פאוול פרידמן
 | |
| לידה |
7 בינואר 1921 פראג, צ'כוסלובקיה  |
|---|---|
| פטירה |
29 בספטמבר 1944 (בגיל 23) אושוויץ, גרמניה הנאצית |
| מדינה |
צ'כוסלובקיה |
| אירועים משמעותיים |
Transport El from Theresienstadt,Ghetto,Czechoslovakia to Auschwitz Birkenau,Extermination Camp,Poland on 29/09/1944 בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| שפות היצירה |
צ'כית |
  | |
פאוול פרידמן (בצ'כית: Pavel Friedman; 7 בינואר 1921 – 29 בספטמבר (?) 1944) היה משורר יהודי-צ'כוסלובקי, שזכה לפרסום לאחר מותו בעקבות שירו "הפרפר", אשר הפך לסמל לחיי הילדים בטרזיינשטט ובשואה בכלל.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעטות הידיעות על אודות פרידמן טרם המלחמה. הוא נולד בפראג בירת צ'כוסלובקיה ב-7 בינואר 1921, לאב יהודי ולאם נוצרייה.[1] כבר כילד אהב לכתוב שירים (לאחר שנים העידו עליו חבריו שהייתה לו "נפש של משורר"). למד בגימנסיה ע"ש ייראסק בעיר החדשה (Nové Město) בפראג,[2] וסיים את לימודיו בשנת הלימודים 1939–1940.[3]
פרידמן לא התעניין במיוחד במוצאו היהודי, אך האירועים שהתחוללו באירופה בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה השפיעו גם על חייו: האנטישמיות בצ'כוסלובקיה הלכה וגברה. על רקע זה התקרב פרידמן ליהדות, ובגיל 17 הצטרף לתנועת הנוער היהודית "אל על".[4]
לבסוף סופחה צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה הנאצית ב-1939, ובהמשך אותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-26 באפריל 1942, כשהיה בן 21, גורש פרידמן מפראג לגטו טרזיינשטאט. גירושו התרחש בגל הגירושים הראשון, בין תחילת פעילותו של הגטו בנובמבר 1941 למאי 1942; בגל זה גורשו עִמו עוד כ-30,000 יהודים צ'כים מן האזור שנקרא אז הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. פרידמן עבד בטחנת הקמח ובמאפייה שבגטו. תמורת עבודתו קיבל לחם, וכך הצליח לשרוד בגטו במשך 18 חודשים.[1]
השיר "הפרפר" (בצ'כית: "Motyl") חובר מעט יותר מחודש לאחר כניסתו לגטו, ב-4 ביוני 1942. הוא נשמר בדפוס במכונת כתיבה, והוא חלק מאוסף שיריו של פרידמן שנמסר למוזיאון היהודי בפראג. בשיר זה ביטא פרידמן את כמיהתו אל החופש שמייצג הפרפר, שחסר לו במקום שבו נמצא. הפרפר, הן בהתגלמותו המוחשית והן באור, בצבעוניות ובחרות שהוא מייצג בעולם הסמלים, אינו חי בגטו; רק לרגע קט נוצרת אשליית החופש, כאשר הפרפר מרחף לו שם, אך הוא מיד מסתלק מן הגטו. משהסתלק מבין הדובר כי זהו הפרפר האחרון, ומרגע זה לא יכול להתנחם אף באשליה: ”אחרון היה, אחרון האחרונים / וכה שׂבע מר וססגוני... אבל פרפר אני פה לא ראיתי // וזה היה אחרון, אחרון האחרונים / כי פרפרים אינם חיים / בגטו” (כך בתרגומה של לאה גולדברג).
בזמן שהותו בגטו הכיר פרידמן צעירה יתומה מאם כבת 18 בשם אידה גוטליב, וביולי 1944, בהיותו כבן 23, נשא אותה לאשה. הנישואים נערכו חרף האיסור הנאצי על קיום נישואים בגטו, והרב שערך את הטקס היה הרב יצחק שמידט, אביו של שלמה שמידט, שהיה חבר קרוב של פרידמן. בשנת 1944, במסגרת ניסיונות לחסל את הגטו, נשלחו ממנו משלוחים גדולים של יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ. פרידמן נשלח לאושוויץ בסוף חודש ספטמבר 1944, ונרצח עם הגיעו לשם. שלמה שמידט חברו תיאר זאת כך:
...ימים אחדים לפני צאת הטרנספורט שלנו לאושוויץ, למחרת יום הכיפורים תש"ה [כלומר, 28 בספטמבר 1944], נפצע פאבל קלות בכף ידו וידו נחבשה. הוא הגיע לאושוויץ עם התחבושת, ובעמדנו זה לצד זה בשורת הסלקציה, הופניתי על ידי ד"ר מנגלה שמאלה, כלומר לכיוון המחנה, ואילו פאבל - ימינה, אל המשרפות. מאז לא ראיתיו יותר...[5]
לפני שנפרד מאשתו, העביר לה פרידמן את השיר שכתב, והיא העבירה אותו לידידה, ששמרה עליו עד תום המלחמה. זמן קצר לאחר שנשלח פרידמן, נשלחה גם אידה אשתו לאושוויץ. אידה שהתה שם במשך שישה שבועות, ולאחר מכן נשלחה למחנה עבודה סמוך לגבול הצ'כי. מנובמבר 1944 ועד מאי 1945, עם שחרורו של המחנה, שהתה בו אידה. אידה שרדה את השואה, העפילה לארץ ישראל, עִברתה את שמה לעדינה ונישאה למשה שניצר. עדינה שניצר התגוררה בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל עד פטירתה.[6] לאחר המלחמה העבירה ידידתה של אידה את השיר לשלמה שמידט, שתרגם אותו לעברית והעבירו למשמרת לבית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים.
בשנת 1959 ראה אור קובץ ציורים ושירים של ילדי הגטו מתוך אוסף המוזיאון היהודי בפראג, ובהם "הפרפר". במקביל לגרסה בצ'כית הופיע הספר באותה שנה בתרגומים לאנגלית, לגרמנית ולצרפתית, ובשנת 1963 הופיע בתרגום עברי, שבו תורגמו השירים על ידי לאה גולדברג. הגרסה העברית של הקובץ, וכן הגרסאות האנגליות שהופיעו בהמשך, נקראה על שם השיר – "אין פרפרים פה" (בעברית בנוסחו של התרגום של שלמה שמידט).
בשנת 2010 נמסרו לבית טרזין מסמכים אישיים של פרידמן.[7]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 מי היה פוול פרידמן?, מתוך: תעודה וזהות: 1938–1946 השואה בראי הספרות / פיתחה וכתבה את הספר: מיכל פופובסקי; השתתפה בכתיבה: אורית אילן; ערכה: שושי מירן, תל אביב: המרכז לטכנולוגיה חינוכית - היחידה להוראה מותאמת, תשנ"ה 1994.
- ^ רות בונדי, שברים שלמים, גוונים, 1997, עמ' 9.
- ^ דפי קשר – האגודה להנצחת חללי גיטו טרזין, מס' 42, ינואר 1997, באתר בית טרזין (באנגלית).
- ^ ראו עמוס סיני ואחרים (עורכים), רפסודיה לתכלת לבן: קורות תנועת הנוער תכלת לבן אל על בצ’כוסלובקיה, השומר הצעיר נוער צופי חלוצי (נצ"ח), עין גב: העמותה לתולדות תכלת לבן אל על בצ’כוסלובקיה, 1993.
- ^ התנועה ליהדות מתקדמת, המרכז לפלורליזם יהודי, פרויקט הפרפרים, בית הספר "יחד", גבעת אלה, מידעון מאי, עדכונים בנושא פעילות פרפרים, יום השואה.
- ^ עדינה שניצר (1924–2008) באתר קיבוץ גניגר.
- ^ אור נוסף מחיי פאבל פרידמן, "דפי קשר" (בית טרזין), 68 (ינואר 2010), עמ' 13.