יפן איומים אם סין לא תענה לתביעותיה.

21 התביעות חולקו לחמש קבוצות:

  • הקבוצה הראשונה (ארבע תביעות) אישרה את ההתקפה האחרונה של יפן על הנמלים והמפעלים הגרמניים במחוז שאנדונג, והרחיבה את תחום ההשפעה של יפן על מסילות הברזל, על החופים ועל הערים הגדולות של המחוז.
  • קבוצה שנייה (שבע תביעות) כללה תביעות הנוגעות לאזור מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית: דרישות להארכת החכירה על השטח למשך 99 שנים, להרחבת תחום ההשפעה של יפן בדרום מנצ'וריה ובמזרח מונגוליה הפנימית, להענקת זכויות התיישבות וזכות לאקסטריטוריאליות ליפנים באזורים אלו, למינוי פקידים יפניים, מנהליים וכלכליים, לממשלה הסינית, ולהענקת עדיפות להשקעות יפניות באזורים אלה. יפן דרשה גישה למונגוליה הפנימית עבור חומרי גלם, כאתר ייצור, וכחיץ אסטרטגי נגד הכוחות הרוסיים המתגברים באזורים הללו.[1]
  • הקבוצה השלישית (שתי דרישות) העניקה ליפן שליטה על חברת כריית מתכת במרכז סין (הָאן-יָאנְג, דָאיֵה, פִּינְגְשְׂיָאנְג), שהיה לה חוב גדול ליפן.
  • קבוצה 4 (דרישה אחת) אסרה על סין ויתורים נוספים לכוחות זרים על אזורי חוף או על איים.
  • קבוצה 5 (שבע דרישות) הייתה האגרסיבית ביותר. סין נתבקשה לשכור יועצים יפניים שיוכלו לנהל את המשטרה ואת האוצר של סין. יפן תהיה מוסמכת לבנות שלוש מסילות ברזל גדולות, וגם מקדשים ובתי ספר בודהיסטיים. יפן תשיג שליטה אפקטיבית על פוג'יין, השוכנת מול טאיוואן שנמסרה ליפן ב-1895, מעבר למצר טאיוואן.

היפנים, שהבינו שהדרישות מרחיקות-הלכת של הקבוצה החמישית יובילו לדחיית התביעות כולן ולתגובה שלילית של סין ושל המערב, ניסו בתחילה לשמור על תוכן המסמך בסוד. הממשלה הסינית ניסתה לדחות את תגובתה זמן רב ככל האפשר, והדליפה את מלוא תביעותיהם של היפנים למעצמות אירופיות. סין קיוותה כי הפגיעה האפשרית באינטרסים הפוליטיים והכלכליים של מעצמות המערב תסייע להגביל את יפן.

האולטימטום היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסין דחתה את הצעתה המתוקנת של יפן ב-26 באפריל 1915, התערבו הגנרו והסירו את קבוצת הדרישות החמישית מהמסמך, שכן התברר כי הממשלה הסינית מתנגדת לדרישות אלו מכל וכל. מסמך קצר יותר בשם "שלוש עשרה התביעות" הועבר ב-7 במאי בצורת אולטימטום; המועד האחרון לתגובה היה כעבור יומיים מהגשת המסמך. יואן שיקאי, שהתחרה עם מצביאים מקומיים אחרים על מעמד שליט סין, לא היה מוכן לסכן את מעמדה של סין במלחמה עם יפן, ובחר בפייסנות. הצורה הסופית של האמנה נחתמה על ידי שני הצדדים ב-25 במאי 1915.[2]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה הסכמה בקרב ההיסטוריונים כי התביעות הובילו לתוצאה שליליות בעיקרן.[3] ללא הקבוצה החמישית, האמנה החדשה העניקה ליפן זכויות מעטות בלבד שלא היו לה כבר בסין.

ארצות הברית הביעה חוסר-נוחות מופגן מדחייתה של יפן את מדיניות הדלת הפתוחה. בהודעה שהוציא מזכיר המדינה ויליאם ג'נינגס ברייאן ב-13 במרץ 1915 הביעה ארצות-הברית את דאגתה מהפרעות נוספות לריבונות הסינית, אף שהיא הכירה ב"האינטרסים המיוחדים" של יפן במנצ'וריה, במונגוליה ובשאנדונג.[4] לאחר מכן, יפן וארצות הברית ניסו להגיע לפשרה. כתוצאה מכך, נחתם בשנת 1917 הסכם לנסינג-אישי (אנ') בין המדינות, שאושר על ידי ועידת השלום בפריז בשנת 1919. במסגרת ההסכם התחייבו שתי המדינות לקיים את מדיניות הדלת הפתוחה, ובה בעת הכירה ארצות הברית ב"אינטרסים המיוחדים" של יפן בחלקים מסין.

בריטניה הגדולה, בעלת בריתה הקרובה ביותר של יפן, הביעה דאגה לגבי מה שנתפס כגישה דיפלומטית שתלטנית ובריונית של יפן, ומשרד החוץ הבריטי בפרט לא היה מרוצה מהניסיונות היפניים לייסד, למעשה, פרוטקטורט יפני על כל סין.[5]

בסין, פעולותיה של יפן הובילו להשפעות פוליטיות שליליות ביותר. הצגת התביעות הובילה, לצד אירועים אחרים, לחשדנות כללית כלפי יפן, תרמה להתפתחות תנועת הארבעה במאי, ולהתפשטות הלאומנות בסין.[6]

יפן זכתה להכרה דיפלומטית אירופאית בטענתה לשליטה על מחוז שאנדונג בהסכם ורסאי (למרות התנגדותה של המשלחת הסינית, שבשלה סירבה לחתום על ההסכם). ההתעקשות תרמה לחשדנות של ממשלת ארצות הברית ולעוינות סינית רחבת-היקף, שהובילה בין יתר לחרם נגד סחורות יפניות. בשנת 1922, במסגרת הוועידה הימית בוושינגטון, ויתרה יפן על השליטה בשאנדונג בלחץ המעצמות.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Li Narangoa, "Japanese Geopolitics and the Mongol Lands, 1915-1945," European Journal of East Asian Studies (2004) 3#1 pp 45-67
  2. ^ Noriko Kawamura (2000). Turbulence in the Pacific: Japanese-U.S. Relations During World War I. Greenwood. עמ' 30. 
  3. ^ בן-עמי שילונייפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, ירושלים ותל-אביב:  הוצאת שוקן|שנת הוצאה=מהדורה מתוכנת ומורחבת, 2002|עמ=160
  4. ^ Walter LaFeber, The Clash: US-Japanese Relations Throughout History (1998) pp 106-16
  5. ^ Robert Joseph Gowen, "Great Britain and the Twenty-One Demands of 1915: Cooperation versus Effacement", Journal of Modern History (1971) 43#1 pp 76-106 (באתר JSTOR).
  6. ^ Zhitian Luo, "National humiliation and national assertion-The Chinese response to the twenty-one demands", Modern Asian Studies (1993) 27#2 pp 297-319.
  7. ^ בן-עמי שילונייפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, ירושלים ותל-אביב:  הוצאת שוקן|שנת הוצאה=מהדורה מתוכנת ומורחבת, 2002|עמ=179–180