עתירה מנהלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בישראל, עתירה מנהלית היא הליך משפטי המתקיים בבית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ובה מתבקש בית המשפט לבטל או לשנות החלטה שהתקבלה על ידי גורם ציבורי בישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 נחקק חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 שמטרתו המוגדרת הייתה "להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ) או בבתי משפט אחרים, על ידי שופטים של בית המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו".[1]

בדברי ההסבר להצעת החוק, נכתב כי הוא נועד להפחית את העומס שהיה מוטל עד אותה עת על בית המשפט העליון:

"בג״צ הוא הערכאה השיפוטית שבידה הפקיד המחוקק, עד עתה, את עיקר התפקיד של ביקורת שיפוטית על פעולות רשויות השלטון למיניהן - השלטון המרכזי, השלטון המקומי, תאגידים סטטוטוריים, טריבונאלים שיפוטיים וכל גוף אחר הממלא תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות, במידה מוגבלת, הכנסת.

מבחינה עניינית אין לכאורה עוד הצדקה למצב הייחודי בישראל, לפיו בית המשפט העליון משמש כערכאה ראשונה בעניינים מינהליים. מודל יוצא דופן זה מקורו בשיקולים ובאילוצים שבעבר ואשר אין להם ל כאורה עוד צידוק כיום, כמפורט להלן.

...מאחר שהכל מסכימים כי העברת סמכויות בדרך של פסיקה אינה הדרך הרצויה והמועדפת, ומאחר שרצוי לרכז את השיפוט בעניינים מינהליים בבית המשפט המחוזי, במסגרת מחלקה מיוחדת לכך, מוצע בזה חוק אשר יקבע את העקרונות, ההסדרים והמנגנון להעברת סמכויות בצורה הדרגתית ומבוקרת, ובו ייקבע, כי בתי המשפט המחוזיים יוסמכו לדון בעניינים מינהליים שיפורטו בתוספות לחוק."

הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש״ם-1999

במסגרת העברת הסמכויות מבית המשפט העליון לבתי המשפט המחוזיים, נקבעה סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה מנהלית, ערעור מנהלי, ותובענה מנהלית.

כמו כן נקבע בחוק כי שופטי בית המשפט לעניינים מנהליים הם נשיא בית המשפט המחוזי ושופטים אחרים של בית המשפט המחוזי, שיקבע נשיא בית המשפט המחוזי. דיון בבית המשפט ייעשה בהרכב של שופט יחיד, למעט אם קבע נשיא בית המשפט המחוזי או סגן הנשיא כי עניין מסוים יבוא לדיון בפני שלושה שופטים.[1]

העניינים שבגינם ניתן להגיש עתירה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירה מנהלית מוגשת כנגד החלטה של רשות ציבורית או של גוף ציבורי המנוי בתוספת הראשונה בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. מדובר ברשימה סגורה בלבד, ועל כן החלטות או גופים ציבוריים שאינם מופיעים ברשימה זו לא ניתנים לתקיפה באמצעות עתירה מנהלית אלא רק באמצעות עתירה לבג"ץ.

להלן מקצת הגורמים וההחלטות (מתוך 62) שכנגדם ניתן להגיש עתירה מנהלית, בהתאם לתיקון מס' 126 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים מיום 17.12.2020:

  • ארנונות – ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד.
  • חופש המידע – החלטה של רשות לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998.
  • חינוך – החלטה של רשות בענייני חינוך, למעט החלטת ממשלה והחלטת שר.
  • החלטה של מועצה דתית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט רב מקומי, ולמעט החלטה כאמור הטעונה אישור הממשלה או אישור שר.
  • מכרזים – ענייני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, וענייני מכרזים של רשות מקומית, שענינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לביצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שענינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין.
  • החלטה של רשות לפי חוק העמותות, התש"ם-1980, למעט לפי פרק ז' לחוק האמור.
  • רישוי עסקים - ענייני מתן רישיון או ביטול רישיון, היתר זמני, היתר מזורז או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.
  • החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים.
  • ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': פיקוח, אכיפה ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תוכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים או שר האוצר.
  • החלטה של רשות לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, למעט החלטות של הממשלה או של שר;
  • מינהל אוכלוסין, עובדים זרים ומסתננים – החלטה של רשות לפי חוקים אלה, למעט החלטות הממשלה ולמעט החלטות הנתונות לערר לפני בית הדין לעררים לפי פרק רביעי לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952:
  • החלטה של רשות לפי סעיף 3א לחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח-1988;

עקרונות הדיון בעתירה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירה מנהלית נועדה לתקוף החלטה של גורם ציבורי, כלומר לא מדובר בסכסוך בין שני גופים פרטיים שבגינם ניתן להגיש תביעה אזרחית, או בעבירה פלילית שמטופלת במסגרת המשפט הפלילי, אלא במחלוקת שבין גורם פרטי ובין גוף ציבורי. דוגמה אחת לכך היא תאגיד שסבור שנפל פגם במכרז ציבורי שבו הוא הגיש הצעה; דוגמה נוספת היא של אדם פרטי שסבור שהרשות המקומית שבה הוא מתגורר גובה ממנו ארנונה בניגוד לחוק; דוגמה שלישית היא של עמותה ללא כוונות רווח שמתנגדת להחלטה של ועדת לתכנון ובניה לאשר תוכנית אדריכלית, וסבורה שהליך אישור התוכנית היה בלתי חוקי או בלתי סביר.

עם זאת, בית המשפט לעניינים מנהליים לא יתערב בדרך כלל בהחלטה של גוף מנהלי ולא יפגע בסמכותו לקבל החלטות מקצועיות, אלא רק אם ההחלטה סותרת את כללי המשפט המנהלי. לפיכך בית המשפט יבחן בעיקר אם נפל פגם בהליך, האם נפגעו זכויות דיוניות, האם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות והאם הפגיעה באזרח הייתה מידתית. בין היתר, בית המשפט בוחן אם הרשות שקלה חלופות שפגיעתן באזרח פחותה, אם שקלה את כל השיקולים הדרושים לעניין, אם ניתן משקל ראוי לשיקולים השונים וכדומה.[2]

במקרה שבו הכריע בית המשפט שהעתירה המנהלית מוצדקת, הוא רשאי לפסול את ההחלטה שלגביה הוגשה העתירה המנהלית ולהורות לרשות הציבורית שקיבלה את ההחלטה, לדון שוב בסוגיה שבמחלוקת ולרפא את הפגם שנפל בהחלטה הקודמת.

סדרי הדין בעתירה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 קובעות כי עתירה מנהלית יש להגיש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה. אם מדובר בהחלטה בעניין מקרקעין – לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין. עתירה שאין לה מקום שיפוט המתאים לה, תוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים.[3]

נוסח בסיסי של כתב עתירה מנהלית

ביחד עם כתב העתירה ניתן להגיש גם בקשה לצו ביניים או בקשה לצו ארעי. בקשות אלו נועדו להביא ל"הקפאת" המצב הקיים בעת הגשת העתירה, ולמנוע מצב בו ההחלטה שבגינה הוגשה העתירה תמומש באופן שיקבע עובדות בשטח באופן בלתי הפיך. השיקולים שיילקחו בחשבון על ידי בית המשפט אם לקבל בקשה כזו הם שניים: סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. ככל שסיכויי העתירה נראים כגבוהים יותר וכלל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובת מגיש העתירה, כך בית המשפט ייטה יותר לאשר את הבקשה לצו ביניים.[4]

בכתב העתירה ובבקשה הנלווית לצו ביניים/צו ארעי יש לציין את פרטי העותר - שם, תעודת זהות, מען ופרטי התקשרות. כמו כן יש לציין את פרטי הגורם שמשיב לעתירה (דהיינו, הגורם שכנגדו מוגשת העתירה והגורמים הנוספים שצורפו לעתירה כמשיבים), את עניינו של העותר בעתירה ואת נימוקיו לכך שיש לבטל את ההחלטה שכנגדה הוגשה העתירה. לכתב העתירה יש לצרף תצהיר חתום על ידי עורך דין לצורך אימות העובדות הכתובות בעתירה.

נוסח בסיסי של כתב תשובה לעתירה מנהלית

לאחר הגשת כתב העתירה, רשאי בית המשפט להורות למשיבים להגיש בתוך 30 יום את כתב התשובה, שגם אליו ילווה תצהיר חתום של עו"ד.

לאחר הגשת כתבי הטענות (כתב עתירה מטעם העותר, כתבי תשובה מטעם המשיב/ים, ובקשות לצו ביניים או צו ארעי) בית המשפט יחליט אם יש מקום לדחות את העתירה על הסף או לקיים דיון במעמד הצדדים. ככל שייקבע דיון בעתירה, יוכלו הצדדים להציג את טיעוניהם בעל פה בפני בית המשפט. לעיתים יסתפק בית המשפט בדיון אחד ולאחריו יכריע במחלוקת במסגרת פסק דין, אך לעיתים יתקיימו מספר דיונים אם בית המשפט יהיה סבור שיש צורך בכך. לדוגמה, אם הצדדים החלו במגעים לצורך פשרה ומבקשים שיתקיים דיון נוסף במקרה שהמגעים ביניהם לא יביאו לפשרה מוסכמת.

פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית ניתן לערעור בפני בית המשפט העליון בתוך 45 ימים ממועד פסק הדין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, www.nevo.co.il
  2. ^ למשל: עת"מ (מינהליים חי') 34407-02-14 אחמד סואעד נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון (פורסם ביום 29.03.2020)
  3. ^ תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, www.nevo.co.il
  4. ^ עקרון זה נקבע בפסקי דין רבים, לדוגמה: בר"מ 6752/17 אבי יפרח נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בעיריית ת"א (פורסם ביום 31.08.2017)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.