עשרים וארבעה ראשי איברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עשרים וארבעה ראשי איברים הם כינוי לאיברים מסוימים בגוף, שעבד כנעני יוצא לחירות כשאדונו פצע אותו באחד מאיברים אלה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד למדו דין זה מפסוק בפרשת משפטים: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ, וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת שִׁנּוֹ"[1].

אף שבתורה מדובר רק בפגיעה בעין או בשן, חז"ל קיבלו שמדובר באבות טיפוס לכל איבריו שאם נפגעו ונחתכו אינם חוזרים לגדול, והרחיבו זאת לכל 24 האיברים הדומים להם, שאף בהם כריתתם מחייבת את האדון לשחרר את עבדו.

בטעם שמנתה התורה דווקא שן ועין, ביאר רש"י בפירושו לתורה בשם המדרש, שן נכתבה ללמד - שאף אם הפיל שן יוצא לחירות אף שלא נולד עמה, ועין נכתבה ללמד - שכשם שעין אין לה תחליף, אף בשן חייב רק בשן ששוב לא תגדל (שן בשרית), אבל שן שיש לה תחליף (שן חלבית) אינו יוצא על ידה לחירות[2].

מהות הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה מבואר שעבד יוצא לחירות מאדונו, בשלוש דרכים, או על ידי תשלום כסף לאדון, או על ידי קבלת שטר שחרור, ואפשרות שלישית היא במקרה והאדון פצע את עבדו וחיסר את אחד מאבריו, במקרה כזה חייב האדון להעניק לעבד שטר שחרור.

בנוסף לזה צריך העבד לטבול טבילה נוספת על טבילת העבדות שלו, ובטבילה זו הוא משתחרר והופך לגר יהודי לכל דבר ועניין: "כשישתחרר העבד, צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום, שבה תיגמר גירותו, ויהיה כישראל; ואין צריך לקבל עליו מצוות, ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו, כשטבל לשם עבדות"[3]

זיהוי האיברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה מנו את כל 24 האיברים:

אצבעות הידיים והרגליים (20), ראשי האזניים (1), ראש החוטם (1) ראש הגווייה (1), וראשי הדדים שבאישה (1)[4] לדעת הרב שמואל שטראשון ראשי האוזנים נחשבים כשני ראשי איברים כמו כן שני ראשי דדי האשה והמספר 24 המובא במשנה מדבר רק על ראשי איברים שבאיש, ובאישה ישנם עוד שנים.

נגע צרעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין נוסף הנוגע לראשי איברים הוא בדיני נגע הצרעת שאינו מטמא משום מחיה, במקרה והנגע הוא באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים הללו[5].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]